הערה טרם קריאת הפוסט: הכתבה נכתבה בינואר 20, ממש דקה לפני עידן הקורונה. מדהים לקרוא את זה במרחק של פחות משנה וחצי ולהבין כמה השתנה העולם בזמן זה. הסוכנת שלי לא פעילה כרגע כסוכני נסיעות רבים, חברת התעופה לאטאם נקלעה לקשיים, אבל זה מה שהיה אז, ונקווה שנחזור לימים רגילים יותר בקרוב.

באוגוסט 2019 הגעתי לאחד היעדים המיוחדים והמרוחקים שהגעתי אליהם מימיי, אי הפסחא. האי, טריטוריה של צ'ילה, מהווה את אחד משלושת הקודקודים של "המשולש הפולינזי"- כשקודקוד אחד הינו הוואי המהממת, קודקוד שני ניו זילנד המרוחקת והיפהפיה, וקודקוד שלישי הינו אי הפסחא, או בשפת המקור- ראפה נואי rapa nui. אחרי הטיול הזה הייתי סוף סוף בכל קודקודי המשולש. ואיך היה? חוויה מיוחדת, שונה ואפילו מעט הזויה, אבל אני שמחה שעשיתי זאת.

פסל אופייני באי הפסחא

למה נסעתי רחוק כל כך? ובכן, האי הזה תמיד הילך עליי קסם. איך הגיעו תושבי האי עד לשם? למה ואיך בנו שם את מאות הפסלים העצומים ? למה הם שמו אותם כשגבם לחוף הים? האם המחזה בפועל אכן מדהים ויחודי כפי שהוא נראה בתמונות? שאלות מספיק טובות כדי לעלות על מטוס, לטוס המון זמן, ולבדוק אותן.

אז אחרי שהחלטתי שהכיוון הוא חלקה הדרומי של דרום אמריקה, ואחרי שתכננתי טיול פנומנלי שכלל את הסאלאר בבוליביה, פטגוניה בצ'ילה, וקינוח באי הפסחא, גיליתי תודות לקולגה בעבודה (ברוך, תודה !) כי לבוליביה נדרשת ויזה. מי שמכיר אותי יודע, שאני המתכננת הראשית של כל הטיולים במשפחה הגרעינית והמורחבת שלי, יועצת הטיולים של לא מעט מחבריי, ואין לי מושג מדוע יצאתי מנקודת הנחה כי בוליביה היא ממש כשאר מדינות דרום אמריקה, וניתן לטוס אליה ללא ויזה. חודש לפני הטיסה, נאלצתי לשנות את כל התוכניות (פדיחוש) והוספתי במקום בוליביה וצפון צ'ילה, את בוניטו והפנטנאל בברזיל, פטגוניה הצ'יליאנית, ואז לתחנה השלישית- אי הפסחא. אגב, לאחרונה בשל חידוש היחסים עם בוליביה, בוטלה הדרישה לויזה, כך שאני מקווה שלא ירחק היום ונגיע גם לשם.  

המסלול הסופי כאמור היה ת"א- סאו פאולו- קמפו גרנדה- סנטיאגו- אי הפסחא (ראפה נואי)- ארה"ב- תל אביב. 

הטיול היה יקר מאד, מיוחד מאד, ואתגרי מאד בסוגיה אחת לפחות: כמות הטיסות ואורכן. טסתי ס"ה 13 טיסות בטיול זה בטווח זמן קצר יחסית, ועלות הטיסות הכוללת הגיעה ל 17.5 א' ₪. זול זה לא.

בדיעבד, איזור בוניטו והפנטנאל היווה בחירה מעולה לברזיל, הפאונה המקומית פשוט פנומנלית. דב נמלים, ארמדיל, וציפורים מרהיבות ביופיין (פורסם בפוסט נפרד בבלוג), ומשם לפטגוניה הצ'יליאנית הקפואה. מי שלא ראה גואנקו על רקע קרחונים והרים מושלגים, פספס ללא ספק.

גואנקו בצ'ילה

עם סיום הטיול בפטגוניה והחזרה לסנטיאגו, המראנו סוף סוף לאי הפסחא, יעד נידח, מיוחד ומדהים אי שם בלב האוקיינוס השקט.  

את טיסות המעטפת סגרתי דרך הסוכנת שלי בארץ- הלוך לסאו פאולו וחזרה מארה"ב באמצעות אל על, כשאת רוב טיסות הפנים טסתי בחברת לאטאם, שהיתה טובה מאד. אגב, כשחזרתי גיליתי כי מדובר בחברת התעופה הדייקנית בעולם. ובכן, גם זה ממש מדוייק. כל טיסה יצאה בדיוק על הדקה, לא ייאמן.

מסנטיאגו בצ'ילה המראנו בשעת בוקר בחודש אוגוסט לאי הפסחא, אחרי שבילינו לילה במלון הולידיי אין בשדה התעופה בסנטיאגו, ממש מול הטרמינל. מדובר במלון מצויין, שקיבל בצדק ציון 8.7 בבוקינג, ועלה לנו כ 580 ₪ ללילה. הוספנו גם ארוחת בוקר במלון, שהיתה אחת הטובות בכל הנסיעה.

טיסות לאי הפסחא מתבצעות בין פעם לפעמיים ביום, כשהמטוס נשאר באי עד למחרת. החברה המבצעת היא לאטאם (lan). עלות הטיסות יקרה מאד, וכשבדקתי את העלות דרך הסוכנת שלי, הבנתי כי מדובר בלמעלה מאלפיים דולר לזוג, הלוך ושוב. תוספת מהותית לעלויות.  

כשבדקתי את החלופות ב kayak, מצאתי חברה שנקראת flight network, שדרכה רכשתי את הטיסות ב 811 דולר לזוג הלוך ושוב, ללא ספק היה מדובר בחסכון עצום ובעלות סבירה יחסית למצוי. בדיעבד, הטיסות היו מצויינות, והכל עבר ללא בעיות (כאמור, הטיסות שלהם תמיד יוצאות בזמן...).

משך הטיסה כ 5.5 שעות, והטיסה כולה מתבצעת מעל האוקיינוס השקט, עד לנחיתה. מדהים לראות את גודלו (או יותר מדוייק קוטנו) של האי מלמעלה בעת הנחיתה. שדה התעופה ממש קרוב לים, אבל צריך לזכור שמדובר באי לא גדול והכל קרוב לים בדרך זו או אחרת.

את המלון סגרתי מראש דרך בוקינג, והוא בעצם בית הארחה שנקרא hare Aukara- עלות כ 850 ₪ ל 2 לילות (ולטעמי האישי, זה מספיק, די והותר לשהייה באי).

כל בעלי בתי ההארחה ממתינים לאורחיהם בשדה, כפי שהמתינו גם לנו. לאחר שיצאנו מהמטוס, חצינו את האספלט לטרמינל הקטנטן, אספנו את מזוודותינו, ויצאנו החוצה. גשם שוטף קיבל את פנינו באי, מה שלא מפתיע באיזורים הללו באוקיינוס השקט. המארחת שלנו נתנה לנו את שרשרת הפרחים המקובלת בהוואי שנקראת lay כששמה מהווה בדיחה מקומית גם בהוואי..

עלינו על טרנזיט מתקופת אחשוורוש, ונסענו בערך 5 דקות בכבישים לא משהו, עד שהגענו לבית ההארחה. לא ההולידיי אין, אבל היה נחמד מאד בדרכו המקומית. המקום מלא בצמחיה עשירה, והתארחו יחד עימנו במקום תיירים ממדינות שונות כמו רוסיה, צרפת וגרמניה. גילינו כי לאי הפסחא מגיעים ממש מכל העולם, ושמענו שפות רבות ומגוונות בטיול.

דבר ראשון שדאגנו לו היה רכישת כרטיס לפארק הלאומי, שעולה לתיירים 80 דולר אמריקאים לאדם, כשהמקומיים משלמים הרבה פחות. כששאלנו מדוע העלות כל כך גבוהה, הסבירו לנו כי ניתן להשתמש בכרטיס הכניסה למשך שבוע ימים. מקבלים שם גם דולרים וגם פזוס צ'יליאניים. להערכתי, מדובר באחד ממקורות ההכנסה היפים למקום.

המלצה חמה מס' 1: תביאו אוכל מהיבשת. הכל מאד מאד יקר באי, חטיפים, משקאות, פירות וירקות, עולים הון תועפות. יש בזה הגיון, מאחר ואי הפסחא הינו האי המיושב הנידח ביותר בעולם. נקודת הישוב הסמוכה אליו ביותר הינה האי פיטקרן- כ 2000 ק"מ משם, והנקודה היבשתית הסמוכה ביותר הינה צ'ילה, כ 3600 ק"מ משם.

המלצה חמה מס' 2: תביאו בגדים חמים. לא תאמינו כמה קר יכול להיות באי סובטרופי באמצע האוקיינוס השקט.

המלצה חמה מס' 3: כדאי שיהיו לכם פזו צ'יליאני, כי הקניות הסטנדרטיות מתבצעות במטבע זה.

אחרי שהתמקמנו בבית ההארחה, הלכנו להסתובב באי. האי ממש קטן, הנופים קשוחים, הים סוער להפליא ונראה בלתי מזמין, ואחד הדברים המפתיעים הוא כמות הכלבים המשוטטים בקבוצות גדולות באי. אני חובבת כלבים בדרך כלל, אבל זה מעט מטריד לראות להקות כלבים משוטטות בכל מקום, ולפעמים עוקבות אחריך מתוך סקרנות ילידית בריאה. אגב, אין כלבת באי. אחד היתרונות של אי בודד ונידח.

נכנסנו לחנויות הפתוחות ב"רחוב הראשי" הקטנטן- מעט חנויות מזכרות, מעט מינימרקטים ספרטניים עם אפיל של שנות השבעים, והכל יקר להפליא. די מהר הבנתי כי באי כל כך קטן, שמוקף בכל כך הרבה מים, אני מרגישה קלאוסטרופובית ביותר.

כשהזמנתי מקום בבית ההארחה, נשאלתי האם ארצה לקבל מדריך מקומי מומלץ. מדובר בגיס של בעלת בית ההארחה, ששמו Leonardo pakarati- במאי סרטים דוקומנטריים כדוגמת the spirit of the ancestors, ואיש מוכר וידוע מאד בתחומו הן באי והן ברחבי העולם. העלות- 200 אלף פזוס צ'יליאנים. שווה כל פזו. הטיול הינו כ 6-7 שעות והינו מעמיק ואינפורמטיבי מאד. ליאו הגיע לאסוף אותנו בבוקר, בג'יפ חדיש ונוח. אנו היינו אחרי שנת לילה נחמדה וארוחת בוקר דלה (ראה המלצה חמה מס' 1, לפחות הבננות שקנינו היו טעימות). עברנו במהלך היום את רוב המונומנטים החשובים, כשליאו הסביר לנו ארוכות את חשיבות המקומות הן ברמה האנתרופולוגית והן ברמה התרבותית.

באי, רב הנסתר על הגלוי, ובסופו של דבר, שאלות רבות הן תעלומה. ישנן סברות שונות ומשונות למספר התושבים בשיא ההתיישבות באי, למוצא המקורי של התושבים, לאסונות שפקדו את האי, ולפסלים עצמם ודרכי שינועם לחוף הים לפני מאות שנים.

הפסלים העצומים (כ 4 מ') שנקראים מואי moai, נחצבו ככל הנראה במאות ה 13-15, וניתן לראותם ברחבי האי, והינם לפי ההשערה מחווה לאבותיהם הקדמונים שהועלו לדרגת אלים שומרים. הפסלים עומדים בגבם לים, פניהם לצאצאיהם שעל החוף, ולפי הסברה הם שומרים על האי. הפסלים עשויים מאבנים מקומיות, וראינו פסלים שנחצבו, פסלים שהורמו והיו בדרכם לחוף, פסלים שבורים על גבם. בקיצור, פסלים מכל הסוגים שהושארו כך על המצוק ובדרכם לים. עיני הפסל יוצרו מאלמוגים.

בשנים הטובות, מנתה אוכלוסיית האי לפי השערות שונות, כ 10000 תושבים (יש סברה שהאוכלוסיה מנתה עד 30 א' איש). האירופים הראשונים שהגיעו לאי במאה ה 18, הביאו עימם מחלות. בעת הגיעם מנתה אוכלוסיית האי כ 2000-3000 תושבים, ולאחר כ 150 שנה בשנת 1877 מנתה אוכלוסיית האי 111 תושבים. כיום יש באי כ 6000 איש.

האי נקרא אי הפסחא כיוון שהאירופי הראשון שהגיע לשם, הגיע לאי בתקופת הפסחא. המקומיים קוראים לו כאמור ראפה נואי, ודי מתעלמים מהשם המערבי שלו. "עיר הבירה" האנגה רואה, היא מקום קטנטן להפליא, אבל אין מה להתפלא, כשגודלו של האי 164 קמ"ר. האי דומה בנופיו לניו זילנד והוואי, והוא אי געשי ממש כמותם. הפעילות הגעשית האחרונה התרחשה לפני 2000 שנה, כך שבניגוד להוואי, אין שם הרי געש פעילים.

לדברי ליאו, האוכלוסיה הפולינזית המקורית הגיעה מסין וטייוואן, כשהם שלחו דאז מעין "נחשונים" לנסות מקומות חדשים באוקיינוס השקט, ואם מצא חן בעיניהם המקום החדש, הם הביאו את יתרת המשפחה. ישנן דעות שונות לגבי מוצאם של המתיישבים הראשונים באי, חלק מהאנתרופולוגים חושבים כי מדובר בתושבים מדרום אמריקה, וחלקם בטוחים כי מדובר בפולינזים.

כמי שביקרה גם בהוואי, גם בניו זילנד וגם בצ'ילה ובחלקים אחרים של דרום אמריקה, חשתי באי הפסחא קרבה גדולה הרבה יותר להוואי וניו זילנד, הן בשמות המקומות והאנשים, הן במראם של האנשים, וכן בתוואי האי. לדברי ליאו, המקומיים אכן מתייחסים לניו זילנדים וההוואיינים כאל "קרובי משפחה". הפולינזים היו ימאים מעולים, שידעו להתמודד עם ים קשה, אכזרי ובלתי צפוי, ולנווט בצורה מעולה בסירות מעץ הרבה הרבה לפני העידן הטכנולוגי של היום.

מבדיקות ארכיאולוגיות עולה כי האי חווה אסון אקולוגי בו נעלמו היערות ונכחדו בעלי החיים המקומיים, ככל הנראה במאות ה 13-15, ובמאה ה 16 כבר נכחדו כל בעלי החיים המקומיים. בנוסף, היתה השערה כי האסון האקולוגי הביא עימו אסון נוסף של רעב כבד שגרם לקניבליזם (יש שרידים שמראים על קניבליזם באי). לדברי ליאו, הקניבליזם היה עניין פולינזי של שבטים יריבים ולא נבע מהרעב הכבד. ובכן, לא אני זו שתכריע בנושא...

התחנה הראשונה בטיולנו היה חוף אנקנה המרהיב. נופי ים מקושטים בפסלי המואי. מזג האוויר היה קריר ושמשי, והנופים- אין מילים.

בראנו רארקו התעכבנו יחסית זמן רב ועצרנו בתחנות שונות- זהו ההר ממנו חצבו את הפסלים, ושם מצאנו פסלים בשלבים שונים של חציבה, כולל הורדתם לחוף. טיפסנו ועלינו למקומות תצפית שונים, וללא ספק מדובר במקום חובה באי.

הלוע של ראנו קאו, ושרידי הישוב הקדום, המהווים יחד את המוזיאון, הינם אתרי חובה. הנופים מדהימים, רוח קרה מנשבת מהים, וצפינו באי הקטנטן מוטו נוי, שהיה חלק מפולחן איש הציפור כפי שסיפר לנו ליאו. החל מהמאה ה 16, היתה תחרות שנתית בין השבטים. נבחר נציג מכל שבט לתחרות שחיה מראפה נואי ועד לאי מוטו נוי, כדי להביא ביצה של שחפית כהה.  הראשון שחזר משם עם ביצה שלמה היה "איש הציפור" ושלט במשאבי האי עבור בני שבטו. המסורת נמשכה עד סוף המאה ה 19. השחיה נראית אכזרית וקשה, הים סוער מאד. ככל הנראה הם היו שחיינים מצויינים...

השפה הרשמית באי היא ספרדית, אבל התושבים המקומיים דוברים ראפה נואי, ומתבוננים בקנאה ב"שכניהם" הפולינזים הניו זילנדים שזוכים לעדנה תרבותית. 

אחד המלונות היוקרתיים באי, נמצא על אדמת טאבו, לדברי המקומיים, מה שעורר סערה גדולה. סביב המלון צויירו צלבי קרס ונכתבו כתובות גרפיטי זועמות ודברי נאצה. התושבים מתחננים בפני התיירים, לא להתאכסן במלון. 

לאורך כל הדרכים ראינו סוסי פרא יפהפיים שהסתובבו בקבוצות. התושבים לא מפריעים להם, והם משוטטים מול הנופים המרהיבים. 

בערב הגיענו לאי, היינו אמורים לצאת לסיור לילי להכרות עם הכוכבים הדרומיים, מה שיכול להיות חוויה מרנינה. שילמנו כ 100 דולר לאדם על הסיור דרך חברת green tours, אולם בלילה הראשון נדחה הטיול בשל עננות, ובלילה השני, העננות לא ממש וויתרה, וזכינו לראות ממש מעט כוכבים, אבל שמענו המון סיפורים, קפאנו מקור ואפילו קיבלנו צילומי לילה מיוחדים על רקע הפסלים העצומים.

אחרי שכיסינו את האנגה רואה לאורכה ולרוחבה, נכנסנו לכל חנויות המזכרות, ואף חלפנו על פני עשרות כלבים, חזרנו ללילה האחרון בבית ההארחה. קבענו הסעה חזרה לשדה התעופה, ולמען האמת, די שמחנו לצאת מהאי. החוויה עבורי, העירונית, שאמנם חובבת נופים קסומים, אבל גם אוהבת את העיר שלה קרובה, היתה של הקלה בעת הגיענו לשדה התעופה. קיוויתי שהטיסה תצא בזמן (אל תתפלאו, אבל זה שוב קרה). הדיילת המקסימה שדרגה אותנו לביזנס, כך שחזרנו ליבשת בסטייל שאין לתאר, ועם בינג' נחמד לסדרות שונות והמון פינוקים.

חוויה מטורפת, מרוחקת, ונדירה.