בראט, עיירה קטנה וחמודה שיושבת משני צידי הנחל, בין הרים.
העיירה תיירותית למדי, יחסית לאלבניה, ובכל זאת ההוסטל של סקוט הוא היחיד מסוגו בסביבה. יש בו חדרים משותפים וחצר שאפשר להקים בה אוהלים, עצי פרי ושיחי עגבניות וגפנים גדולות מטפסות -; וזהו.
הגעתי לכאן דרך HelpX כדי להכיר קצת את אלבניה ולטייל באיזור ההררי ובתמורה ללינה ואוכל אני עובדת בקבלה. יחד איתי נמצאים כאן קלואי ודארסי -; זוג אוסטרלים מקסימים שיצאו למסע בעולם. קלואי מגשימה חלום ישן שהתכוננה אליו הרבה מאוד זמן. היא תכננה לנסוע לבד, אבל חודש אחרי שנסעה היא קיבלה מדארסי הודעה: "פרת' פשוט לא אותו דבר בלעדייך" -; ויומיים אחר כך הוא הגיע. עכשיו הם כבר חצי שנה בדרכים. מטיילים, עובדים, מתנדבים במקומות. הם הגיעו לבראט בשיא העונה ותכננו להישאר יומיים ועכשיו אנחנו כבר שלושה שבועות אחרי והם עובדים כאן בכיף. הזוגיות שלהם טובה וחזקה, יש בזה משהו מעורר השראה. העונה בבראט נגמרת בבת אחת -; בשבת ההוסטל היה מלא, בראשון כולם עזבו ומעכשיו צפוי טפטוף איטי של תיירים עד אוקטובר, ואז ההוסטל ייסגר לשנת החורף.
סקוט נסע ביום ראשון למסיבת יום הולדת של חברה והשאיר את ההוסטל בידינו. מוצא חן בעיני איך שהדברים מתנהלים -; רגוע, בכיף, בלי לחץ. סאשה היא השכנה בבית ליד ומשמשת כאם בית בהוסטל. היא אוהבת מאוד את דארסי ואותי, אבל קלואי טוענת שנגדה יש לה משהו. אנחנו חושבים שהמשהו הזה הוא דארסי - היא מתייחסת אליו כמו אמא ואל קלואי כמו חותנת... סאשה, כמו רוב האלבנים מדברת אלבנית וקצת איטלקית ועם זאת כל בוקר מנהלת איתי שיחה ערה. בהתחלה ניסיתי להבין, אבל הניסיונות שלי לא אפשרו לשיחה להתפתח עד שהבנתי את הטריק ועכשיו אנחנו משוחחות כל אחת בשפה שלה -; היא מספרת לי סיפורים באלבנית ואני מספרת לה סיפורים בעברית, ובעזרת קצת תמונות והרבה תנועות ידיים איכשהו העניין הזה עובד. היא צמה עכשיו, במסגרת הרמדאן, וכנראה בגלל הצום היא כל הזמן דואגת שאחרים ישתו: "פּי אוּי, פּי אוּי, פּוֹ?" (שזה בשיפ, השפה האלבנית, "תשתי מים, תשתי מים, כן?"). כל ה"פי אוי, פי אוי" הזה לא מפסיק להצחיק אותי וכל פעם צריך לשים לב שהיא לא תחשוב בטעות שאני צוחקת עליה...
לכל המדינות בסביבה יש את האלכוהול הלאומי שלהם, שעושים מאיזה פירות שיש בנמצא. בבולגריה קראו לזה ראקייה, פה קוראים לזה ראקי, והם מתעקשים שזה לגמרי שונה. מכיוון שלא היתה לנו המון עבודה בהוסטל והגפנים כרעו תחת עומס הענבים החלטנו שסאשה תדריך אותנו ונכין ביחד ראקי. בילינו יום שלם בבציר, סאשה הפתיעה בדילוגים שלה מעל גדרות ובטיפוס על העצים, אבל גם אנחנו נתנו את חלקנו. בצרנו, שטפנו, הפרדנו את הענבים, דרכנו, סיננו והכנסנו לחבית. כל זה לקח כמה ימים, בסיוע השכנות שגרות במורד הרחוב. את ההמשך -; זיקוק ואחסון כבר עשו בלעדיי, אחרי שהמשכתי הלאה. הראקי שהכנו נשמר בבקבוקים סגורים ואמור להיפתח בעונות הבאות. דארסי סימן על הבקבוקים את תאריכי הפתיחה שלהם: אוגוסט 2010, אפריל 2011, מאי 2012... רק נקווה שסקוט יעמוד בפיתוי. מה הסיכוי?
יצא שכל ערב היה לנו אורח אחד בהוסטל. יחס אישי מאין כמוהו. כל יום שניים נשארים בהוסטל ואחד מאיתנו מצטרף לאורח ויוצא לטייל, שלאף אחד לא ישעמם חלילה. והחבר'ה שנשארים אחראים להכין משהו ממש-ממש טעים לחבר'ה שיוצאים. האיזור יפהפה. הלכתי עם נעמי, יפאנית שחיה באנגליה לטירה העתיקה שמעל העיירה, שריד מהאימפריה הרומאית. הטירה שמורה באופן די מרשים, במיוחד בהתחשב בכך שיש עדיין אנשים שגרים בחלקים שלה! מצחיק לראות כביסה תלויה בתוך אתר מורשת של יונסקו. נעמי לומדת תרגום ובתשובה לשאלה שלי אמרה אחרי מחשבה שהשאיפה שלה בחיים היא להיות גשר בין תרבויות. היא רואה את עצמה כבעלת יכולת לחבר בין אנשים ולגשר על פערים בכל מיני רמות. יש משהו בשקט שלה שגורם לי להאמין שהיא צודקת במאה אחוז.
![נעמי טקאהאטה]()
ביום אחר יצאתי עם ז'אן למפלים. מפלי Bogove נמצאים בערך שעה נסיעה מהעיירה ואז שעה הליכה ברגל מהתחנה. יש אוטובוס שיוצא לשם בבוקר וחוזר בצהריים, אבל אם רוצים באמת ליהנות במפלים אי אפשר להספיק להגיע אליו וצריך לבנות על טרמפים. זו לא פעם ראשונה בטיול, אבל זה קצת אחרת הפעם. ז'אן הוא צרפתי חרש. בחייו הרגילים הוא מורה לספרדית בשפת הסימנים ופעם בשנה אשתו הרופאה הבכירה נוסעת לכנס של שבועיים והוא יוצא לבד לטייל אי שם. היכולת שלו להסתדר בלי לשמוע וכמעט בלי לדבר מדהימה בעיני.
בבראט יש מנהג קצת מצחיק -; כל ערב סביב השעה שש כל תושבי העיירה יוצאים לרחוב הראשי, הג'ירו והולכים הלוך ושוב. חלק מהם הופכים את זה להליכה ספורטיבית וממשיכים ועולים בשביל אל ההר, אבל רובם פשוט הולכים מצד לצד. זה הבילוי החברתי, זו ההזדמנות להעביר את כל הרכילויות וזו גם ההזדמנות הגדולה למפגש בין בנים ובנות. באופן מפתיע, הרבה אנשים צמים ברמדאן, ולכן למרות שהמסגד ריק ולא ראיתי אנשים מתפללים ורק מעט גברים בלבוש מסורתי, הזמן הזה הוא גם זמן שבירת הצום, פתיחת המסעדות (אלה הזולות, שלא מיועדות לתיירים) והדלקת המנגלים.
ההר, אגב, הוא הר טומורי (Tomori). בערך 2,400 מטר, לא מסומן. אם רוצים לטייל בו אפשר, רק מומלץ לצאת מוקדם ולתכנן לחזור בזמן. קלואי ואני התחלנו את המסלול מאוחר ודי פחדנו ללכת לאיבוד, ככה שבסופו של דבר התצפית על ההר היתה הרבה יותר מרשימה מהטיפוס עליו. אני מניחה שטיילנים רציניים יותר מאיתנו היו מספרים סיפורים אחרים.
סקוט חזר ביום חמישי בערב. מזל, כי ביום שישי על הבוקר אני יוצאת לפגוש את היהודיה הנוספת שיש באלבניה! יצאנו כולנו לסיבוב בארים בעיירה -; פאב המערה (שמעוצב כמו מערה סגולה מטאלית), פאב הצ'וני ("צ'וני" -; נער בשיפ. ואכן, הפאב היה אדום במיוחד והיתה בו מוסיקה גרועה וחבורת ילדים בני שלוש עשרה) וסגרנו את הלילה בפאב הבית-חולים (שהוא פשוט פאב שנמצא בתוך בית החולים. בחיי). היה כיף.
אחלה הוסטל שבעולם, אחלה אנשים, אני ממליצה בחום.
על מולי, "היהודיה הנוספת", על הדרך לוולורה ועל האנשים שפגשתי בדרך -; בפוסט הבא...