אוסטריה - גרמניה: משפחה וחוויות אחרות ב'

החלק השני של הטיול - טירול

יום ראשון:

חם. לא רק במושגים אוסטרים אלא באמת חם. משהו כמו 35 מעלות, האוטו מאחורה בלי חלונות ולנו ככתוב אין מזגן. מממ... חבל. נסיעה ארוכה היום עד למפלי קרימל משהו כמו שעתיים בסאונה. אמרו לי שקר באוסטריה. איפה הגשם? מה עם הכפפות שארזתי? כולנו מזיעים אבל אני בטוחה שאוטוטו מתקרר, בכל זאת אוסטריה. הילדים מתנהגים למופת ואנחנו מצליחים להגיע למפלים. רטובים ולא מגשם. במפלים אחרי שחרשתי את כל הטיפים האפשריים ידעתי איפה לחנות ואיפה למצוא את המוניות. למשפחה שלנו לא הייתה כל התלבטות לגבי האם לקחת מונית או לא אלא רק עד איפה. אני בטעות הבנתי מהטיפים שהמונית מגיעה עד לנקודה העליונה של המסלול מתוך ה 4 הקיימות. הנהג התעקש שהוא מגיעה לנקודה ראשונה או שנייה, שזה אומר במושגים אוסטריים לפי השלט שמוצב שם חצי שעה או שעה ירידה. אני מתעקשת שקראתי שהמסלול הוא 3 שעות בנחת בירידה ולכן מדובר על התחנה האחרונה והגבוהה ביותר והנהג מצידו מתעקש שהוא לשם לא מגיע. דילמה. אין ברירה הנהג לא נכנע, האוסטרים הם עם עקשן. עולים עד התחנה הגבוהה שהוא מוכן. מזל. מזל. מזל. קודם כל העלייה לא פחות מפחידה אותי מהעלייה לקן הנשרים, רק שבמקרה הזה הנהג מזכיר את קן הקוקייה והמונית מלאה רק בחבר'ה ישראלים (כל השאר כבר רצו את המסלול ברגל) אז אין לדעת מה הוא יעשה ושנית, עכשיו הבנתי ששעה במונחים אוסטרים הם 3 שעות במונחים ישראלים. זה כמו מטבע זר צריך לעשות המרה פשוטה שעה = 3 שעות בירידה וכפול מזה בעליה. המסלול היה משגע. אחד היפים והמוצלחים, אבל הוא היה לא פשוט בכלל... ועוד בירידה (כנראה שגם בירידות אנחנו לא משהו, אז זה לא משאיר הרבה). הבושה. אבוי לאותה הבושה. קשישים וקשישות אוסטריות חולפים על פני כשהם עולים ומטפסים את המסלול ואני עוצרת לנוח בירידה, בתירוץ שהילדה רעבה וצמאה ושחייבים לצלם את הנוף המהמם ומתנחמת בעובדה שאולי הם חושבים שאני כבר אחרי העלייה ועכשיו אני יורדת את כל מה שעליתי. אני לא יכולה גם להימנע מהמחשבה העצובה של מה סבתא שלי שתחיה שהיא בערך בגילם עברה גם "בזכות" אומה זו שלא מאפשר לה ליהנות מחיים בריאים ומלאי מרץ כמותם, אבל משתדלת להעיף את המחשבה המטרידה, לא לבזבז אנרגיה חיונית ולהתרכז בנשימה כדי להגיע עוד
היום לסוף המסלול.

 

בשלב מסוים אני רואה אנשים שמלקקים גלידה, זה אומר בהיגיון בריא שאנחנו כבר קרובים למטה... אז מסתבר שזה פשוט אומר שיש פה בית קפה ומסעדה ושהדרך עוד ארוכה. טוב שסחבתי קרם הגנה כי השמש חזקה ויש עוד הליכה עד הרכב...

בסוף, לאחר שלוש שעות הגענו מזיעים, מאומצים, אך מרוצים מאד לרכב. אך הרכב חם, חם מאד. אין מזגן... עוד נסיעה ארוכה לפנינו ואחרי פיקניק מסורתי בכניסה למעבר גרלוס אנחנו ממשיכים בדרכינו. השעה כבר אחרי 17:00 ואין הקלה בחום. התינוק רטוב מזיעה בכסא שלו ואנחנו כבר די מותשים מחליטים לעצור בבית ההפוך ב Terfensלהפוגה. המקום פתוח למרות השעה (נסגר ב 18:00 או 19:00) והוא מיד הופך להיות עבור הילדה לבית של יובל המבולבל. בסך הכול מדובר בגימיק של בית שבו הכול הפוך, אבל זה בדיוק התאים לנו למנוחה ולהתרעננות והקטנה נהנתה מאד (המחיר בסביבות 7.5 יורו למבוגר. הקטנים חינם).


 http://unusualplaces.org/upside-down-house-in-austria
 בסביבות השעה 19:00 מגיעים לבית החווה ב.Fulpmesהקסם הוא לא אותו קסם כמו בחווה הקודמת וגם לא המרחבים. אנחנו מאוהבים פחות במקום, אבל אין מה להגיד החדרים מצוינים -; הדירה מדגם Brunelleשזה בעצם שתי דירות קטנות שבאחת שני חדרי שינה, חדר מקלחת ושירותים ובשנייה מטבח, פינת אוכל, חדר שינה, מקלחת ושירותים וביניהן מסדרון קטן ודלת כניסה למתחם. הכול נקי ומצוחצח למשעי, ממש כמו חדש. בחצר החווה פוני כמובן ועוד סוסים גדולים, פרות טירוליות יפיפיות, תרנגולים, חתולים וכלבים. טרמפולינה זה ברור, נדנדות וארגז חול -; כל מה שאנחנו צריכים. והמחיר סביר מאד -; 65 יורו ללילה פלוס 25 יורו לניקיון בסוף. בעלת החווה דוברת אנגלית רהוטה ומאד חביבה (בשונה מבעלה איש כפרי ומחוספס, אבל הוא לא במגע עם האורחים ואמא שלו שעוד פחות נחמדה ממנו) שמאד התאמצה עבורנו כדי שהילדה תצליח לרכב על הפוני בשעות ההזויות שאנחנו הולכים או חוזרים, כך ביום הראשון בשעה 19:30 הבת שלה עוד הרכיבה את הקטנה שלי כמה סיבובים של אושר על הפוני (שאפילו לעומת הבית של יובל המבולבל זה סומן כחלק הכי כיף עבורה היום). לאחר הניסיון הלא מוצלח של נסיעות הלילה אנחנו מחליטים לסגת מהתכנון המקורי שכלל לינה בלילה האחרון ב Fulpmes ויציאה ב 5 לפנות בוקר כדי להגיע לטיסה של 10:00 ממינכן. אנחנו מודיעים לבעלת החווה שאנחנו מקצרים את שהותנו ביום ונעזוב ביום רביעי בבוקר במקום בחמישי. אנחנו מודיעים לה שבשל ההודעה המאוחרת נשלם כל סכום שהיא תחליט והולכים לישון עם מצפון נקי. (זהירות ספויילר -; בסוף היא לא חייבה אותנו על הלילה הזה בכלל)

וא' היה מסכם את זה ככה: אני ממליץ על החווה בייחוד למי שמטייל בגבול אוסטריה -; איטליה. ההגעה לחווה דורשת תשלום של 2.5 יורו כיוון שעוברים במעבר ברנר Brenner כדי להגיע אליה (שזה אומר 5 יורו ליום לרכב). גם מגבול גרמניה (מיטנוולד) זה 40 דק' בערך ויש נוף משגע. http://www.grubenhof.at/englisch/welcome/ קחו בחשבון שאחרי 18:00 בערב אין כל כך עם מי לדבר שם, אז את כל הסידורים עשו קודם כולל הזמנת לחמניות לבוקר.

ר.
 יום שני: היום נוסעים לגבול גרמניה. מתחילים את הביקור בעיירה סיפלד Seefeld, המדרחוב נחמד מאד ואנחנו יושבים בגלידרייה ונהנים מהאווירה.


 מחליטים לעשות את הפיקניק באגם של סיפלד וצועדים 10 דק' בשמש כדי להגיע אליו. האגם לא משהו מיוחד ורובו בוצי, אבל לצורך אכילה בנוף זה מספק. הילדה מאכילה באגם את הברווזים בכל הלחמניות הלא טריות שנשארו לנו ומאושרת עד הגג.לאחר העיירה נוסעים ללאוטש Leutasch)) לעשות את נקיק הרוחות. כהרגלנו מסתובבים חזרה אחרי שמגיעים לחלק השני של המסלול בתחושה שמיצינו וגם חם, חם מאד. הדעות גם כאן חלוקות. אני והסבתא מאד אהבנו, א' טען שזה הרבה פחות מרשים מהמסלולים האחרים שעשינו והקטנה נהנתה בעיקר מהתחנות שהיו במהלך הדרך כמו הנגינה על חלילי הרוח, התינוק לא הביע שום העדפה -; מנשא זה מנשא בכל מקום. אנחנו כבר לגמרי מבושלים בשלב הזה, ככתוב אין מזגן ברכב ונוסעים לכיוון Wattens למוזיאון של Swarovski. בשעה שהגענו (16:00) אין תור בקופות וישר נכנסים למזגן. כולנו נהנים מאד במקום המשוגע הזה. במילה אחת הייתי מגדירה את זה כ"טירוף". אנחנו מודים שאנחנו לא מסוגלים יותר עם החום ושככל הנראה גשם כבר לא יהיה פה וחייבים לעשות משהו עם המזגן של הרכב. מחליטים לנסוע לאינסברוק לתחנה של השכרת הרכב ולעשות משהו בנידון. הגענו בשעה 18:10, הם סוגרים ב 18:00. איזה יופי. מה עושים עכשיו??? מתקשרים אליהם. אנחנו מנסים להסביר להם את חומרת הבעיה והם מתעקשים שהם מטפלים רק בתאונות או בבעיות טכניות ברכב (מזגן זה לא בעיה טכנית??? ולהיות בחום של 36 מעלות בצל עם תינוק וילדה זה לא תאונה???). אנחנו מתרגזים וצועקים והם מסבירים לנו באיפוק רב ששכרנו את הרכב בגרמניה ואם לא שמנו לב אנחנו באוסטריה וכל המכוניות שיש להם כבר מוזמנות ואין להם בכלל רכב גדול עבורנו. אז... שנסתדר. אני כבר ממש עצבנית וחם haven't my people suffered enough? מתלבטים מה לעשות וככה אי אפשר לנסוע בשעות היום עד מינכן ביום האחרון כפי שתכננו... מחליטים להשאיר את הילדים עם אמא שלי בחווה ולנסוע יחד למינכן לשדה התעופה ולא לזוז משם עד שמחליפים לנו את הרכב. מגיעים לחווה, אוכלים משהו, ואין לנו כוח לזוז. משנים את ההחלטה. א' יגיע מחר ב 8:00 בבוקר שוב לאינסברוק כאשר הסניף עובד וינסה לעשות משהו, לדבר עם המנהל או משהו כזה. "כבר היה עדיף גשם" אני אומרת בארוחת הערב והנה בלילה ברקים, רעמים וגשם, אך הטמפרטורות ממשיכות להיות גבוהות (באמת תודה רבה על ההיענות. פעם הבאה אהיה ספציפית יותר בבקשות שלי)
 . יום שלישי: חם ובהיר. מצפים לתוצאות הנסיעה של א'. הסבתא מכינה כרגיל את האוכל ושאר ההתארגנות ואני עם הילדה מבלה עם חיות החווה. א' חוזר ב 9:30 עם רכב אחר, גדול, עם מזגן. וואו איזה מלך הגבר שלי. בקיצורו של סיפור הוא הספיק לבקר במוסך, לדבר עם המנהל, לבוא בדרישות, להזכיר להם שהם וגרמניה חברים ושהם אפילו סופחו ב 1938 ולהבהיר את המצב שאנו נמצאים בו ולבסוף הם הסכימו לתת לנו רכב חלופי עד למחרת בבוקר ועד אז הם יביאו לנו רכב אחר מגרמניה ויבואו אלינו לחווה לעשות את ההחלפה. מכובד מאד.
א' היה מסכם את זה כך: יש לבדוק את תקינות המזגן ברכב עם קבלתו ללא קשר למזג האוויר בעת הקבלה.
יוצאים לדרך לעמק אוץ Oetz כביש 186 מהמם ביופיו ואנחנו נהנים מהרוח הקרירה של המזגן ברכב. עוצרים לקחת מפה של העמק ושל הרכבלים בו. מתחילים במסלול של מפלי שטויבן (stuibenfall).


 לאחר שקראתי (הפעם בעיון) כל טיפ אפשרי לגבי המפלים, הגענו לתצפית לפני הכפר Niederthai,
ולאחריה כמומלץ המשכנו לפונדק Gasthof Stuibenfall ומשם חתכנו רגלית במסלול יפיפה ישר למפלים. הם כנראה כבר מכירים את הטריק שלנו לגבי המסלול ולכן אסורה החניה במקום, אבל הסתדרנו במפרצון על הכביש. גאה להכריז שירדנו עד פלטפורמה 5 (אולי בעצם כולם עושים את זה)
 והיה מדהים, בעיקר לראות את האמיצים שעושים את המסלול הזה בסנפלינג ולחשוב אולי פעם בעתיד כשהילדים יגדלו (כן בטח).


משם עלינו בחזרה, כי כל מה שיורדים גם עולים וזו הייתה הסיבה שלא המשכנו לרדת לפלטפורמות התחתונות יותר למרות הפיתוי. (לא ברור לי למה הם לא עלו על הטריק של המוניות עד למעלה ואז לעשות את המסלול בירידה כמו בקרימל...תיבת הצעות, מישהו?) בדרך חזרה עצרנו במקום עם נגישות לנחל הזורם והילדה נהנתה מאד לשחק במים. הפיקניק המסורתי ואז רציתי ללכת לרכבל שעולה לתצפית יפה (לא חלילה כדי לעשות שם מסלול, אלא בשביל הנוף). קראתי בבלוג של גיל ואדיס בבוואריה (בלוג מצוין שליווה אותי חלקים רבים מהטיול בעודי מדמיינת את הזוג חולף בעליצות על פנינו בעליות, כשאנחנו כמובן בירידה וממשיכה להתבייש), שאחד הרכבלים היפים הוא ה Giggijochbahn gondola. הגענו לרכבל, הלא מאד מוכר הזה ואין נפש חיה באזור. מחליטים בכל זאת לעלות על הרכבל כדי לבחון בעצמנו את העניין. בתחילה לא הבנו במה מדובר -; לא כל כך מרשימה העלייה, אבל כשהגענו למעלה והתיישבנו על ספסל (בכל זאת עלייה) הוקסמנו מהנוף הבאמת אחר, פתוח וחשוף שהיה שם.
 נשארנו לשבת לא מעט זמן כדי לספוג את האווירה ושהמקום ייכנס לנו טוב טוב לגוף ולא היה לנו שום חשק להפסיק לשבת שם.


 הילדה נהנתה מאד ושיחקה עם הפרות הטירוליות שישבו שם בשלווה.

בסוף ירדנו למטה ברכבל הכמעט אחרון (האחרון בשעה 17:00).
וא' היה מסכם את זה כך: נוף משגע, לא בטוח שאי אפשר למצוא רכבלים מרשימים יותר, אבל לנו זה היה מצוין.
היעד הבא הוא אגם פיבורג Piburg. כמו שכתוב -; חניה ליד המלון (בשעה שאנחנו מגיעים זה כבר בחינם), הליכה של 5 דק' ברגל ואנחנו באגם המהמם הזה. האמת המים חמים. מפתיע. אבל גם מפתיע שיש חמסין באוסטריה. אני ממש בעניין של להיכנס למים, בכל זאת צריך לחוות אגם כמו שצריך לפחות פעם אחת, אבל השארתי את כל בגדי הים ובגדי ההחלפה ברכב (איך מתאים לי. זכרתי לקחת היום את כל הציוד אבל השארתי אותו בחניה). באופן רגיל הייתי מבקשת מא' שיעשה ג'סטה ויקפוץ לרכב להביא את הציוד, אבל הוא שרוע עם מיגרנה על הספסל שליד האגם ולי נותרה הבחירה בין לחזור את כל הדרך עד לרכב או להיכנס עד הברכיים עם מכנסיים מופשלים (השיטה המקומית של עירום או חזייה ותחתונים לא באה בחשבון מבחינתי). מבט קצר לאחור מזכיר לי שהדרך לרכב היא בעלייה והנה נפתרה הדילמה.
 אני נכנסת למים עם הקטנה עד הברכיים ונהנית ממה שיש... האגם יפיפה וכך גם הנוף.



 לאחר שא' צובר כוחות מחודשים אנחנו חוזרים לרכב. אני ממש רוצה להספיק לראות את העיירה Hall in tirol ומחר כבר ממשיכים לכיוון גרמניה. אז בשעה 20:00 בערב אנחנו מגיעים לעיירה. טוב. קראתי בבלוג של גיל ואדיס שהעיירה היפיפייה היא עיירת רפאים ב 19:00 בערב, אבל הי, הם היו ביולי ועכשיו אוגוסט וגם אולי בשעה 20:00 היא מתעוררת מחדש, אין לדעת עובדה שכולם אמרו שגשום ואצלנו חם ממש. אז זהו שלא ממש. נפש חיה לא הייתה ברחובות. אפילו בתי הקפה סגורים. מה נסגר??? (הכול). זה נראה כמו מקום מקסים ומסומן כעוד אחד מהדברים שצריך לעשות בביקור הבא שלנו באזור. לילה אחרון בטירול... מחר ממשיכים במסלול לכיוון שדה התעופה. אריזות...
יום רביעי: בבוקר א' מחכה לרכב והם כמו שעון אוסטרי מתייצבים בחווה עם הרכב החדש (והשלישי). בינתיים אני מספיקה לעשות עם הילדה המון סיבובים עם הפוני כדי שיהיה לה סיום מתוק מתוק מהטיול. בעלת הבית יצאה ממש בסדר אתנו ולא חייבה אותנו בכלל על הלילה הזה שביטלנו- תחילתו של יום נפלא. מבקרים בעיירה מיטנוולד -; אנחנו אהבנו מאד את העיירה הקיטשית והמצוירת, כנראה שהיא נועדה לתיירים כמונו.


 ממצים אותה די מהר ועוברים למסלול בקניון Partnachklamm. הגי פי אס מוצא את המקום ואנחנו נוסעים לחפש חניה קרובה. עוד אנחנו נוסעים וחולפים על פני מסעדה נטושה, אנחנו שמים לב שיש המוני אנשים, אבל אף אחד לא נוסע ברכב, אלא אם כן מגידים כרכרה עם סוסים כרכב. אנחנו משתדלים לא לדרוס אף אחד ואני מפצירה בא' להמשיך להתקדם כי חבל ללכת את כל הכביש הסתמי הזה ברגל. עוד אני אומרת לו שאני בטוח הייתי קוראת בטיפים אם החנייה הייתה רחוקה ושלא יכול להיות שכולם ממליצים על המסלול הזה אם חצי ממנו הוא הליכה בכביש. א' משתכנע וממשיך לנסוע בתוך זרם האנשים שנועצים בנו מבטים מופתעים ותמהים. אני מתחילה להשתכנע שיש סיכוי טוב שטעינו כשהאנשים על עגלות הסוסים שלפנינו עושים לנו סימנים נמרצים עם הידיים ותנועה של "לא" עם הראש. יש אפשרות שהם מנסים להגיד לנו משהו?. אין ברירה חייבים לעצור לשאול מישהו. אני עוצרת אנשים שחזרו זה עתה מהמסלול ולאחר שיחה קלילה איתם על אפשרויות הלינה ליד מינכן, הם טוענים שראו מגרש חנייה ליד המסלול. מבולבלת. כנראה פספסתי משהו. בעוד אנחנו שוקלים מה לעשות אנחנו מקבלים טלפון מחברת השכרת הרכב שטוענת שלרכב השני שהחזרנו הבוקר הייתה דפיקה במראה. נו באמת. א' מנסה בתחילה בנימוס להסביר שאנחנו לא עשינו שום נזק לרכב ושכשהוא החזיר אותו בחווה הבוקר לנהגת הרכב היה תקין. הם לא מרפים ובשלב מסוים א' מתרגז ואומר להם מה הוא חושב עליהם וסוגר את השיחה. טוב שעשינו ביטול השתתפות עצמית בכל מקרה. עכשיו כבר לאף אחד אין חשק להמשיך לחפש את הכניסה למסלול מעבר לחצי שעה שהקדשנו לכך (איזה 5 פעמים הלוך חזור בשביל הגישה יחד עם הסוסים) ואני מבקשת להגיע לאינפורמיישן כדי לברר סופית את העניין. מסתבר שאכן היינו במקום שמיועד לכרכרות ולהולכי רגל ושהחנייה היא בכניסה לשביל הזה (משהו כמו חצי שעה הליכה מהחנייה למסלול) אני מתקשה להאמין שאנשינו היצירתיים עוד לא מצאו לכך דרך קיצור, אבל אנחנו נואשנו מהחיפושים וללכת חצי שעה בחום הזה בלי צל זו לא אפשרות נעימה, אז בלב כבד מחליטים להמשיך הלאה.
וא' היה מסכם את זה כך: שווה לשלם עוד קצת לביטוח ולסדר ביטול השתתפות עצמית במקרה של תאונה. זו הפעם השנייה שמנסים לחייב אותנו על פגמים שלא ביצענו.
ביקור קצר ונחמד בעיירה גרמיש ואז מגיעים לצומת של בחירה. יש לנו כמה אפשרויות בשעה זו (בערך 3 וחצי). האפשרות הראשונה לחזור למיטנוולד ולעשות את מסלול הרגליים היחפות שיחפה על עוגמת הנפש של המסלול שלא היה (אני בעד -; אני היחידה). האפשרות השנייה היא לעשות את טירת לינדרהוף היפה (קצת מאוחר עד שנגיע ועד שנסיים ועד שנחפש צימר...) והאפשרות השלישית היא למצוא מקום לינה קרוב לשדה התעופה ואחרי שמתמקמים לצאת לטיול ערב במינכן כסיום הטיול (א' בעד והוא מוצא את כל ההסברים הרציונאליים והסבירים לבחירה שלו). אני מתרצה ואנחנו נוסעים לחפש מקום לינה. השעה רבע ל16:00 כמה כבר קשה למצוא מקום ללון בו בגרמניה. קשה!!!!!!!!!!!!!!!!!11111111111111111111 (הטעות במקור).
החלטנו לנסות את המקום שהמליצו עליו החבר'ה המקומיים שפגשנו בחיפושנו אחר המסלול. מקום בשם Freising, צפונית למינכן. טעות. מי נוסע לחפש מקום בעקבות המלצה של אנשים שהוא לא מכיר בלי לבדוק מה יש שם? (אנחנו). אז מסתבר שהחליטו לעשות עבודות בכביש. באוטוסטראדה. ולחסום את המחלף שאנחנו צריכים לרדת בו, אה כן וגם את זה שאחריו. לפחות הם טרחו לשים שלטים שאומרים עוד כמה זמן נמשך הפקק מהנקודה שאתה נמצא בו (מעודד. למה אין פה גלגל"ץ?). המון המון זמן זה נמשך ואנחנו תקועים בפקק בלי אפשרות לעצור בצד. בשלב מסוים אני מוציאה את התינוק מהכסא (הוא גם צריך לינוק מתי שהוא) ואנחנו מכלים את כל הנשנושים שיש לנו ברכב. סופסוף מגיעים ליעד ואין שם כלום!!! אולי יש אבל אנחנו לא מוצאים כלום למעט מלון עם פקיד קבלה שנראה כמו לקוח מסרטי משפחת אדמס וחדרים בקומה 5 בלי מעלית. וגם בלי שירותים בחדר של הסבתא. אנחנו אומנם מותשים, אבל גם לנו יש גבול. מחליטים להמשיך לErding. כל הישראלים לנים שם לפני הטיסות, אז בטח יש סיבה לכך. מגיעים ליעד ומוצאים שלט שמעיד על צימר. אני נוקטת טקטיקה פולנית ויוצאת יחד עם התינוק (אולי ירחמו) לבדוק את העניין. אין שום מקום בצימר, אבל היא רואה את המצוקה (ידעתי שהקטע עם התינוק יעבוד) ונותנת לנו מפה של כל אפשרויות הלינה באזור. הסיפור מכאן הוא פשוט במשך כשעתיים עברנו מקום מקום וכל מקום היה מלא עד אפס מקום. אז כן כנראה שיש משהו ב Erding -; המון תיירים שהשכילו להזמין מקומות מראש. לבסוף על סף ייאוש מחליטים שמנסים עוד מקום אחד ואם גם הוא תפוס נוסעים לישון במלון בשדה התעופה ויעלה כמה שיעלה. אני נכנסת עם התינוק (לא נואשתי מלייצר חמלה) והמקום ריק. נכנסת עוד קצת ויש דלת למסעדה. וואו. הדלת מובילה למקום שוקק חיים (במונחים אוסטריים שזה אומר 4 שולחנות מלאים בשעה זו של הערב) והגעתי למסעדה שיש לה יציאה לגינה ואנשים יושבים ואוכלים פסטה ופיצה ושותים בירה. מישהו חי במקום הזה... השעה כבר 20:30 בלילה.מה שאומר ש - 4 וחצי שעות חיפשנו מקום לינה. המלצר האיטלקי קורא לאחראית והיא מתקשרת לבעלת המקום לבדוק אם יש חדרים פנויים. אני לא מאמינה יש חדרים פנויים. אני מנסה לנצל את המומנטום החיובי ושואלת אם יש במקרה שניים צמודים בקומה הראשונה. יש!!! אנחנו פורקים את עצמנו מהרכב (או יותר נכון נוזלים חסרי כוחות החוצה ממנו). החדרים מקסימים. נקיים. מרווחים מאד. והמחיר לא נורא בכלל 63 יורו לחדר סך הכל (ומי שרוצה זה עוד 6 יורו לארוחת הבוקר). המסעדה פתוחה עד 23:30 בלילה, שזה באוסטרית כמו "עד הבוקר". אוכלים משהו בחדר והשעה כבר 21:15. לאט לאט מכה בי ההבנה שכנראה למינכן הערב לא נגיע. (בעזרתו האדיבה של א' שאומר שזה ממש לא ריאלי ושאני אשכח מזה) ואני מדוכדכת מאד מהסיפור -; גם לא עשינו מסלול וגם לא מינכן? הדכדוך של עצם סיום הטיול מצטרף לאופן שבו הוא מסתיים. זמן מסוים של רחמים עצמיים ונמצא הפתרון. הסבתא תשמור על הילדים ואנחנו נרד לשתות בירה במסעדה למטה ונסיים בצורה רומנטית את הטיול. מתעודדת. סך הכול בסוף זה ייזכר כחוויה. נזכרים בטיול ביער השחור לפני כשנתיים עם הילדה והסבתא (אותה ילדה ואותה סבתא). בחיי אותו סיפור בדיוק. החלטנו לישון ליד שדה התעופה בציריך. לא מצאנו צימר במשך שעות ארוכות מאד, כבר חשבנו לישון ברכב ולבסוף לא ברור איך הגענו לאיזה מלון הזוי וחבוי שגם הוא היה מעל מסעדה מקומית שנקראת קובה החופשית וגם אז את הלילה האחרון בילינו למטה בשתיית בירה בחברת הצעירים המקומיים כשהסבתא שמרה על הילדה בחדר. אשכרה גורל. (בטיול הבא אני מראש מחפשת מלונות אשר ממוקמים מעל מסעדות). נחמד מאד שם במסעדה בחוץ, האווירה מקומית ולא תיירותית, מוזיקה טובה וגם הבירה. לא כל כך נורא אחרי הכול. גם מינכן תישאר לטיול הבא. מגיעים לחדר מפויסים ורגועים ב 23:30 ומגלים שהמים בחדר שלנו עובדים רק על חמים. כלום כבר לא מפתיע אותי, אז נצחצח עם מינרלים גם ככה נשארו המון בקבוקים. לא בא לי ללכת לישון בלילה האחרון שלנו פה, אז נשארת ערה כל הלילה לסיים את הספר שהבאתי מהבית. איזה כיף. זה סיום לטיול.
וא' היה מסכם את זה כך: מלון חביב וקטן, מחירים מצוינים, חדרים מרווחים מאד והמסעדה מקומית, נעימה ופתוחה עד מאוחר. אידיאלי בקרבה לשדה התעופה, רק כדאי לבדוק את תקינות החדר כשעוד יש עם מי לדבר...(אין הפקת לקחים במשפחה הזאת). http://www.vitis-erding.de/main.html?src=%2F  


חמישי: בוקר, מוקדם. הנה הגשם הגיע אחרי הכול. אני חוזרת לארץ ומתחילה לתכנן את הנסיעה הבאה. חברי פורום למטייל היכונו
Here I come

…