בשבוע השלישי לשהותי באי נַקסוֹס התרחשו שני מועדים ראויים לציון - חג מיכאליס הקדוש של הנוצרים היוונים-אורתודוקסים וגם אירועים מרתקים בתחום הדֵנטַלי שלי.
המאמינים הלכו לאחת מתריסר הכנסיות הפזורות בעיירה, או פטרו עצמם ידי חובה, מצטלבים כשהם עוברים ליד אחת כזאת או צופרים ברכבם למישהו ממכריהם שמתפלל. אני הלכתי למרפאת השיניים כדי לקבל בחזרה חלק משִינַי שנישללו ממני בשבוע שעבר, אירוע שהיקנה לי חמישה ימי מזון מגורדים ביד בפּוּמפִּיָה (מִגרדת היום), משהו שכל מבוגר צריך לנסות מתישהו. מעשה שהיה, כך היה.
כזכור, לפני שבועיים נשברה לי שן. מצאתי רופאת שיניים נחמדה בעזרת בעל הבית שלי, השארתי אצלה את "המִבנֶה", חתיכת פלסטיק חזק עם כמה שיניים ולמחרת קיבלתי זאת מודבק בחזרה. ביום חמישי שעבר האירוע חזר. רצתי אל הרופאה הנחמדה עם השן השבורה ביד, היא לקחה את זה ואמרה שהטכנאי סגר בצהריים ויחזור ביום שני בשבוע הבא, אמרתי – אסתדר, והלכתי עם פה סגור לדירה.
ביום שני באתי למרפאה, הרופאה ניסתה להרכיב לי את המיבנה המתוקן וזה לא הצליח. היא טלפנה לטכנאי שאמר שהוא לא מבין אבל יבדוק. יצאתי לחדר ההמתנה וכעבור רבע שעה בישרה לי הרופאה, שהמבנה שלי נסע בטעות לפה אחר באי אחר, פשוט החליפו תוויות במעבדה. נשמע כמו פתיחה מבטיחה לסרט שאני לא רוצה להשתתף בו.
המבנה שלי נחת בשלום באי פַארוֹס, חצי שעה במעבורת מהפה שלי שמחכה באי נַקסוֹס, ושם נתקל אנדריאה, רועה עיזים בן חמישים בבעיה שאני נתקלתי בה בנקסוס. המתקינה בפארוס היתה אחות כללית ולא רופאת שיניים, אין שם רופאים כנראה. נס סינדרלה לא קרה והמבנה לא תַאם, האחות הנמרצת ניסתה לתקוע את המבנה בכוח על ליסתו האומללה של אנדריאה שהתחילה לדמם. היא אמרה לו שילך הביתה וזה יסתדר.
אנדריאה הגיע הביתה לאחר שעתיים הליכה, הוא מגדל עיזים על גבעה לייד העיירה של פארוס וגר בפחון צמוד לדיר. אחר הצהריים יצא אנדריאה למרעה לאסוף את העדר ושַרק לעיזים לחזור הביתה. מהולדתו ועד היום מכיר אנדריאה שלוש שריקות לעיזים – "לצאת למרעה", "תשארו פה" ו"לחזור הביתה". השריקה לא יצאה לו, כנראה החבַּלה בפיו שיבשה את מנגנון השריקה. הוא נאלץ לרדוף את העיזים הביתה מה שלא עשה כבר ארבעים שנה. היה יום שישי.
אישתו של אנדריאה הלכה לברר מה קורה ומצאה שהמרפאה בפארוס תיפתח ביום שני מתישהו לפני הצהריים אבל הטכנאי בנקסוס שגרם לבלגן, לא יהיה ביום שני אלא ביום שלישי וכתובתו היא ככה וככה.
ביום שלישי בבוקר הלך אנדראה למזח בפארוס וחיכה למעבורת, היות ולא הצליח לשרוק לעיזים "תשארו פה", הן באו איתו.
הסדרנים של המעבורת שמכוונים את האנשים, המכוניות והמטענים לא נתנו לאנדריאה לעלות עם העיזים. הוא הסביר להם שאבותיו וגם הוא בילדותו היו עוברים במעבורת מפארוס לנקסוס וחזרה עם העיזים, הסדרנים לא הסכימו. כמה נהגי משאיות שהכירו את אנדריאה ומשפחתו התערבו, ופרצה מהומת אלוהים, העיזים נבהלו והתפזרו בין המכוניות על הסיפון, המעבורת עמדה. הקפטן התקשר למטה החברה באתונה ולאחר הערכת המצב הם אמרו לו שיקח את העדר והרועה על סיפון המכוניות ושיצלם את זה, למטרות מסע הפרסום הקרוב שלהם המיועד לתיירות פנים בחורף.
ביום שלישי לפני הצהריים נחתו אנדריאה וכעשרים וחמש עיזים ברציף, לא כל העיזים רצו לבוא. העדר עלה במעלה גבעת נקסוס, עוצר את התנועה ומעטר את הכביש בתוצריו. הפמליה הצטופפה בסימטה של המעבדה וחיכתה לבוא הטכנאי שהובהל על ידי השכנים. כל החבורה, אנדריאה, הטכנאי, כמה שכנים, סקרנים שהצטרפו ברחוב ועדר עיזים חצו שוב את העיירה בדרך למרפאת השיניים שם כבר חיכיתי עם הרופאה וכמה פציינטים חסרי סבלנות לבוא אנדריאה עם המבנה שלי.
אני ביקשתי שקודם יבדקו את הסַד שהיה אצלי אם הוא מתאים לו ואז ירחצו באלכהול רפואי את המבנה שאנדריאה הביא ואז אמדוד אותו.
הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר, המִבנים חזרו בשלום לבסיסם, הקהל התפזר, לא שילמתי על השרות, הרופאה ויתרה. הזמנתי את אנדריאה לתקרובת הנהוגה בנקסוס, חתיכות זרועות-תמנון מחוממות עם כוס אוּזוֹ גדולה ונפרדנו כידידים, העיזים חיכו בחוץ.
להאזנה ולהורדת קובץ קולי AUDIO MP3 של הסיפור, 6 דקות.
להורדת הספר "שישה שבילים" (חינמי, למחשב ומכשירים ניידים)