בשל מגבלות שנטלתי תמיד על עצמי, לא זכיתי בטיולַי אף פעם לצאת ללא מועד חזרה. הבודדים ששאלתי בחו'ל - "מתי אתה חוזר לארץ?", וענו לי – "אני לא יודע/ת", צלצלו ללא ידיעתם בפעמון שהידהד בי בכאב זמן רב. להלן סיפורם של שניים ממורי הדרך לתחום, צדיקים שפגשתי במחוזות ובספֵרות שונות שעוררו אצלי הערכה וקינאה צרופה.

 את הנגר פגשתי בכפר נידח בפֵּרוּ בעמק מקביל לנהר האורובמבה. ראיתי איכר חורש בשדה עם פרד והבריק לי רעיון לצרף את הפרד אלי כנושא הציוד לשוטטות בהרים לשלושה ימים. אחרי מעקפי שפה ותרבות אחדים, התרצה האיכר לעיסקה תמורת 10$ ליום עבור הפרד, וכערבון קיבל את רשיון הנהיגה הבינלאומי שלי. חיכיתי כמה שעות עד שהשדה נחרש כולו והלכנו לקראת ערב שלושתנו לכפר בו השתכנתי בחדר בבית האיכר. 

 בחדר היו שתי מיטות. על אחת מהן שכב על גבו ונחר בקול בחור מגודל שנראה די מרופט. הוא התעורר בקושי, הציץ בדמדומי הערב בחלון, קם ואמר – בוא למסיבה. הנחתי את הציוד והתלוויתי אליו בסמטאות החשוכות של הכפר, מתקרבים לאור פנסי נפט ונרות בחצר אחד הבתים. היו שם כמה עשרות אנשים שפטפטו ביניהם, ארבעה נגנים חובבים מאד ושולחן גדול עמוס מאכלים. היתה זו סעודת הבראה לרגל קבורתו של של אחד מנכבדי הכפר.

              זהו סיפורו של רוברט:  אני גר בעיירה באי יוּטלנד בדנמרק, יש לי בית קטן בו אני חי לפעמים עם אישה ולפעמים לבד, יש לי נגריה קטנה בה אני מבצע תיקוני נגרות ועבודות עץ, עיסוק המספיק לי למחייה. לפני כעשר שנים טיילתי באזור הזה בפרו והגעתי לכפר. האנשים היו חביבים ונשארתי כמה ימים.

יום אחד ראיתי כמה אנשים עם כלי נגרות בסיסיים, פטישים, מסורים, מקצוע ידני, עובדים על משהו שנראה כמו קופסה גדולה. הסקרנות המקצועית משכה אותי להתרחשות שהתפרשה לי בעמל רב, כנסיון למלא את רצונו של מת נכבד מהכפר שביקש להיקבר בארון פתוח, בתנוחת העובר המקובלת אצל צאצאי האינקה. הנוהג הקדמוני היה לחפור בור רחב יותר שיתאים לתנוחה זו, ללא ארון. בעלי המלאכה לא הצליחו להתמודד עם הפרויקט אבל בשבילי, כבעל נסיון בבניית ריהוט עם נטיות ברוקיות לכנסיות, היתה זו משימה פשוטה, הקושי היה חוסר בכלי נגרות מתקדמים והצטופפות של עשרות אנשים, נשים וילדים שבאו לחזות באטרקציה.

תנוחת העובר כמו הארון הפתוח, הם עקבות אמונות האינקה בלידה מחדש לאחר המוות. מאז הכיבוש הספרדי לפני כ-700 שנה פלשו לתרבות העממית של צאצאי האינקה מוטיבים נוצריים, לא פעם נראים תבליטי פסלונים של אלילים קדמונים במבואה לכנסייה. אלמנט נוסף היה הדגשת נושא חגיגות האבלים שהפכו לפסטיבל מקומי קטן שנמשך עד שבעה ימים, תלוי במעמדו של הנפטר, מלווה במוסיקה, תהלוכות, אוכל ומשקה.

כמעורב בפרויקט הקבורה, הוזמנתי להשתתף בפסטיבל והתקבלתי כאורח רצוי בבתי הכפר. כתום ימי האבל אותם העברתי בנעימים, הוזמנתי לחתונה.  גם חתונה בכפר היא אירוע קהילתי רב משתתפים, בעיקר כאשר אחד מבני הזוג הוא/היא מכפר שכן. האירוע הצבעוני מרובה הטקסים המסורתיים, כולל מנהגי התקשרות בין בני הזוג המודגשים גם בקשירתם בחבל עבה מחמרים מקומיים, ברַכות, הגשת מתנות ואוכל מזין על מרכיביו המסורתיים, בשר אלפקה, אורז, תירס ותפוחי אדמה שהוכן על ידי משפחות הכלה והחתן.

לסיכום האירוע עוברים כולם לריקודים מבית החתן-כלה למשטח פתוח סמוך. הכפר בנוי במדרון ולכן המשטח היה במרחק של כ-150 מטר ממקום החגיגה. כולם ירדו במורד והתחילו לרקוד לצלילי להקת נגנים מקומית. כמו פסטיבל הלוויה, גם פסטיבל חתונה נמשך בין לשלושה לשישה ימים, לפי מעמד משפחות הזוג הטרי. גם כאן, היתה תהלוכה יומית מתחילה אחרי הצהריים מבית החתן-כלה, עושה סיבוב צבעוני וקולני דרך הכנסיה וכיכר הכפר וחוזרת לנקודת ההתחלה בה נערכו שולחנות עמוסי מאכלים ומשקה צ'צ'ה, אלכהול מזוקק מתירס, ששימח את כולם בלווי להקת הנגנים.

אני חשבתי שאוכל לרומם את חווית החתונה לזוג הצעיר על ידי בניית אפיריון קל, משטח נישא על כתפי החוגגים בו מותקנים שני כסאות וקשת מעליהם, עטורה בדים צבעוניים ופרחים, קונספט מוכר בחגיגות קדושים נוצריים במקומות רבים בעולם בסגנונות שונים. בניתי אבטיפוס, אלונקה פשוטה מענפים חזקים, וזוג כסאות מענפים קשורים בחבל, רציתי לבדוק אם אין ברעיון עבירה כלשהיא על מנהגים, מסורות ואמונות. האבטיפוס נחטף בהתלהבות על ידי משפחת הכלה של החתונה הקרובה וגרם לשימחה גדולה ולשידרוג מעמד המשפחות בכפר.

שלא כמו ארון מתים, ציוד חתונה ניתן לשימוש חוזר לכן חשבתי לעשות דגם אחר יותר יציב ובטיחותי שיתן שירותי חתונות לכל הכפר. הכפריים חשבו אחרת ומצאתי עצמי מוצף בבקשות למתקנים נוספים כי כל משפחה המחתנת אחד מבניה ובנותיה רצתה מתקן כזה בחצרה לַכַּלות ולחתנים הבאים.

אני הגעתי לכפר במסגרת טיול ולא במסגרת חיפוש עבודה, חשבתי על העניין והחלטתי לפתוח חוג לבניית אפיריון חתן-כלה וחוג שני לבניין מיכל קבורה פתוח מעץ. ערכתי את החוגים לסרוגין פעם בשבוע ביום ראשון, ללא תשלום. שתי הקבוצות סיימו השתלמות בבניית המתקנים תוך חמישה חדשים בהם הוזמנתי לכל חתונה, לוויה ואירוע משפחתי-קהילתי אחר. לא היו לי כל הוצאות מחייה בכפר, הכפריים שמחו לארח אותי ועזרו לי ללמוד את השפה, המנהגים, התרבות והרכילות המקומית.

 מאז, כל שנה אני בורח מדנמרק הקפואה בסתיו וחוזר בקייץ.

 להורדת הספר "שישה שבילים"   (חינמי, למחשב ומכשירים ניידים, eBook PDF, Audio Book MP3). שישה סיפורים קצרים על טיולים ומסעות, מַסוֹת ומעשיות ממורדות ההימליה, דרך הים והמדבר למחוזות הקריאה והתודעה.