באלסקה בחרנו לטייל עד כה פעמיים. המעוניינים לטייל באלסקה בוחרים באחת משתי דרכים – טיסה לאנקורג' ומשם שכירת רכב, בדרך זו בחרנו בטיולנו השני שם. דרך מקובלת אחרת, היא לקיחת קרוז . בטיולנו הראשון בחרנו בדרך שלישית, פחות מקובלת. בלוג זה מתאר טיול שעשינו ברכב מונקובר להיינס אלסקה ומשם חזרה לונקובר דרך יוקון. זה טיול מיוחד שלא רבים עושים, התכנון המורכב יחסית והנהיגה הרבה עלולים להרתיע מטיילים וזה חבל. לדעתנו נסיעה במרחבים של צפון אמריקה מאפשרת הבנה והיכרות עמוקה ואמיתית עם המקום שלא לדבר על השלווה והנינוחות של ההיכרות עם מקומות קצת פחות סואנים וסוערים. כפי שציינתי, בטיול זה נסענו ברכב מונקובר קנדה "רק" עד הקצה הצפוני של המעבר הפנימי של אלסקה אך עם זאת אין כל בעיה טכנית להמשיך משם לאלסקה היבשתית אם יש את הזמן הנדרש לשם כך. אנחנו מראש תחמנו את עצמנו לאזור המעבר הפנימי של אלסקה בלבד. אנחנו – הורים + שני נערים. ההורים חובבי טבע, הנערים פחות, אבל אוהבי צפון אמריקה. המסלול להערכתי מתאים רק למי שכבר ממש חרש את המקומות המוכרים בצפון אמריקה ולא פעם אחת, למי שלא נרתע מנסיעות ארוכות וחדגוניות שבחלקן לא רואים יישוב או תחנת דלק במשך מאות ק"מ, מנסיעות בהן הג'י.פי.אס אומר: המשך ישר 480 ק"מ (זו בדיחה כמובן, לא צריך שם מכשיר ניווט...),מעיירות ללא מקדונלד'ס לרפואה וכו'. קצת עניינים טכניים - הטיול מונקובר להיינס (אלסקה) וחזרה נערך ברכב מיני ואן שהושכר מחברת אלאמו והוזמן בממס"י, כאשר את הנסיעה במעבר הפנימי של אלסקה ערכנו באמצעות אלסקה מרין הייווי , המעבורת המקומית (לא קרוז). אחד היתרונות שלה הוא יכולתה לעבור גם במעברים צרים בהם אוניות הקרוז אינן יכולות לעבור, כך שהיא מגיעה גם לעיירות קצת פחות ממוסחרות ויותר אוטנטיות. את המכונית העברנו על המעבורת איתנו. שתיים מההפלגות היו ארוכות וליליות ובלילות אלו הזמנו תא לשינה. לוח הזמנים של המעבורת הוא מאוד מעניין, מעבורת יכולה להגיע למקום מסוים שלושה ימים ברציפות ואז שמונה ימים לא לעבור שם, יכולה לצאת יום אחד בחמש אחה"צ ולמחרת בשלוש לפנות בבוקר, בקיצור - יש צורך לבדוק נקודתית כל יום בו מעוניינים לנסוע, כך שתכנון הטיול היה מורכב ודרש ממני שעות רבות. הכרטיסים למעבורת נרכשו חודשים רבים מראש, אין בעיה עם כך מאחר הם ברי ביטול. גם המלונות ושלושה סיורים מאורגנים שלקחנו הוזמנו חודשים רבים מראש. ההזמנה של הסיורים מראש העניקה לנו הנחות משמעותיות, עד ל-20%. מכיון שברוב המקומות אין מגוון אדיר של מקומות לינה בלשון המעטה, ההזמנה מראש העניקה לנו חופש בחירה מסוים. כמובן שגם את המלונות הזמנתי עם אפשרות ביטול.
 המסלול שלנו החל בונקובר, משם נסענו לצפון בריטיש קולומביה, לעיירה פרינס רופרט. הנסיעה ארכה שלושה ימים, אני משערת שניתן לעשות זאת גם ביומיים אך מירוץ כזה לא מתאים לסגנון הטיול שלנו, מדובר ב1500 ק"מ. העיירות בהם בחרנו לישון בדרך היו הגדולות באזורן, וזאת מתוך רצון להיות במקומות בהם יש מבחר יחסי של מסעדות ומלונות. בראשונה שבהן 10000 תושבים, ובשניה 5000. הפרופורציות משתנות באזורים הללו...הנסיעה היא בין יערות ואגמים, ובחלקה האחרון היא מרהיבה. בעיירה פרינס רופרט עלינו על אלסקה מרין הייווי, המעבורת המקומית של אלסקה, ובתחנת העלייה על המעבורת עברנו בעצם את הגבול לארה"ב, לאלסקה. העיירה הראשונה בה ירדנו היתה עיירה קטנה וחביבה בשם רנגל. הסיבה המרכזית להגיע אליה היא קרבתה לשמורה בה ניתן לראות דובים תופסים דגי סלמון בנהר.

כל מי שמתכנן טיול לאלסקה מגלה לצערו שמחזה כזה אינו טריוויאלי ודורש טיסה למקומות מסוימים. ברנגל ניתן לראות זאת יחסית באופן יותר פשוט. שטנו לשמורה הנ"ל, ואכן זכינו לצעוד ביער עם ליווי חמוש לכיוון הנהר , לעמוד מעליו כארבע שעות ולראות דובים רבים תופסים דגים, ראינו גם גורים מנסים להתמודד עם הדיג (לא פשוט להם...) בהחלט אחת החוויות המרתקות שעברנו. בנוסף לקחנו מרנגל שיט לקרחון לה-קונט, שיט יפהפה בין גושי קרח תכלכלים. העיירה קטנה ויחסית לא מתוירת מכיון שאוניות הקרוז לא מגיעות אליה וניתן להגיע אליה בטיסה או באלסקה מרין היוויי בלבד. שלווה שקט ורוגע שוררים שם.
 השיט לקרחון לה קונט כלל גם עצירה בעיירה בשם פטרסבורג ששם החיבה שלה הוא "נורבגיה הקטנה", יש שם באמת תושבים ששם משפחתם נשמע קצת נורבגי, ושמענו שחוגגים שם את יום העצמאות הנורבגי אך כמישהי שבקרה בנורבגיה עלי לבשר בצער שאין כל דמיון בין העיירה הנ"ל לעיירות נורבגיות. כמו רנגל, זו עיירה קטנה ושלוה עם רחוב ראשי שניתן לסייר לאורכו ולרוחבו בעשר דקות. את רנגל עזבנו במעבורת לילית, לקחנו תא לשינה עם שתי מיטות קומותיים, שירותים ומקלחת וישנו טוב למדי. למחרת בצהריים הגענו לג'ונו, בירת אלסקה. גם לג'ונו אין חיבור של כביש לאלסקה היבשתית וניתן להגיע אליה רק דרך הים או האויר. ההבדל התהומי בינה לעיירות האחרות שראינו הוא העובדה שכל אוניות הקרוז למיניהן עוצרות בה, דבר הגורם לה כמובן להיות הרבה יותר תיירותית ומסחרית. החסרון, היא פחות אוטנטית, היתרון - יש בה יותר מוקדי עניין ובעצם היה נחמד לטייל בה. את אחה"צ הראשון הקדשנו לשיטוט במרכז העיר/עיירה. המון חנויות מזכרות , המון חנויות תכשיטים. מכיון שיש שמועות שמתרוצצות ברשת שכל חנויות התכשיטים והמזכרות שייכות לחברות הקרוזים השונות, ניתן לראות על חנויות רבות שלטים בסגנון "חנות השייכת למשפחה מקומית", "עסק מקומי", "ברשות משפחה מקומית משנת XXXX". מכיון שהיתה לנו מכונית, היתה לנו האפשרות ללון קצת מחוץ למרכז במלון טוב מרשת בסט ווסטרן ובמחיר סביר למדי. החניה במרכז ג'ונו זולה עד כדי גיחוך. 5-7 דולר ליום שלם. את יום המחרת הקדשנו לקרחון מנדנהול. הקרחון נמצא קרוב מאוד למלון בו שהינו ובהכנות שעשיתי מצאתי שיש מסלול הליכה מומלץ של מספר ק"מ בקרבתו. כשהגענו לקרחון עצמו, הסתבר שהמסלול המקובל והמומלץ הוא קצר בהרבה ודורש כשעה הליכה אם עושים זאת ממש לאט. הגענו למפל שוצף ולנקודת תצפית קרובה יחסית על הקרחון עצמו. המקום הומה אדם. אנחנו החלטנו לעשות בנוסף את המסלול הארוך אליו התכוננו ובשיחה עם הריינג'רית הסתבר שנקודת היציאה למסלול זה מרוחקת. מי שאין לו רכב צמוד לא יכול להגיע לשם, אלא אם כן מתחשק לו לקחת מונית ספיישל שגם תחכה לו עד שיסיים. ההתעקשות שלנו נבעה מהרצון להתקרב לקרחון כמה שאפשר ומההבנה שהשביל הזה יאפשר את הקרבה הרצויה.
בקיצור, הלכנו לנו ביער עבות ולאחר הליכה לא קצרה ולא קלה הגענו לצומת - פניה שמאלה, ופניה ימינה שלידה היה תלוי שלט אזהרה שאמר שפניה זו היא סטייה מהשביל, היא לא בטיחותית וכו'. זו היתה הפניה שמובילה לקרבת הקרחון ולאחר שהסתכלנו על התוואי הצפוי והבנו שכדי להתקרב לקרחון נצטרך ללכת על שולי מצוק, החלטנו לוותר על העניין וחזרנו. השביל היה נעים ויפה גם כך, והרגשנו מאוד מרוצים מכך שהגענו לשם. יום המחרת הוקדש לשיט לקרחון טרייסי ארם. השיט לקרחון לקח שעתיים, הסירה עמדה קרוב מאוד לקרחון כארבע שעות ואח"כ שטנו חזרה שעתיים נוספות. לאורך כל ארבע השעות ראינו נפילות של גושי קרח משולי הקרחון, לא גושים אדירי מימדים אך הרעש הנוצר הוא רעש אימתני. שולי הקרחון כחלחלים, השמים היו כחולים, המראה היה מדהים. כשחזרנו לג'ונו הסתבר שאין אף אונית קרוז בנמל. החנויות היו סגורות למרות שהשעה לא היתה מאוחרת, הרחובות ריקים והמראה עגמומי למדי. למחרת בצהריים עלינו שוב על המעבורת והגענו להיינס, העיירה הצפונית במעבר הפנימי.
השיט מג'ונו להיינס הוא יחסית קצר, שעתיים בלבד. מכיון שלא לקחנו תא, היתה לנו הזדמנות לשבת ולראות את הנוף שבדרך, השיט אינו בים הפתוח אלא בתעלה ולכן יש מה לראות (בטח יש אנשים שטוענים שגם בים פתוח יש מה לראות. מכירה כאלו גם אישית. אני לא ביניהם. ). גם בתא אמנם יש חלון, אבל לא מאוד נוח לשבת לידו ולצפות החוצה. כשעלינו על המעבורת זרק לכיווננו אחד מאנשי הצוות כמה מלים בעברית. הסתבר שהוא בהאי והתגורר כמה שנים בחיפה. לסיכום אמר לנו שאנחנו ברי מזל שאנו גרים בישראל...היה נעים לשמוע. היינס היא העיירה הצפונית במעבר הפנימי, יש לה חיבור ליבשה, עובדה שעדיין לא הופכת אותה להמונית. ממזרח לה , במרחק ימי קצר למדי יש עיירה בשם סקאגוויי שהיא תחנת חובה של כל אוניות הקרוז. היינס, הבנתי שמתוך החלטה של התושבים, אולי על מנת לבדל את עצמה ולפנות לתיירים מסוג מסוים, מקבלת רק כשתי אוניות קרוז בשבוע, שלא ישנים בה אלא מבקרים בה לזמן קצר. זה כמובן גורם להופעת שלטים בחנויות מסוג: "אנחנו לא סקאגוויי, אנא עזרו לנו להתפרנס וקנו אצלנו". המיקום של היינס מאוד נופי, על חצי אי בין המעבר הפנימי לנהר הצ'ילקאט, לטעמי היא היפה מבין ארבע העיירות שבקרנו. נראה כי תושביה (כ-1700) חיים יחסית ברווחה ובתיהם פרוסים על שטח נרחב, לכל אחד כמובן יש כלי שיט כלשהו וגם רכב.
אחרי שנסענו כחמישה ק"מ מתחנת המעבורת למלון ששוכן במרכז העיירה בדרך מרהיבה לאורך החוף ועשינו את פרוצדורת החיבור לוי-פי (המלון היחיד בכל הטיול שלא נתן וי-פי בחינם, היה צורך להרשם לשירות אינטרנטי בתשלום של 13 דולר לשלושה ימים) הסתובבנו מעט בעיירה השלוה, השקטה, הריקה כמעט מאדם, הלכנו לאכול והחלטנו לנסוע לפארק הצ'ילקוט. בשלב ההכנה לטיול העניין היה מאוד מבלבל מכיון שנקודות העניין בהיינס הן הפארקים צ'ילקוט וצ'ילקאט ולא היה לי כל כך ברור מה יש בכל אחד מהם. כמובן שבשטח הכל התברר בקלות. צ'ילקוט הוא אגם, והפארק שלידו כולל נחל עמוס בדגי סלמון ודייגים המנסים לדוג אותם, מזח להורדת סירות, פארק לקאראוונים, נוף מרהיב של פסגות מושלגות, מקום מאוד יפה. יש קטע קצרצר על הכביש הפנימי שמוגדר כשטח של דובים ויש איסורים שונים לגבי הקטע הנ"ל, למשל איסור הליכה בקטע זה ברגל. כנראה מספר שניות לפני שהגענו עבר שם דב, מהיער לכיוון הנחל גדוש הסלמונים, עוד הספקנו לראות התקהלות של אנשים באזור אך למרבה הצער החמצנו את הדב עצמו. למחרת אחה"צ עשינו נסיון נוסף, ישבנו על שפת הנחל כשעה וחיכינו לדובים אך הם לא הגיעו. בכל מקרה היה כיף לשבת על שפת נחל, לראות דייגים ולנשום את השלוה. (הנערים שלנו כמובן לא נשמו שום שלוה וישבו במכונית עם הסמארטפונים...). למחרת נסענו לפארק הצ'ילקאט והלכנו בשביל המוביל לתצפית על מפרץ צ'ילקאט ועל שני קרחונים. השביל ארוך מאוד ועשינו רק את חלקו, החלטנו מראש להגיע לחוף ולחזור. רוב השביל ביער סבוך, מאוד יפה ושלו, בשלב מסוים יורדים לחוף שממנו ניתן לראות שני קרחונים. על החוף יש אבני צפחה שחורות (לא בטוחה שזה השם הרשמי שלהן...) מאוד נהנינו שם. ההליכה הלוך ושוב לקחה לנו כשלוש שעות. משערת שהשביל כולו אמור לקחת משהו כמו עשר שעות, עשינו חלק קטן ממנו בקצב סביר. אני עושה הכנות מאוד מקיפות לטיולים, אבל תמיד שמחה אם צץ משהו חדש במקום עצמו. בחוברת תיירות של היינס ראינו פרסומת של חברת אריזה לדגי סלמון והחלטנו לראות במה מדובר, המקום היה בדרך לפארק הצ'ילקאט כך שממילא עברנו שם. זהו מפעל לעיבוד דגי סלמון ויש אפשרות לעבור בצידו החיצוני של אולם הייצור ולהסתכל בחלונות תצפית פנימה. היה ממש מרתק. רוב העיבוד הוא ידני, לאחר הוצאת האידרה על ידי מכונה פרימיטיבית למדי יש אנשים שמוציאים את העצמות הקטנות בפינצטה. לא פלא שהדג לא זול, כל אחד מהדגים מקבל טיפול אישי.
כפי שציינתי קודם, מהיינס אפשר לצאת למרחבים באמצעות כביש ולא רק בדרך הים או האויר. יש שתי דרכים לצאת ממנה, הראשונה דרך סקאגווי, עיירה תיירותית מזרחית מהיינס שאליה אפשר להגיע מהיינס בשיט קצר במעבורת ומשם צפונה והשניה ישירות בכביש המצפין מהיינס. שתי הדרכים ידועות ביופין והיתה לנו התלבטות באיזו דרך לבחור. ניסינו להסתכל בסרטונים ביוטיוב של שתי הדרכים, לקרוא סיכומי בלוגים ולא הצלחנו להגיע להחלטה איזו דרך עדיפה מבחינת נוף, לכן בחרנו את הדרך שהיתה נוחה עבורנו מבחינה פרקטית. מכיון שהמעבורת לסקגווי בתאריך בו תכננו לצאת מהיינס יצאה רק בשתיים בצהריים והיתה לנו תוכנית נסיעה של כחמש-שש שעות, החלטנו לצאת בכביש ישירות מהיינס . הכביש נקרא היינס הייווי , בעונה המתאימה ניתן לראות בתחילתו המוני נשרים קרחים, אך לא בקיץ. אמנם כתוב שיש שם בכל זמן נתון כ-400 נשרים, אך לא ראינו אפילו אחד. 33 מייל צפונית להיינס יש פונדק שנקרא למרבה הפלא בית ה-33 מייל, הוא מוזכר כמעט בכל מקור מידע ואף אני מזכירה אותו, כדאי לאכול שם משהו כי מאות ק"מ אחריו אין כלום...כמה ק"מ אחריו נפרדנו מארה"ב ומאלסקה ונכנסנו לקטע קטנטן השייך לבריטיש קולומביה , קנדה. לאחר נסיעה קצרה נכנסנו ליוקון, פרובינציה בגודלה של צרפת, שמתגוררים בה 30000 תושבים סה"כ. לאורך קילומטרים רבים אין כלל יישובים, כמעט ואין מכוניות, תחושה של טבע יפה ופראי, תחושה שאנחנו לבד. מדי כמה ק"מ יש הפניה לאזור מנוחה, ולעתים יש הפניה לפח אשפה (כן, מוזר - שלט:"עוד 5 ק"מ פח אשפה").
כ-160 ק"מ צפונית להיינס עצרנו במקום שנקרא "מפלי מליון הדולר", היינו שם לבד כמובן. לא מצאנו שם מפלים אלא רק נחל בערוץ יפה, אבל לפתע הבחנו בתופעה מאוד מרשימה - הקרקעית של הנחל חולית, ובחול נצצו גרגרי זהב בשפע. לא נהניתי מאשלית ההתעשרות הפתאומית אפילו לשניה, כי קישרתי זאת מיד ל"זהב השוטים". בכל מקרה המראה יפה והחוויה היתה מהנה מאוד, נערינו אפילו יצאו מהאוטו , ניסו לסנן את ה"זהב" מהחול, היה כיף. המשכנו בדרכנו, מדי פעם יש נחלים, אגמים, מסלולי הליכה- השילוט לא היה הכי ידידותי והיו הרבה מקומות שגילינו את הפניה אליהם רק אחרי שעברנו אותה. 240 ק"מ לאחר היינס, אני מעריכה שהדרך לקחה לנו כארבע שעות, הגענו להיינס ג'נקשן, עיירה קטנה שאוספת אליה את הנוסעים היגעים. הסתפקנו בגלידה והמשכנו. בעיירה זו , כפי שמשתמע משמה, יש צומת מאוד משמעותית: מי שממשיך ישר יכול לנסוע לאנקורג' או פירבנקס, מי שפונה ימינה, נוסע לוויטהורס.
כשנמצאנו בצומת, מול השלט המכוון צפונה לאנקורג' חשנו בהחלט פיתוי להמשיך לשם, אך לא זאת היתה התוכנית...לאלסקה היבשתית נקדיש טיול נפרד בעתיד... פנינו מזרחה לוויטהורס, בירת יוקון. הגענו לשם בערב, עיירה עם 20000 תושבים. הנסיעה ביום זה לקחה לנו בסופו של דבר תשע שעות ברוטו, ולא הגענו מלאי מרץ מטבע הדברים. היתה לי רשימה של דברים שניתן לעשות שם ובסביבה, אך לא עשינו כלום. האטרקציות שם לא מאוד מרשימות, אבל חבל שלא היה לנו זמן להתרשם קצת יותר מהמקום שנראה מסביר פנים ומסביבתו. היום הבא הוקדש כולו לנסיעה, כחמש שעות בכביש שכולו נוף, ללא מקום אחד אפילו בו ניתן לעצור לדלק או אוכל. הגענו מוכנים לעניין זה, הוצאתי מהמיילפוסט (יש ספר, אבל גם אתר מפורט) פירוט של כל נקודות העצירה האפשריות בכבישים הנידחים בהם נסענו, לצערי לא כדאי להסתמך על כך מכיון שיש נקודות הכתובות שם ובשטח הן קיימות אך סגורות. העיירה אליה הגענו היא ווטסון לייק שהאטרקציה המרכזית בה היא "יער השלטים", מקום שמצטלם יפה אבל לא מספק חוויה מאוד מעניינת. זהו מגרש צמוד לרחוב הראשי בו המבקרים תולים שלטים שונים ומשונים עם שמם ושם העיר ממנה הם מגיעים. העיירה כוללת רחוב אחד ראשי, עיר שלטים אחת, סופר קטן ומסעדה. יש גם פלנטריום המסביר על תופעת הזוהר הצפוני. כמו בכל שאר העיירות הקטנות צריך לקחת בחשבון שהמסעדה נסגרת בשמונה בערב לכל המאוחר. התארחנו שם בבקתה השייכת לזוג שהיגר משוויץ...בעל המקום גילה עניין וידע על המתרחש באזורנו, אך התבלבל וקרא כל הזמן למדינתנו "ירושלים". מעניין.
למחרת חזרנו מספר ק"מ מערבה ועלינו על קזיאר הייווי (cassiar), כביש 37. כביש זה היה דרך לא סלולה עד לפני כשנתיים-שלוש, במפה שיש לי מטיול קודם במערב הכביש לא מסומן כלל. הוא מהווה אלטרנטיבה לאלסקה הייווי לנסיעה דרומה ושומם הרבה יותר ממנו. הסיבה לבחירה בנסיעה בכביש זה היתה היעד הבא שלנו . הוא נקרא קזיאר מכיון שעד תחילת שנות ה-90 שכנה עליו עיירה בשם זה שפונתה מתושביה (התקיימה על מכרות אסבסט). לא רואים כלל את שרידיה. הכביש אמנם סלול, אבל החלק בו נסענו ביום זה היה קשה מאוד לנסיעה. אין שוליים , אין קו הפרדה בין המסלולים, כמו כן לא איזנו כלל את הכביש, עליות וירידות תלולות ותכופות לפי תוואי השטח עצמו. כמו כן מדי פעם יש קטעים קצרצרים שעדיין אינם סלולים. הנוף מאוד יפה, הרבה אגמים, הרים גבוהים עם קרחונים. עוברים על פני יישוב של 75 תושבים בו אין כלל שרותים למבקרים (אוכל או דלק למשל), ואחריו ג'ייד סיטי, יישוב של 50 תושבים המתפרנס למרבה הפלא מכריית ג'ייד - אבן ירקן. בחנות הגדולה של היישוב עצרנו כמובן, הם יודעים מה מצב מבקריהם ונותנים קפה בחינם, זה מאוד יפה מצידם מכיון שיש אנשים שישלמו בשלב זה של הכביש הרבה עבור כוס קפה. בתוך החנות יש פרטי נוי שונים מג'ייד, דברים שניתן לראות גם במקומות אחרים אבל לפניה מונחים גושי ג'ייד עצומים, אבנים בכל הגדלים מונחות על שולחנות ולידם מכשירי עיבוד וליטוש שונים, אוטנטי לחלוטין. לא יכולנו לעמוד בפני זה וקנינו כמה אבנים גולמיות.
לאחר נסיעה של עוד כמאה ק"מ הגענו לדיז לייק, העיירה הגדולה והמשגשגת של האזור, שם בחרנו לישון. לא שהיו הרבה אפשרויות אחרות. סך כל הנסיעה ביום זה היתה כ-260 ק"מ. דיז לייק המשגשגת היא מקום בן 400 תושבים, המסעדות המומלצות בו הן המעדנייה של הסופר או אוטו בסגנון "גזלן" שמציע המבורגרים למיניהם. תושבים רבים שם הם בעלי תוי פנים אינדיאנים. המיקום שלה כמובן יפה, אך אין הרבה מה לעשות שם. ישנו במוטל היחיד בה שמוזכר בטריפאדויזור (במקום עצמו ראיתי שיש עוד אחד), הוא מנקז אליו כמובן את רוב מי שעובר בכביש הזה , יש בו כ-40 חדרים ורובם היו תפוסים להערכתי. למחרת המשכנו בנסיעה דרומה, המסלול היה כ-400 ק"מ והצפי היה 6 שעות נסיעה. כ-80 ק"מ אחרי דיז לייק עברנו ביישוב קטן בשם איסקוט , יש דלק ואפילו מוטל שלא הוזכר באף אחד ממקורותי, וציפינו בכליון עיניים וסקרנות להגיע למקום בשם bell2 lodge ששמו הולך לפניו כמקום מתאים למנוחה בדרך, מרכז תיירותי עם מסעדה, מלון, סיורי הליקופטרים ואפילו דלק. זו נקודת העצירה היחידה שיש אחרי איסקוט והיא מרוחקת משם 160 ק"מ ארוכים ארוכים. היה יום חם (אפילו בסטנדרטים ישראלים), כשהגענו לשם הסתבר שכמובן אין מיזוג, הגלידות אזלו, האוכל היחיד שהם מציעים הוא מרק, בקיצור - המשכנו בדרכנו.
-90 ק"מ דרומה משם הגענו לצומת מזיאדין ופנינו לכביש 37A הידוע בשמו כביש הקרחונים. כביש זה הוא אחד המתמודדים הראשיים על התואר "הכביש היפה ביותר בטיול". נוסעים לצד קרחונים, מפלים, חלק מהקרחונים ממש סמוכים לכביש. אין כמעט נקודות עצירה - פשוט מפנימים את היופי תוך כדי נסיעה. שמחנו שנצטרך לחזור באותה דרך ונוכל ליהנות שוב מהנוף המרהיב. כביש זה מוביל לעיירה קנדית בשם סטיוארט. כחמישה ק"מ מסטיוארט יש גבול עם ארה"ב, מדינת אלסקה. בקטע הזה של אלסקה יש עיירה אחת קטנה, צנועה וגוססת בשם היידר (hyder). במעבר בין קנדה לארה"ב אין אפילו תחנת גבול מכיון שאין דרך כלשהי לצאת מהיידר. המעבורת של אלסקה הפסיקה לעבור בהיידר לפני כעשר שנים, אין שדה תעופה ואין כמובן כביש אחר, אם לא מחליטים להשתכן שם חייבים פשוט לחזור לסטיוארט, קנדה. מעניין שדווקא בכניסה חזרה לסטיוארט יש תחנת גבול קנדית, עוצרים כל מכונית כאילו לא ברור שכולן הגיעו קודם לכן מקנדה, ושואלים שאלות רציניות של מעבר גבול. אנחנו בחרנו להתגורר בסטיוארט למרות שגם בהיידר יש מקומות לינה. התרשמתי מהבדיקות שעשיתי שבסטיוארט יש מעט יותר חיים, וזה נכון. יש בסטיוארט 4 מסעדות, שני סופרמרקטים קטנים ,רחוב ראשי נחמד וכמה מקומות לינה. בעיירה יש כ-700 תושבים, המיקום שלה מרהיב, מעל המוטל בו שהינו הציץ עלינו הר עם קרחון. את הערב בילינו בסטיוארט ואת כל יום המחרת בילינו באטרקציות שבעצם סמוכות יותר להיידר.
 למחרת בבוקר נסענו להיידר, ומשם נסיעה קצרצרה לפיש קריק. זהו נחל בו שטים דגי סלמון ודובים אמורים לשוטט שם. המקום ידוע כמקום הזול ביותר בו ניתן לראות דובים מכיון שדמי הכניסה אליו הם חמישה דולר לאדם, בספרים ישנים כתוב שזה בחינם. בכל אופן כיום זה מסודר עם גשר בנוי מעל הנחל ועמדת ריינג'רים לגביית תשלום. לא אמתח אתכם ואגיד ששם ספציפית לא ראינו דובים. עם זאת, מיד בכניסה להיידר, עוד לפני הפיש קריק, ליד משאבת דלק נטושה, ראינו דב שחור גדול....לאחר שעלינו על הגשר והחלטנו שאין סיבה שיגיעו דובים למקום בו כל כך הרבה אנשים עומדים ומחכים להם, המשכנו בכביש לקרחון סלמון. בכל הבלוגים והספרים כתוב שהמקום מרהיב, אבל בשלב מסוים הכביש הופך בוצי ומשובש ולא ניתן להמשיך. כתבתי לעצמי מראש:"להמשיך עד כמה שניתן". למזלנו היה יום שמש מרהיב, היה רצף של ימים ללא גשם, כך שהכביש היה נוח לנסיעה וניתן היה לנסוע ללא מגבלה. המיוחד הוא שהכביש הוא לאורך הקרחון, מעל הקרחון. זוית הראייה של הקרחון היא שונה לחלוטין מהזוית המקובלת (מהצד או מלמטה), רואים מרחבים אדירים של קרחון. יש נקודות עצירה שונות וממוספרות בכביש, עשינו גם שביל הליכה די מאתגר שקרב אותנו למרחק נגיעה מהקרחון. לדעתנו, המקום היפה ביותר בטיול. הכביש לא ארוך, אבל הנסיעה והשביל לקחו לנו שעות רבות. חזרנו לסטיוארט לארוחת צהריים משולבת בארוחת ערב ויצאנו שוב להיידר לנסות לראות דובים. הכרטיס שרכשנו בבוקר בתוקף ליום שלם, והגענו כחצי שעה לפני הסגירה, בסביבות תשע וחצי בערב. גם הפעם לא ראינו שם דובים אבל הנחל עצמו מקסים, ויפה לראות את דגי הסלמון הצפופים בו. בכל אופן, כן ראינו דוב , על הכביש בדרכנו חזרה לסטיוארט כך שמטרתנו הושגה. היה מצחיק/מוזר שבמעבר הגבול הקנדי שאלו אותנו ברצינות תהומית מה רכשנו בהיידר, מכיון שיש מגבלה על הכנסת דברים שונים לקנדה. רציתי לענות לה משהו בסגנון :"את לא רואה שהעיירה גוססת? שאים שם כלום? שגם אם רוצים לקנות משהו זה בלתי אפשרי?...". אבל כמובן שלא עשיתי זאת.
למחרת יצאנו חזרה בכביש הקרחונים לצומת מזיאדין והמשכנו הפעם דרומה. כתבתי לעצמי שהכביש משעמם, יערות לאורך כל הדרך. הכביש עצמו במצב יותר טוב מחלקו הצפוני. היעד הוא סמיטר'ס, עיירה בה ישנו גם בדרך צפונה (5000 תושבים). אנחנו מקדישים לה לילה ולא מתייחסים למה שיש לה להציע, ויש לה. אם יש זמן, כדאי להקדיש לה יום מלא, יש אגמים בסביבתה, יש פארק מאובנים ייחודי, מסלולי הליכה. אנחנו עצרנו רק במוריסטאון, 35 ק"מ צפונית לה וראינו מפלים שוצפים ואינדיאנים התופסים שם דגי סלמון בסלי רשת, בקלות. שימו לב שאם אתם נמצאים בה ביום ראשון עלולה להיות לכם בעיה במציאת מקום לאכול, הכל נסגר מאוד מוקדם ביום ראשון. בעלת המלון הסבירה לנו ברצינות תהומית שיום ראשון צריך להיות מוקדש למשפחה ולא לעבודה. למחרת המשכנו והדרמנו עד קואזנל, עיירה בת 10000 תושבים בה ישנו גם בדרכנו צפונה. הנסיעה יפה עם יישובים בדרך, חלקם נעימים מאוד, רובם על אגמים. קצת תחושת פספוס, כי אנחנו בעצם חולפים ביעף על פני מקומות יפים.
מקואזנל היינו אמורים לנסוע ללינה בשדה התעופה בונקובר, נסיעה של כשמונה שעות. החלטנו לעבור גם בוויסטלר, עיירת הסקי המפורסמת , דבר שהאריך מאוד את הדרך (לא בגלל תוספת הק"מ שהיתה לא משמעותית אלא בגלל תנאי הכביש), אך תרם לנו נסיעה בנוף מיוחד. כ-300 ק"מ דרומה מקואזנל עברנו לכביש 99 הידוע. הכביש קשה לנסיעה, מאוד איטי, אך הנוף מרהיב. היה יום חם מאוד. עשינו עצירת רענון ואוכל בלילואט, משם לפמברטון. בפמברטון יש שיפור ניכר בתנאי הכביש, הבנו שלקראת אולימפיאדת החורף שיפרו קצת את הכבישים הקרובים לוויסטלר. לפני שנתיים בקרנו באספן, עיירת הסקי המפורסמת בקולורדו וציפינו שוויסטלר תהיה דומה לה. לא כך הדבר, העיירה מאוד מצועצעת, מדרחוב לא גדול, נראית מלאכותית, הזכירה לנו קצת את דיסנילנד. עם זאת, הנוף והסביבה בהחלט שוים ביקור. משם נסענו ישירות לשדה התעופה. של ונקובר. אין צורך שאתאר, רבים עשו קטע כביש זה, הירידה לונקובר מכביש 99 היא מרהיבה.
כפי שפתחתי , הטיול לא סטנדרטי. אנחנו מאוד אהבנו את תחושת הראשוניות, הפגישה עם מקומות נידחים
 off the beaten track, לא יודעת אם זה מתאים לכולם. לא יודעת אם מתאים לילדים צעירים, חלק מהימים היו קשים גם לנערים שלי שהם לא כל כך צעירים וגם די מנוסים בטיולים איתנו ויודעים כבר למה לצפות. התכנון המדוקדק שעשיתי עזר מאוד ברמה הטכנית. אני לא חושבת שהמסלול מתאים לטיול "זורם" בגלל המחסור במקומות לינה והתלות בזמני מעבורת משתנים. מקום לשינויים? בודאי שיש. יש כמה מקומות שאפשר להקדיש להם יותר זמן, ציינתי זאת בהודעותי. אם היה לנו עוד חודש להקדיש לטיול היינו משלבים כמובן את אלסקה היבשתית, במכונית כמובן....