לפני כמה ימים, בשעת בין-ההתראות, כיסחתי את ספיחי הדשא שצומחים אצלנו בחזית הבית ללא סיבה טובה. רחוב האגוזים היה שקט (פעם קראנו לו "רחוב האגזוזים" בגלל החַנַיות, אבל מאז ניתרם "ז" אחד לטובת המצב). באחד הסיבובים עם המכסחת, השקעתי תנופה מוגזמת, זכר ליַמַי בפלחה, ונקעתי קלות את הקרסול. אחרי הקללה הכנענית "יוֹחְטיגידָם" הנהוגה במשפחתנו, נזכרתי בפעם הקודמת בה גרמתי נזק לאותו קרסול, להלן נסיבות האירוע:
המטוס נטה ימינה בחדות והקברניט הכריז - "מתַחתֵנו הר אַררט". ישבתי ליד החלון וראיתי משטח גבעות ללא ציון כלשהו, וללא שרידי ספינה ענקית. נתיב טיסת אל-על הסדירה נתב'ג-טהראן, תאר קשת למזרח תורכיה וסיבוב חד, קרוב לגבול ארמניה לדרום-מזרח, לטהראן.
באתי לשבוע-שבועיים למטרה חקלאית ופגשתי את הלא מוכר בסקרנות גדולה. מבחני נהיגה, טֵסטים, נערכו בחַמַדות מחוץ לעיר ללא כבישים. תורים ארוכים של צעירים נפרשו לאורך קילומטרים בין שורות של חיילים, שוטרים ושיריוניות, הם בסך הכל נרשמו לאוניברסיטאות אבל היו הפרות סדר ונשמעו יריות. פעמי חוּמֵייני נשמעו, הוא יגיע עוד שנה. משפחות מהכפרים נדדו לעיר, השכירו את כל המשפחה לקבלן בניה, הם עבדו וגרו בבנין המוקם ואז, כשנגמר הלכו לבניין הבא. השוק הפרסי היה באמת ענק, תוסס, צבעוני ומעניין והאנשים ברחוב - חביבים, סבלנים, ששים לעזור, ממש נעים להסתובב ללא מטרה, לדרוך על השטיחים שהאוֹרְגים מוציאים למדרכה לחיזוק האריגה, לטעום אוכל רחוב ולשבת בַּצֵל עם כוס תה ליד נגן עוּד.
באחד הימים הציע לי אחד מאנשי הקשר לקחת אותי לאתר סקי בהרים, 75 ק'מ צפונית לטהראן. אני לא בעניין הסקי אבל בהחלט בעניין ההרים, גם במחיר של חוסר ודאות בקטע התחבורה בחזרה, כי הנהג המשיך לענייניו. נסענו בכביש ראשי צפונה וממנו ירדנו לכביש צר ומפותל המטפס בהרים בין כפרים קטנים עם בתים מכוסי גגות אבן ציפחה שחורה. הגענו לאתר הסקי, דִיזין שמו, ירדתי והוא המשיך בדרכו. בתחנת הרַכבַּלים הראשית בה נכנסתי אמרו שאם אני רוצה לעלות לפסגה הבאה, היו כמה מסלולים, אני משאיר את נעלַי ושוכר זוג מגלשים הכולל נעלי סקי מחוברות. קיבלתי את ההצעה כי רציתי להגיע לפסגה גבוהה יותר. הראות היתה טובה, אביב הגיע, נוף ההרים המושלגים היה משגע, התכוונתי לעבור בין תחנות הרכבל השונות ולחזור לתחנת הבסיס. לא ראיתי אף גולש או אדם מלבדי, אך היו מספר זוגות נעליים על המדף. עליתי על מושב הרכבל, דגם ספסל-נדנדה פתוחה והתחלתי להנות. הרכבל התנהל באיטיות במעלה ההר וכעבור כמה דקות נעצר בפתאומיות. אחרי כעשר דקות עמידה במקום, תלוי בגובה של עשרות מטרים מעל למדרון ההר הסלעי, נהנה מהנוף ומהשקט, עשיתי הערכת מצב. בלי לחץ בינתיים. אני על רכבל נייח, אולי תַקוּל, בהרים בגובה 3,000 מ', יש עוד חמש שעות אור בלבד, אני לבוש מכנסיים, חולצה, חולצת רוח קלה ונעלי עור קשה מחוברות למגלשי סקי מיושנים מעץ, אין אמצעי תקשורת (לא היו אז ניידים), אין לי אוכל ומיים, אני מאמין בהסתברויות ולא באלוהים כלשהו, ואני לא רואה דרך לחילוץ עצמי. אם הרכבל לא משתחרר מהעצירה תוך שעה-שעתיים, אני בבעיה אמיתית כי הטמפרטורות בלילה בהרים בתוספת הרוחות, לא יהיו סלחניות.
אחרי כחצי שעה, הרכבל התחיל לנוע בפתאומיות, תוך כמה דקות הגעתי לתחנה הבאה בראש אחד ממסלולי הסקי. בחרתי ברכבל הזמין הקרוב ביותר, ישבתי על הספסל התלוי בחשש ותוך זמן קצר הגעתי לתחנה שלמטה. אז מה ההסתברות שאגיע לתחנה ממנה יצאתי - לא ברורה, אבל הגעתי לתחנה אחרת. לא היה שם איש, ירדתי בחיפזון ודידיתי למדף הנעליים. נעלַי היו בתחנה אחרת והמבחר הזמין שלי כלל נעלי נשים וילדים, גודל 38 ומטה. נעלתי 38 ויצאתי לכביש הגישה מצפה לטרמפים. מכוניות לא עברו, התחלתי ללכת, אחרי כ-13 ק'מ פגשתי את הכביש הראשי לטהראן ותפסתי טרמפ לפאתי טהראן, טנדר עם עצי הסקה ועז. הכביש הראשי המגיע לטהראן מצפון, הוא ישר דרומה בקטע הראשון שלו, ירידה כל הדרך ותעלת מיים זורמים צמודה לצידו הימני, אין שוליים.
בשלב זה כבר הפנמתי ש-38 זה לא הצבע שלי וגם לא מספר הנעליים שלי וכדאי לתפוס הסעה להמשך הדרך, טרמפ או מונית. מהכניסה לעיר, הכביש מתרחב לארבע נתיבים לכל כוון, לכן כשעצרה מכונית בנתיב מרוחק ממני, לא שיערתי שהוא עוצר לי, מה גם שלא היו סימני זהות של מונית. הנהג והנוסעים נפנפו לי בידיהם שאבוא. שמתי נפשי בכפי, חציתי בריצה שני מסלולים סואנים והגעתי לרכב הממתין בסבלנות. זו היתה מכונית משפחתית רגילה, מתוכננת לנהג ונוסע לפנים + שלושה מאחור. מה שראיתי היה יותר יצירתי, נהג ושני נוסעים מלפנים וחמישה מאחור, כולם מחייכים ומזמינים אותי להיכנס. שאלתי בתנועות ידיים - איפוא לשבת? והנהג סימן לי לשבת לימינו על ידית מעצור היד, ההַנד-ברקס. הנסיעה התנהלה בנעימים, מפעם לפעם נהג אחר חותך אותנו, שני הנהגים מחייכים, לא צופרים ולא מברכים את בני משפחותיהם, גם אנחנו חותכים ומחייכים, מעט הרמזורים בדרך הם המלצות בלבד וחנייה לציפורים, כזכור אין שוליים, יש תעלה. ואז הוא עוצר לנוסע נוסף, גם הוא מחרף נפשו להגיע אלינו והנהג היצירתי שלנו מושיב אותו משמאלו, בינו לבין הדלת, היינו כעת מאוזנים, חמישה מלפנים וחמישה מאחור ואני עזרתי לו להחליף מהלכים. ביקשתי לרדת, הנהג עצר, הפעם במסלול הצדדי כי כמה נוסעים היו צריכים לרדת כדי לאפשר לי פינוי. צלעתי למלון וביומיים הבאים נשאתי את מחושי ה-38 הלוחצים, וידית ההנד-ברקס הקשוחה.
אז איפוא הכדורסל? - כעבור יומיים, כשהגוף החלים מהחוויה, שיחקתי כדורסל עם הצעירים של השגרירות וקרעתי שתי רצועות בקרסול. ומאז אני לא חוזר לטהראן, ממשיך לא לעשות סקי או לרקוד וולס, אני לא רץ ולא משחק כדורסל. רק הולך. זה מה יש.
-- שהבחירות שנעשה, ישקפו את התקוות ולא את הפחדים שלנו (נלסון מנדלה) --
להורדת הספר "שישה שבילים", (חינמי, PDF, Audio Mp3), שישה סיפורים קצרים על טיולים, מסעות, מסות ומעשיות, ממורדות ההימליה, דרך הים והמדבר אל מחוזות הקריאה והתודעה. >> שישה שבילים <<
