בתחילת יוני טסתי לורשה. איך היה בורשה, ארחיב בפוסט אחר, אבל אחת המטרות שלי היתה נסיעה לאושוויץ-בירקנאו, שעל כך ארחיב בפוסט זה.
כבר זמן רב רציתי לבקר בפולין, ובפרט במחנות הריכוז, וזאת אחרי שרבים מבני משפחתי היו בסיורי מחנות וזכרון. הוריי עליהם השלום הגיעו ממדינה אליה לא הגיע הצורר הנאצי, אבל ברור כשמש שכל יהודי יכול היה חס ושלום להכלל בתוכנית ה”פתרון הסופי”- בין אם אשכנזי או ספרדי, חילוני או דתי, תהא דעתו הפוליטית אשר תהא, אם היתה יד הקלגסים מגיעה למדינה בה חיו.
לכן הרגשתי שזו חובתי לטייל במקום הארור הזה, להזכיר לאדמה הפולנית רווית הדם, כי הנה, עם ישראל חי. והנה עומדים במקום הזה ישראלים ויהודים גאים, בני חורין, וזוהי הנקמה הטובה ביותר לשיאי הרוע האנושי שזוקקו להם בשנים הקשות במחנות הריכוז.
הכי קרוב להגיע למחנות הללו מהעיר קרקוב, אבל אני הייתי בורשה, ולכן לקח לי קצת זמן לחפש ולמצוא טיול מתאים. מצאתי ב viator כמה טיולים ממש יקרים, ואז הגעתי בסופו של דבר לאתר האינטרנט של טיולי פולין המפורטים לעיל : טיולי פולין
וזאת, בעלות הזולה ביותר שמצאתי באינטרנט שאינה בהגעה עצמאית.
הטיול עלה 800 זלוטי לביקור באושוויץ בירקנאו בלבד מ-ורשה, או 1160 לביקור מודרך בקרקוב אחרי כן. העלות פוחתת ככל שהקבוצה גדולה יותר.
שער הזלוטי היום זהה לשער השקל.
מסלול הטיול המוצע וכפי שאכן היה בפועל היה כדלקמן:
מלון בורשה- איסוף מוקדם בבוקר, הסעה לתחנת הרכבת המרכזית של ורשה- ורשה צנטרום (בפועל לא הייתי חייבת איסוף כי הרכבת היתה ממש ליד המלון שישנתי בו- המריוט המומלץ בחום, ועל כך ארחיב בפוסט ורשה), משם רכבת לקרקוב (בין שעתיים ורבע ל 3 שעות- תלוי בסוג הרכבת), איסוף מתחנת הרכבת בקרקוב והצטרפות לקבוצה, הסעה לאושוויץ (כשעה ורבע), ביקור של כשעה וחצי באושוויץ, הסעה לבירקנאו הסמוך, וביקור של כשעה בבירקנאו. משם, חזרה לתחנת הרכבת בקרקוב. אני פגשתי את המדריך לסיור המקומי (לא חייבים, אבל זה היה נחמד), חזרה לרכבת בזמן, הגעה לורשה, ומשם איסוף למי שצריך, אני הלכתי משם ברגל חזרה למלון- 3 דקות בדיוק. ס”ה יציאה בשש בבוקר, חזרה בעשר וארבעים בלילה- יום ארוך מאד.
הכל היה בדיוק כמתוכנן, ועכשיו בהרחבה על המחנות.
ההגעה לאושוויץ פסטורלית וירוקה.
התחלנו להכנס לתאים השונים, במסלול ברור וידוע מראש. מה יש עוד להוסיף על רכבות שלמות של בני אדם, שהגיעו למחנה ואחרי כמה שעות לא היו עוד. אישה שהגיעה למחנה במשקל של 75 קילו וסיימה במשקל של 25 קילו. מחזה מעורר צמרמורת ופלצות- תמונה מזעזעת באחד החדרים. ילדים קטנים שנשלחו למסלול המוות, לעיתים עם אימם. כולם בתמימות כזו, שהנה, הם מגיעים לחיות במחנה, ולא הבינו את עומקה של הרשעות הנאצית. תאומי מנגלה. אנשים שהואשמו באישומים שונים, עבדו 12 שעות ביום ללא אוכל מתאים, עם 250 קלוריות ביום, ואם הוחלט שהם צריכים להענש, היו צריכים “לישון” בעמידה ולמחרת לחזור לעבודה.
ערימות השיער, כלי הבית, הפרוטזות, הנעליים, מתוכם בלטה לי תמונה אחת של נעל אדומה וגנדרנית, תמונה שהכמירה את ליבי. כמה עצב במקום אחד.
ירדנו למרתפים, אנשים הצוטפפו במקומות כ”כ קטנים עם חורי אוויר זעירים. אסור לצלם, ואני כבר לא יכולה לנשום מרוב צער.
המזוודות עם שמות- הם היו בטוחים שהם יחזרו, ושהדברים לא ילכו לאיבוד.
במשרפות אסור לצלם, אבל אי אפשר למחוק את ההיסטוריה הזו, ואנו חייבים לזכור אותה לעולם.
הגשם הפתאומי שירד בחוץ, התאים למצב רוחנו העגמומי. היינו בקבוצה ניו זילנדים, שוודים, אמריקאים, קפריסאים, וישראלית אחת. השבדית אמרה לי שזה מקום שכל אדם חייב להגיע אליו. צודקת.
משם, המשכנו לבירקנאו. מהמחנה הזה, לא נשאר הרבה. לבירקנאו הגיעו האנשים מהרכבות, ירדו ונשלחו ימינה או שמאלה מי לשבט ומי ל”חסד”. היו משפחות שנמחו ברגע אחד. זקנים, ילדים, נשים הרות, נשלחו מייד למשרפות. גם מי ששרד- עבר גהנום גמור.
יש את המשרפות שנהרסו.
את צריף המוות המזעזע-
המדריך שלנו התחלחל מהמחשבה שיש אנשים שעושים סלפי עם קיר המוות באושוויץ, לדוגמא. ביקשו מראש שנכבד את המקום- ואנחנו שתקנו מההלם.
גדלתי בישראל, פגשתי ניצולי שואה, ועדיין, המקום הזה הוא הלם מוחלט.
יום קשה, חובה, לזכור ולא לשכוח. אשרינו שזכינו להוולד חופשיים בארצנו, אשרינו ועלינו לזכור את העבר, וזאת כדי לזכור, לנצור, ולהתמודד בהצלחה עם העתיד.
עם ישראל חי.
יהי זכרם ברוך.