שבוע בקצה העולם - אי הפסחא (צ'ילה)

לאי הפסחא (Rapa Nui בשפת המקומיים) מקום של כבוד ברשימת המקומות המוזרים והמסקרנים. האי, השייך לצ'ילה, מרוחק ממנה כ- 3,600 ק"מ, ומהאי הקרוב ביותר במערב - פיטקרן - כ- 2,200 ק"מ, מרחקים ההופכים אותו לאי המיושב המבודד ביותר בעולם. האי קטן - 25 על 12 ק"מ, ומתגוררים בו פחות מ- 10,000 איש, ועוד כ- 900 פסלי ענק שהפכו אותו למפורסם. הוא נוצר בסדרה של התפרצויות געשיות קדומות, וכיום הוא שטוח למדי - הנקודה הגבוהה ביותר מתנשאת לגובה של כ- 500 מ'. 

ניצלתי שבוע פנוי בין טיול בצפון צ'ילה וארגנטינה לבין טיול במרכז אמריקה לביקור באי, אליו הגעתי מסנטיאגו בירת צ'ילה בחמש וחצי שעות טיסה. אם אתם שוקלים לבקר באי, קחו בחשבון שהמחייה יקרה למדי (מתקרב למחירי אירופה), וכך גם עלות הטיסה. אם זה לא מספיק, גם קיימת חובת מדריך בשטח הפארק הלאומי שמכסה את רוב האי ואת  מרבית האתרים המעניינים, מה שמייקר עוד יותר את הביקור באי. אמנם ניתן להצטרף לקבוצות וכך להוזיל את עלות המדריך, אבל הקבוצות בדרך כלל "רצות" מאתר לאתר וממצות את האתרים המעניינים באי ביומיים, קצב שלא מתאים לכל אחד. הכניסות לכל האתרים שבפארק כלולות בכרטיס אחד, שניתן לרכוש באינטרנט או עם הנחיתה באי.

מה שהביא אותי לאי הם מאות פסלי האבן הענקיים הפזורים בו ובעיקר הסיפור ההיסטורי הפנטסטי העומד מאחורי בנייתם, שאספר כאן בקצרה (פירוט טוב בויקיפדיה). הראשונים שהגיעו לאי הם הפולינזים, בסביבות שנת 1,000 לספירה, כנראה מאיי מרקיז המרוחקים כ- 2,600 ק"מ מערבה. אי הפסחא הוא התחנה האחרונה במסע מפואר בן כ- 2,000 שנה שהחל בטיוואן והביא את דוברי השפות האוסטרונזיות כמעט לכל האיים הראויים להתיישבות ברחבי האוקיינוס השקט, ביניהם הוואי וניו זילנד.

החוקרים משערים שהפסלים נבנו כחלק מפולחן אבות. תחרות בין המשפחות המייסדות, שחילקו בינהם את האי ובמרוצת הזמן הפכו לשבטים, הביאה ליצירת פסלים גדולים יותר ויותר. הפסלים האחרונים הוצבו במאה ה- 17, בינהם הפסל "פארו", שהוא הגדול ביותר שהוצב - גובהו כמעט 10 מטרים ומשקלו מגיע לכ- 80 טון.

כל הפסלים (המכונים "מואיי"), כמעט 900 במספרם, נחצבו במחצבה אחת בהר הגעש הכבוי Rano Rarako, מסלע טוף. כלי העבודה היו פשוטים וכללו כלי אבן עשויים בזלת בלבד. משם הובלו לבמות בנויות לאורך החופים (המכונות "אהו"), יותר מ- 300 במספרן, עליהן הוצבו המואיי כשגבם לים ופניהם פונים ליבשה. על ראשם של חלק מהפסלים המאוחרים יותר הונחו כובעים עשויים מאבן סקוריה אדומה, שהובאו מחרוט האפר של Puna Pao. משקלם הגיע למספר טונות, ואופן הנחתם על ראשי הפסלים לא ידוע.

אופן ההובלה של הפסלים הכבדים מהמחצבה לבמות, מרחקים  של עד עשרה קילומטרים, שנוי במחלוקת מחקרית. אחת האופציות שהועלו במחקר היא הובלתם זקופים, תוך נדנוד מצד לצד ומשיכה קדימה של הצד החופשי, כך שלצופה מן הצד נדמה שהפסלים צועדים. אופציה אחרת היא גלגולם במצב שכיבה על גבי סדרה של בולי עץ. סך הכל הועמדו על הבמות כ- 300 פסלים, כאשר האחרונים הוצבו על הבמות באמצע המאה ה- 17. כ- 100 פסלים נוספים נמצאו בדרכים המובילות לבמות, ומעל 400 במחצבה, במצבי גימור שונים. ניראה שהעבודה במחצבה, כמו גם הובלת המואיי המוגמרים לבמות, פסקה בבת אחת באמצע המאה ה- 17.

כאשר הגיעו ראשוני האירופאים הראשונים לאי, ב- 1722, הם פגשו נוף של סלעים חשופים וערבות עשב נטולות עצים, כמה אלפי אנשים שחיו בבקתות עשויות מקנים, חקלאות אינטנסיבית שהתבססה על בננות, בטטות, קנה סוכר, יאם וטארו, היעדר מוחלט של חיות גדולות מחרקים למעט תרנגולות וחולדות, כמה סירות עלובות עשויות קנים, וכמובן הבמות ופסלי המואיי. ביקורים נוספים של אירופאים ב- 150 השנים הבאות דיווחו על פחות ופחות פסלים עומדים, עד להיעלמותם המוחלטת באמצע המאה ה- 19. ניראה שהפסלים הופלו במכוון בידי התושבים.

ההשערה המקובלת במחקר היא שתושבי האי חוו אסון אקולוגי ואנושי שהביא אותם לזנוח את הסדר הפוליטי שהתקיים באי מאז ההתיישבות, וגם את פולחן האבות ותעשיית הפסלים, ואף להפיל את הפסלים במכוון. האסון מתואר לפרטיו באחד הפרקים בספרו המומלץ של ג'ארד דיימונד "התמוטטות". ראשוני המתיישבים באי פגשו ביערות סובטרופיים עבותים, שעל פי שחזורים פליאו-בוטניים כללו לפחות 21 מינים של עצים, ביניהם מיליוני עצי דקל ענקיים, ממין קרוב לדקל היין הצ'יליאני, ששימשו את המתיישבים לצרכים שונים. בנוסף לצמחי החקלאות והתרנגולות שהביאו עימם המתיישבים, זוהו בשרידי התנורים עצמות דולפינים ודגי ים עמוק נוספים, וכן עצמות של עופות מעשרות מינים.

העצים נעלמו בהדרגה כתוצאה מניצול יתר, וכל מיני העצים נכחדו לגמרי כנראה לקראת תחילת המאה ה- 16. במקביל נעלמו כל מקורות המזון מן הבר מערימות האשפה, ובכללן פירות הבר, העופות והדולפינים. העופות נכחדו, ואילו ציד הדולפינים פסק משום שהיעלמות העצים לא איפשרה בניה של סירות. האסון האקולוגי הביא לאסון אנושי. אוכלוסיית האי הגיעה לשיא של כ- 15,000 אנשים בסוף המאה ה- 16, אולם בתחילת המאה ה- 18 כבר נפלה לכ- 2000-3000 איש. סחף הקרקע והידלדלותה כתוצאה מהיעלמות היערות גרמו לירידה בתנובה החקלאית ולרעב. הרעב הביא לאי סדר פוליטי ולמלחמות אזרחים, שבין היתר התבטאו בהפלת הפסלים, ואף בקניבליזם. חלק קטן מהחוקרים אינם מקבלים תיאור זה של אסון אנושי, וטוענים שאמנם היערות נעלמו, אבל החקלאות האינטנסיבית סיפקה את צורכי האוכלוסיה. לטענתם הפסלים נפלו כתוצאה מרעידות אדמה, והאוכלוסיה הצטמצמה רק לאחר הגעת האירופאים ובגללם.

כך או כך, בעת בוא האירופאים ועד עמוק לתוך המאה ה- 19 שלט באי פולחן "איש הציפור", שהחליף את פולחן האבות ופסלי הענק. המרכז הפולחני היה בכפר אורונגו, ששכן בקצה המערבי של האי על הקלדרה של הר הגעש הכבוי Rano Kao, בראש צוק שנופל לאוקיינוס מגובה של כ- 300 מ'. מידי שנה נערכה תחרות בין נציגי השבטים. המתחרים שחו לאי קטן, מרחק של כשני ק"מ מהחוף, ומשימתם היתה להביא ביצה של ציפור ממין שחפית שקיננה שם. הראשון לחזור עם ביצה שלמה הוכתר ל"איש הציפור", ומונה למנהיג האי למשך שנה עד לתחרות הבאה. בתקופה זו נוצר באי כתב ייחודי, רונגו-רונגו, שכבר אינו בשימוש, נותרו ממנו כתובות רבות על דסקיות עץ ומוטות. כמה מהן מוצגות במוזיאון האתנוגרפי הקטן אך המעניין בעיר הבירה. כתב זה לא פוענח עד היום, ומהווה תעלומה נוספת הקשורה לאי.

האירופאים הביאו עימם מגיפות שפגעו קשות באוכלוסיית האי. החל מראשית המאה ה- 19 החלה תופעה של חטיפת תושבים מהאי על ידי סוחרי עבדים, שהגיעה לשיאה ב- 1862, שאז נחטפו כ- 1500 מתושבי האי, שהיוו כמחצית מהאוכלוסיה, לעבדות בפרו. על האי השתלט קצין צרפתי, שהפך אותו לחוות כבשים. עד 1876, שאז הוא נרצח, הצטמצמה אוכלוסיית האי ל- 111 אנשים בלבד. ב- 1888 סופח האי לצ'ילה, אולם המשיך לשמש כחוות כבשים עד לאמצע המאה ה- 20.  אוכלוסיית האי התאוששה, ועומדת כיום על כ- 8,000 תושבים, פחות ממחציתם הם צאצאים של האוכלוסיה הפולינזית, והיתר מהגרים, בעיקר מצ'ילה. הפרנסה באי מבוססת על תיירות.

אז מה יש לראות באי? חלק קטן מהבמות שוחזרו והפסלים בהן הועמדו מחדש. הבמה המרשימה ביותר היא Aho Tongariki במזרח האי, שם שוחזרו והועמדו 15 מואיי (נדרש מדריך). במות משוחזרות נוספות עם פסלים עומדים הן Aho Tahai על החוף בעיר הבירה (החוף מצטיין בשקיעות יפות, לא נדרש מדריך), Aho Nao Nao בחוף אנקנה בצפון האי (חוף חולי ונעים לרחצה, היחיד באי. לא נדרש מדריך), Aho Akivi (הבמה היחידה שאינה על החוף, נדרש מדריך). 

סמוך לאהו אקיבי מתחיל שביל המוביל אל הר Maunga Travaka, הפסגה הגבוהה ביותר באי. מהפסגה נשקפים נופים של ערבות עשב נרחבות עם חלקות יער קטנות, ונראים כל חלקי האי והאוקיינוס המקיף אותו, תצפית יפה הממחישה את קוטנו ובידודו של האי. (לביקור באהו אקיבי נדרש מדריך, לעלייה לפסגה לא נדרש). 

לאורך החופים פזורות במות חרבות רבות. ב Vinapu, בחוף הדרומי, שלוש במות, אחת מהן (Ahu Tahira) נבנתה עם התאמה מדויקת להפליא של לבני בזלת עצומות, אופן בניה המזכיר את המבנים המונומנטליים של האינקה. דימיון זה כמו גם סיבות נוספות הביאו את ההרפתקן הנורבגי תור היירדל להציע באמצע המאה שעברה שמקורם של תושבי האי היא בדרום אמריקה, היפותזה שנשללה מאז במחקר. Waihu בחוף הדרומי הוא כפר משוחזר מעניין, עם בתי סירה, לולי תרנגולות, וחלקות חקלאות מסורתיים.

האתר המעניין ביותר לטעמי על האי היא המחצבה ב Rano Rarako במזרח האי. על מדרון הר הגעש הכבוי פזורים עשרות רבות של פסלים במצבי צבירה שונים ומשונים. חלקם עומדים, בזוויות שונות ובעומקים שונים בתוך העפר, חלקם שוכבים, חלקם בשלבי חציבה שונים ועדיין מחוברים לסלע האם, ניתן ממש לדמיין את האומנים בעבודה. פסלים רבים מצויים בלוע הר הגעש הכבוי, אולם הגישה לשם אסורה. פסלים נוספים פזורים בדרכים היוצאות מהמחצבה, חלקם מוטלים שבורים ומעוררים מחשבות על העבודה הרבה שירדה לטמיון, שכן כנראה נפלו ונשברו בתהליך ההובלה. הכניסה לאתר דורשת מדריך. אתר יפה נוסף הוא המחצבה שממנה הובאו הכובעים האדומים, ניתן לראות מספר כובעים בשלבי הכנה שונים (נדרש מדריך).

בכפר Orongo, בקצה הדרומי של האי, הנטוש כיום, נשמרו כמה מבנים עגולים ייחודיים, שכנראה שימשו בפולחן "איש הציפור" שמרכזו היה בכפר. מן הכפר, הנמצא על מיצר צר בין המכתש של הר הגעש הכבוי Rano Kao, נשקפים נופים יפים ביותר, כולל של מספר איונים קטנים. הכניסה לאתר דורשת מדריך, אבל ניתן לצעוד ללא מדריך בשביל יפה ביותר שמקיף את לוע הר הגעש מצפון וממזרח, ומסתיים בנקודת תצפית מרהיבה מעל צוק אדיר הנופל לאוקיינוס (כשעתיים-שלוש). בתוך הלוע יש אגם, המהווה את מקור המיים העיקרי באי (הירידה ללוע אסורה). למעוניינים בטיול רגלי ארוך יותר ניתן לעלות לשפת הר הגעש מעיר הבירה. בדרך (או בטיול נפרד) כדאי לשוטט ב Ana Kai Tangata, עם לשונות לבה צבעוניות יורדות אל האוקיינוס ומערות שגלי האוקיינוס חודרים אליהן.

אטרקציה אחרונה וחביבה באי הן הופעות הפולקלור, המשחזרות בתלבושות, שירה, נגינה וריקוד את המסורת התרבותית העשירה של האי. כיום פעילות באי שתי להקות פולקלור, Mana Mahoe ו Kari Kari, ולטעמי שתי ההופעות יפות מאוד ודי שונות זו מזו כך שמומלץ לצפות בשתיהן. Mana Mahoe אף מדגימים "הולכה" של מואיי.

האם "שווה" לבקר באי, לאור הריחוק, הקוטן והמחירים הגבוהים? שאלה קשה. למתעניינים בארכיאולוגיה ובנפתולי התרבות האנושית בעבר, כמוני, התשובה הברורה היא כן, בהחלט. שמעתי על הפסלים, ראיתי תמונות שלהם, והכרתי היטב את הסיפור ההיסטורי שמאחוריהם עוד לפני שהגעתי לאי. אבל רק מראה העיניים איפשר לי לתפוס באמת  את הניגוד הבלתי נתפס בין קוטנו של האי ודלות משאביו לבין הגודל וההיקף העצום של הבמות והפסלים והמאמץ שנדרש להקמתם, מאמץ שהביא לבסוף לחורבנה של התרבות שיצרה אותם. למי שאינו מתעניין בארכיאולוגיה ובתרבות, אלא בעיקר בנופים, חופים וכדומה הביקור באי פחות אטרקטיבי. אמנם יש מספר נקודות נוף יפות, אבל רק חוף אחד ראוי לרחצה, והיעדר מוחלט של ריפים. לממהרים ניתן לבקר בכל האתרים המעניינים בשהות של שלושה ימים באי. אלבום תמונות מהטיול באי.