אוסטריה - גרמניה: משפחה וחוויות אחרות

אוסטריה -; גרמניה: משפחה וחוויות אחרות

הקדמה ופרטי רקע:

יצאנו לטיול זוג הורים בגילאי ה 30 (אני וא' שלא מבין את הרעיון של לשתף את כל העולם במה שעובר עלי), אחת סבתא (מהצד שלי) ילדה בת 3 ותינוק בן חצי שנה. הטיול תוכנן ל 12 יום ברוטו - פחות יום ההגעה והעזיבה ופחות שבת שבה אנחנו לא נוסעים יוצא 9 ימי טיול נטו פלוס יום מנוחה אחד. חלקו הראשון של הטיול התמקד בזלצבורגלנד ולנו בבית חווה בפלאכאו Flachau)). החלק השני התמקד בטירול ולנו בית חווה בעיירה פולמפס (Fulpmes) . הקריטריונים לבחירת בתי החווה היו נוקשים ופשוטים -; שני חדרי שינה ושני שירותים (גם הסבתא איתנו) וסוסי פוני בחווה (גם הילדה איתנו). כך שאפשרויות הלינה די צומצמו, מה גם שנזכרתי בערך ביולי להזמין מקומות לינה וגם זה בדחיפתם האדיבה של חברי פורום למטייל, שגם סייעו רבות בתכנון אז פחות או יותר לקחנו את מה שעמד בקריטריונים וגם היה פנוי. אני אתאר את המסלול מתוך חוויותיי ועולמי, אך כדי להיות גם רלוונטית לאחרים, בסוף כל חלק יובלטו הטיפים המעשיים תחת הכותרת: "וא' היה מסכם את זה כך..." וכמובן שככה היה נראה הבלוג אם הוא היה כותב אותו.


יום ראשון:
עם לוגיסטיקה לא פשוטה של להגיע עם כל הציוד לשדה התעופה יצאנו לדרך... איך שהוא הצלחנו לעבור בשלום את הצק' אין לטיסה עם אובר משקל של קילו וחצי בכל מזוודה בהם אשמים כ 24 קילו של אוכל שהתחלק בין המזוודות (כמעט לא אוכלים מבושל בחו"ל מטעמי כשרות) והופ אנחנו על המטוס. הטיסה החלה באופן לא מאד מעודד כאשר הילדה חשה ברע, אבל ממש רע והיא כל הטיסה פקדה את השירותים. מצב לא נעים בכלל בייחוד לאור העובדה שמשום מה אל על הניחו שמטוס שמשמש לטיסות לאילת ושבקושי ניתן לעבור עם העגלה במעבר שלו, יכול לספק למעלה מעשרים ילדים פלוס אחת שצריכה כל חצי שעה לשירותים ותופסת אותם ללא מעט זמן. אז התנאים ההתחלתיים הצביעו על קושי מסוים שהלך והתעצם ככל שהטיול התקדם. נחתנו במינכן בשעת לילה מאוחרת 22:00 בערך, כיוון שנחיתה מוקדמת יותר הייתה יקרה הרבה יותר וגם ככה הכרטיסים נקנו במחיר בלתי סביר של מעל 700 דולר. הלכנו עם כל הפקלאות זמן לא מבוטל כדי להגיע לדוכן השכרת הרכב. בזמן שא' חתם על כל הטפסים וקיבל מיוזמתם שדרוג ברכב (למיטב הבנתי - במקום גדול, קיבלנו גדול מאד -; מולטי וואן או משהו כזה), אני הסתובבתי עם הילדה בסופר שצמוד לדוכן ההשכרה כדי להצטייד בדברים הבסיסיים והחיוניים (פטל טרי, מיץ וקרטיב) רק שאז היא החלה להקיא את נשמתה בין דוכני המיץ לירקות. לא נעים, לא נעים, כן וגם מסכנה הקטנה, אך האירוע טופל על ידם ביעילות ובנחמדות.
וא' היה מסכם את זה כך: לכו לבד לדוכן השכרת הרכב ואז בואו לאסוף את כל שאר המשפחה והחבילות מהטרמינל. ובקשו שדרוג בקטגוריה של הרכב זה בדרך כלל יעבוד.
הטעות הראשונה של הטיול הייתה שא' ואני חשבנו שכדאי לנצל את זמן השינה של הילדים ולנסוע ישר לפלאכו (מיקום הלינה הראשון שלנו) משדה התעופה במינכן. כך, חשבנו, נחסוך גם זמן טיול של יום המחרת ומה זה בשבילנו נסיעה של שעתיים. אז טעינו... הנסיעה הייתה קשה. קשה מאד. א' בקושי החזיק את העיניים פתוחות ואני לא יכולתי להחליף אותו בנהיגה כי שכרנו אוטו גדול מאד (7 מקומות) ועוד עם הילוכים שמהטסט אין לי מושג מה עושים עם הקלאץ' ולמה הוא שם בכלל.

קנינו בדרך את המדבקה של האוטוסטראדה, חפרתי לו במוח בנסיעה כדי להחזיק אותו ער, עשינו מספר עצירות וסופסוף הגענו לחווה בפלאכו בערך בשעה 2:00 לפנות בוקר, אבל לפחות הילדים ישנו בדרך. הגי פי אס דווקא הצליח למצוא די בקלות את החווה רק מה שלא עבר בקלות זה למצוא איפה לעזאזל אנחנו ישנים בתוך החווה הענקית הזו. השעה אחרי 2:00 בלילה, חושך מצריים, אפילו כלב לא היה בחוץ, שלא לדבר על כל חיות החווה שהיו אמורות להיות שם ויש פתק על הדלת שאומר שאנחנו בדירה מספר 6 מצד שמאל. ברור. יש שם אולי עשרים מבנים שבחושך אנחנו לא מזהים מה הם. טוב אין ברירה מתחילים לחפש. נכנסנו לאסם, למחסן העבודה, לבית הפרטי של בעלי החווה (לא נועלים שם את הדלתות???) למקום שבו מכבסים, לחדר האוכל, רק את החדרים אנחנו לא מוצאים. בלית ברירה אחרי זמן ממושך של חיפושים אנחנו מחליטים להתקשר לאחראית -; בחורה צעירה הבת של בעלי החווה (מאוחר יותר התחברנו איתה מאד) יוצאת אלינו אפופת שינה ופותחת לנו את הדלת היחידה שהייתה נעולה בכל החווה, זו שעליה הודבק הפתק. מסתבר שבטעות איזה אורח נעל אותה. "פעם ראשונה שזה קורה להם". ב3:00 מסיימים לפרוק את הרכב ומחליטים שזו הייתה טעות לא לישון את הלילה הראשון במינכן וכידוע על טעויות משלמים.
וא' היה מסכם את זה כך: שנו בלילה הראשון קרוב לשדה התעופה אם נוחתים מאוחר וקחו גי פי אס זה הכרחי.
 
החלק הראשון של הטיול - זלצבורגלנד

יום שני:
בוקר יום שני, עייפים מאד. סופסוף אפשר לראות איפה אנחנו נמצאים. וואו וואו וואו. המקום פשוט מהמם. חווה ענקית ובסופה אגם עם פארק חבלים ומסעדה של בעלי החווה שפתוחה עד 22:00 ובה מסלול קטן לרכב קרטינג ומלא משחקים לילדים. בחווה עצמה יש סוסי פוני, (כמובן) עליהם האורחים יכולים לרכב, עיזים, ארנבים, חתולים וכלבים. מהמם כבר אמרתי? גם גן משחקים קטן לילדה שכולל טרמפולינה, ארגז חול ונדנדות והאמת לא צריך לצאת לשום מקום. הדירה שלנו מרווחת, שני חדרי שינה, סלון עם פינת אוכל, שתי מקלחות עם שירותים, מרפסת מהממת וגינה עם נוף לאגם ולהרים וגם יער עם מסלולי טיול.



הכול כל כך מושלם רק שהילדה לא מפסיקה לשלשל, מודאגים, אי אפשר להמשיך ככה היא כבר חסרת כוחות, צריך לראות רופא. פלאכו, עיירה מסורתית. מממ... רופא. זו הייתה אחת מהחוויות לראות רופא עיירה במרפאה מקומית עם ריח של תרופות כמו פעם. שעה, כמה בדיקות דם עם תוצאות מיידיות (אומנם עיירה מסורתית, אבל המרפאה בטוח יותר מתקדמת מזו שלי בארץ) ו120 יורו פחות בארנק והילדה בחוץ עם תרופות ייעודיות למצב. בינתיים א' והסבתא עם התינוק בסופר. מאוחר אבל יוצאים להתחיל את הטיול. הרכבל באגם גוזאו -; הנוף מקסים, מזג האוויר קריר ובהיר ואנחנו נהנים מאד למעלה לשבת על הספסל. נראה לי ששברנו שיא במהירות העלייה והירידה מהרכבל, אבל היינו להוטים להמשיך בדרך וממילא בשביל מה עולים לרכבל אם לא בשביל הנוף. האגם אכן היה פינה מקסימה כמו שכבר נכתב רבות והילדה נהנתה לשחק בתעלות המים שבכניסה אליו. לאחר טיול מסביב (חלק מהסביב) לאגם, עצרנו לפיקניק והמשכנו לעיירה הלשטאט.




עיירה נחמדת ומיוחדת, רק שוטטנו להנאתנו והאכלנו ברווזים באגם.
למרות היציאה המאוחרת אנחנו שמחים ומרוצים. הצלחנו לחוות וליהנות והילדים התנהגו למופת. בערב מבשלים ארוחת ערב בכלים ואוכל שהבאנו מהבית ונכנסים גמורים מעייפות למיטות.

 יום שלישי:
מתחילים קצת יותר מוקדם ויוצאים ב9:30, יותר מוקדם מזה לא ריאלי עבור המשפחה שלנו. מזג האוויר בהיר ומאיר לנו עיניים אז מחליטים לנסוע לקן הנשרים. אני מודיעה לא' שאני נשארת למטה עם הקטן. לא מסיבות אידיאולוגיות, רק חרדה לא ברורה מגבהים כשמעורבת גם נסיעה ברכב. א' משכנע אותי לא לוותר ולהצטרף אליהם. בדרך עוצרים במפלי גולינג, מחליטים לא לעשות את כל המסלול, אלא רק עד המפלים את התצפית, יהיו לנו עוד מספיק מסלולים לעשות, היום יום ארוך לפנינו והמסלול נראה לי בעליה (הסבתא לא חובבת עליות במסלולים וגם אני לא ממש, מה שקצת בעייתי בתוואי נוף כמו של אוסטריה).


אחלה מפלים וממשיכים לקן הנשרים. דרך שלמה של מכבש לחצים ש - א' מפעיל עלי וזה עובד, אני קונה גם כרטיס למעלה, מקסימום אבקש לרדת באמצע הדרך ואמשיך ברגל את העלייה (ברור). מגיעים לקופה ואין סיור לשעה הזו רק לעוד שעה וחצי. מנצלים את הזמן לעשות פיקניק ממש בדשא שליד הקופות, מזכיר לי את יום העצמאות. יוצאים בסיור של 13:30. הגענו ב14:00 למעלה ואני מציינת בהתלהבות שקראתי בלמטייל שמזמינים את שעת החזרה ושממש אין מה לעשות יותר משעה למעלה, כי היום המקום הוא רק מסעדה. אז אנחנו קובעים לחזור באוטובוס של 15:15. הקופאי מביט עלי במבט שאומר: "את בטוחה בזה?" ומסמן לי לחזור באוטובוס של 16:00 או זה שאחריו. אני מסמנת לו שהכל בסדר ומצביעה בביטחון על השעה של 15:15. הוא מתרצה. מה איכפת לו, הוא את הסיור שלו כבר עשה בקן הנשרים. אז חבל. לוקח 20 דק' לעמוד בתור למעלית שעולה עד לתצפית ויש תור של 15 דק' למעלית בחזרה. אז זה משאיר לנו בערך חצי שעה (חשבון לא היה אף פעם הצד החזק שלי). רצים רצים רצים. צריך גם להחליף חיתולים לשני הקטנים, והילדה עוד לא לגמרי בסדר וזה משאיר לנו זמן לכמה תמונות ולהליכה עד לחצי התצפית והופ אנחנו למטה. היה שווה להתגבר על הפחד ולעלות, כמה רגעי חרדה בתמורה לנוף משגע.


ממשיכים לאגם המלכים. יפה פה מאד. השיט הקצר הוא מספיק לנו, גם ככה לא פשוט לילדה לשבת את ה35 דק של ההפלגה והיא מתרוצצת הלוך ושוב בסירה, עד החצוצרה שמצליחה להפתיע ולרתק אותה. זה בדיוק הזמן המתאים.


כשמגיעים לכנסיה מתחשק לי קפה קר. חם באוסטריה. אני חושבת על כל המעילים, הכובעים, הכפפות ושאר ציוד החורף שדחפתי למזוודות ושמחה שבינתיים לא יוצא לנו להשתמש בו. קפה קר זו בעיה. הם לא שמעו על קפה קר נורמאלי. הגירסא שלהם כוללת קפה שחור שהוא קר עם כל מיני תוספות של גלידה וקצפת לא מתוקה (מה הרעיון של קצפת בלי טעם???). אז לאחר ניסיונות סרק להסביר מה אנחנו רוצים נשארו על השולחן שתי כוסות גדולות מלאות בקפה שחור קר... חזרה לחווה לקפה שלנו מהבית, ארוחה מבושלת כרגיל (אין מסעדות כשרות בסביבה, אבל סחבנו מזוודה שלמה מלאה באוכל אז אנחנו מבסוטים).
וא' היה מסכם את זה כך: לא תמצאי קפה קר נורמאלי במסעדות רגילות, רק בגלידריות וגם זה לא כמו בבית.

 יום רביעי:

התרופות של הילדה מתחילות להשפיע. יש. היא כבר הרבה יותר טוב. הדיון הרגיל של הבוקר מי יושב מאחורה ליד הילדה אמא או סבתא, לפעמים הקטנה מוותרת ונותנת לי לשבת באמצע ליד התינוק ולפעמים אני ממש בת מזל ויכולה לשבת ליד א' הנהג, הסבל, הכלכלן, המרגיע הלאומי ובעצם רוב התפקידים חוץ ממתכנן הטיול ומכין האוכל, אה וגם להניק הוא לא יודע עדיין. מגיעים למגלשה של אבטנאו (( Abtenau הסבתא נשארת למטה עם התינוק ואנחנו עולים למעלה עם הילדה. א' לוקח אותה איתו בתקווה שגיל שלוש זה לא מוקדם מידי לחוויה כזו. אני אחריהם במגלשה שומרת על מרחק בטוח. כיף מאד מאד. כל הדרך אני שומעת את הילדה ומקווה שזה לא צרחות של חרדה. "עוד פעם עוד פעם" טוב חרדה זה לא היה. נשארה לנו הזכות מהכרטיס של הסבתא (למכונה לא איכפת מי עולה) ואני עולה עם הילדה שוב. מנסה להסביר לספרדי שישב במגלשה אחרינו מה זה לשמור מרחק בטוח. "סלואו סלואו" "ואייט א לוט ביפור סטארט" הוא לא כל כך מבין מה אני רוצה ממנו אבל ליתר ביטחון הוא לא מתקרב למשוגעת הזאת. הילדה צורחת שאסע מהר יותר והחוויה מסתמנת כאחת החוויות האהובות עליה אחרי הפוני והבית של יובל המבולבל (נגיע בהמשך). כנראה שגיל שלוש זה לא מוקדם מידי. משם ממשיכים לנקיק לאמר. הפעם עושים את כל המסלול. אנחנו וכל עם ישראל איתנו. כמה תיירים מישראל יש באוסטריה? או שכולנו גולשים באותו אתר המלצות ועושים את כל המסלולים וכל שאר התיירים גולשים (ומטיילים) באתרים אחרים, או שכל הישראלים נהרו יחדיו באותם השבועיים (שאין בהם גנים) לאוסטריה ולא נשאר פה איש בארץ. מסלול מצוין לדעתנו. גם יפה וגם לא מידי קשה ולא מידי ארוך. התינוק במנשא מבסוט מהאוויר האוסטרי והילדה הולכת כמעט את כל המסלול ומסיימת אותו על הידיים של א' (טוב שהוא בחור חסון).


 

אנחנו מתלבטים מה לעשות עכשיו. היום הבטחנו לילדה לרכב על פוני בחווה והיא כל כך מתרגשת מזה. צריך להגיע עד 18:00 ואין עוד המון זמן. מחליטים לנסוע לטירת וורפן שהיא בדרך ולראות את מופע הבזים שקראתי באחת ההמלצות שהוא ב15:00. השעה 14:50 ממהרים לעלות במעלית לטירה (המעלית לא כלולה בכרטיס זלצבורג אבל אנחנו לא חובבי עליות וגם רוצים להספיק בזמן להופעה). מגיעים למעלה ומסתבר שההופעה רק ב 16:15. הנה עוד טעות. מי מסתמך על המלצות מלפני כמה שנים מבלי לבדוק זמנים עדכניים? (אני). תור לסיור המודרך (כי כבר יש זמן עד ההופעה) לא ברור לי למה צריך תור כולם גם ככה נכנסים לסיור יחד עם אוזניות. הסיור ממש לא מעניין את הילדה והתינוק צורח. א' יוצא עם התינוק והסבתא ואני מצטרפות החוצה אחרי כמה דקות עם הילדה. בחצר של הטירה יש המון משחקים ושעשועים לילדים. קביים ללכת עליהם, קוביות לבנות מהן, טבעות לזרוק -; בקיצור כיף חיים לילדה ולנו מנוחה טובה. יורדים לחצר התחתונה בטירה למופע הבזים- נחמד מאד. המופע מסתיים ב 17:00 ואנחנו מחליטים לרדת מהטירה ברגל. החלטה מצוינת. השער לירידה הוא ממש ליד ההופעה ולא צריך לעלות הכול חזרה מההופעה עד המעלית וחוץ מזה שביל הטיול מקסים. נוח,מוצל, נוף יפה בהתחלה ויער יפה בהמשך. צ'יק צ'ק אנחנו בחניה בחזרה וממהרים להגיע לחווה.
וא' היה מסכם את זה כך: לבדוק באתרים הרשמיים של המקומות אליהם הולכים שעות פתיחה וכדומה.
מגיעים ב18:00 לחווה והילדה בוחרת לרכב (כמה סיבובים ליד האגם עם קסדת רכיבה) על הסוס הגדול. מאושרת ושמחה זה שיא היום שלה, את שאר הערב מבלים בקפיצות על הטרמפולינה ובמשחק בארגז החול. בטרמפולינה פוגשים עוד ישראלים שמרוצים מאד מהחווה. הבת של בעלת החווה אמרה לנו שזו השנה השנייה בלבד שיש פה ישראלים והשנה היו להם כבר די הרבה, מסתבר, ככה היא אמרה, שאתם אוהבים מאד את פלאכאו (מעניין למה? כולנו קוראים את אותם הטיפים לא?). אני מתלבטת אם להמליץ על החווה, לא כי היא לא מעולה, אלא כדי שלא כל העולם או לפחות כל הישראלים (שקוראים ברובם את ההמלצות בלמטייל), יתפסו לי את המקום לפעם הבאה שאטוס לפה, אך מחליטה לא להיות אגואיסטית ולתת לאחרים גם ליהנות מהקסם הזה. ארוחת ערב מבושלת בדירה ומקנחים בבירה במסעדה למטה, שגם בה יש מלא משחקים לילדים.

יום חמישי -;
הנה גשם. התחזית אמרה שיהיה גשום היום וזה הזמן לשלוף את כל המעילים, הכפפות, בגדי ההחלפה, המגפיים והתוכניות חירום לשעת גשם. מוזר -; רק טפטוף בבוקר, אבל אני אומרת לעצמי ולכל מי שמעוניין לשמוע שזה עוד רגע מחמיר ושקראתי שהגשמים פה זה לא תאילנד זה ממש גשם אז נא להיות ערוכים. הטפטוף מפסיק, אבל זה לא ישבור את רוחי או את חרדתי מפני הבאות. מתחילים בנקיק ליכטנשטיין הידוע בחומר שקראתי שהוא המתאים לימי גשם. אני לא כל כך מבינה איך אמורים לעשות אותו בגשם. אם היה באמת גשם הייתי נשברת כבר בהתחלה כשהילדה מתנדנדת על הנדנדה בכניסה למסלול, כבר אז היינו צריכים להחליף בגדים. אבל אנחנו נכנסים בלי תור למסלול (התור הוא למי שאין לו כרטיס זלצבורגלנד- שזה אומר שאין אף ישראלי בתור, כולם נכנסים מהצד) ומצליחים לעשות את המסלול היפה הזה לפני שתופס אותנו הגשם. יש איזה שלב לקראת סוף המסלול שמגיעים לגשר ואז צריך לקבל החלטה משפחתית אם ממשיכים עד המסעדה או חוזרים אחורה. אנחנו מחליטים פה אחד, בעיקר הפה של הילדה שרוצה לחזור, שמיצינו, אבל אז אני רואה משפחה ישראלית שממשיכה. אוף. אחר כך אני ארגיש שהפסדתי ואתבאס, אבל בכל זאת מחליטים לחזור. כעבור כמה דקות המשפחה משיגה אותנו (זה לא מאד קשה בקצב שלנו. הייתי מאשימה רק את הילדה ואת אמא שלי, אבל יש לי לא מעט תרומה לקצב הנינוח, שלא לאמר המזדחל לאיטו) ואומרת שגם הם הסתובבו שאין הרבה בהמשך מה לראות. איזה כיף, אפילו את ההתבאסות הם חסכו לי. עוצרים לפיקניק הקבוע באחד החניונים וממשיכים.

וא' היה מסכם את זה כך: למי שיש כרטיס זלצבורגלנד יש לגשת ישר לשער.

 
 ממשיכים לפי תוכנית החירום לימים גשומים לאזור המרחצאות בבאד הופגסטיין. אני מאד רוצה את הגשר התלוי בבאד גסטין אבל בדיוק מתחדש הגשם ומתחיל להיות קריר יותר ויותר. אנחנו מגלים שהמזגן ברכב לא עובד, אבל מי צריך מזגן עם מזג אוויר כזה. בעקבות מזג האוויר הלא בהיר וההבנה שבגשר זה להיות חשופים בגובה ומדובר גם על תינוק בן חצי שנה, אנחנו מחליטים להגיע ישר למרחצאות. אחלה טיפ שקראתי, לא לחנות ליד המעבר הרגלי אלא להמשיך עד החניה שלהם, היה ממש מועיל וככה נכנסנו ישר בשמחה לשם. המשפחה היחידה בכל המרחצאות שהגיעה עם טרולי. כן. טרולי מלא בבגדים להחלפה,שמפואים למיניהם, מעילים ושאר ציוד גשם. כולם נכנסים עם מכנסיים קצרים וכפכפים ואנחנו עם טרולי ענק. טוב שלא באנו עם המזוודה של ה 23 קילו. העגלה הגדולה שלנו לא עברה את המחסום, אז העברנו אותה מעליו. בדיעבד הסתבר שיש להם עגלות משלהם ושלא אמורים להיכנס עם עגלה... אני צועדת לי במרחצאות עם נעלי הספורט שלי ומקבלת מבטים זועמים מכל עובדי הניקיון במקום (מסתבר גם שהולכים שם רק בכפכפים). מכל הציוד הכבד שסחבנו איתנו דבר אחד פעוט שכחנו -; בגד ים חיתול לילדה... אממ... פדיחה. טוב שחצי מהמרחצאות הם בני עמנו. אני נגשת לאחת האמהות הישראליות ומשנוררת בגד ים לילדה. הצלה. הדעות על המרחצאות היו חלוקות. הסבתא ואני מאד נהננו. הילדה עשתה חיים משוגעים בברכת הקטנים אבל התינוק הזיע שם לגמרי (חום אימים במתחם הילדים ובחוץ קר מידי) וא' טען שזה קצת כמו בריכה ואם לא היה מדובר ביום גשום (בקושי טפטוף הגשם הדל פסק כבר מזמן) אז אולי כדאי היה לעשות משהו אחר, אבל כולם הסכימו על שני דברים: האחד - זה היה מאד נחמד ומרענן. והשני -; זה למה לא קיים או שלא קראתי טיפ לגבי איפה שותים במקום הזה מים??? ניסינו לקנות שתייה ולבסוף אחרי כמה פעמים שקנינו, המוכרת ציינה שיש קולר ליד הסאונה. אומנם ערומים שם, אבל לשתות זה חשוב מאד, אז מילאנו מים ליד הסאונה.

וא' היה מסכם את זה כך: כדאי באמת לחנות קרוב לפתח ולא ליד המעבר ברגל. למרחצאות כדאי להיכנס רק עם תיק קטן (ולא עם מזוודה) את כל שאר הדברים ממילא שמים בתאים שמקבלים בחינם בכניסה. את התאים פותחים באמצעות הצמידים שמקבלים והם גם אלו שאיתם משלמים -; פשוט מעבירים אותם בקפיטריה והתשלום מתבצע ביציאה מהמרחצאות. לבוא עם בגדי ים כמובן לכל המשפחה ועם כפכפים. וממלאים מים ליד הסאונה.
חזרנו לחווה עייפים אך מרוצים.

 יום שישי -;
צריך להספיק לחזור די מוקדם בגלל שבת. שבת נכנסת פה מאוחר בערך ב 20:00 אז כדי להתארגן צריך עד 18:30 לחזור. היום בעל החווה לוקח את האורחים לטיול מודרך ביערות ובשעה 16:00 יש לילדי החווה אפיית לחם (ממש כמו בגן לכבוד שבת), אבל אנחנו מוותרים. מתחילים את היום די מוקדם (תודה לסבתא שאחראית על הכנת האוכל והפיקניק -; אמא זו אמא) ובשעה 9:15 אנחנו כבר בטירת הלברון. עדיין אין תורים ואנחנו נכנסים לסיור ב 9:20 וזה כבר הסיור השלישי בטירה. אני משתדלת לא להתנדב לכלום כדי לא להירטב אבל זה לא עוזר לי ואני בכל מקרה נרטבת -; מזל שזה יום חמים היום. הילדה מרוצה מאד מהמים ומההשפרצות והסבתא "נופלת" לתירוץ של המדריך של "בואי רגע לראות משהו" ומקבלת זרם של מים בפנים (היא לוקחת את זה בקלות) העיקר שהוא התחשב בתינוק והשאיר את א' שסחב אותו במנשא יבש באמצעות טיפים חרישיים של "חכה רגע" או "מסביב" (ידעתי שאני צריכה להתנדב לקחת עלי את הילד...).

החלטנו לוותר על פנים הטירה ולהמשיך בדרכינו. אני ואמא שלי (הסבתא) כבר היינו בעבר בזלצבורג ובעיירות סנט גילגן וסנט וולפגאנג, ומאחר וא' ביסודו טיפוס זורם וגמיש החלטנו לעשות את המדרחוב והכיכרות הראשיים של זלצבורג לשם הטעימה ואז אולי להספיק את סנט גילגן. אהבנו מאד את זלצבורג, גם בפעם השנייה. ליקקנו גלידה וטיילנו ברחובות העיר עד שהרגשנו שמיצינו והמשכנו לסנט גילגן. איזה נופים יפים בדרך לאגמים. הפיקניק הקבוע נערך בדשא שעל שפת האגם בסנט גילגן והילדה משתעשעת להנאתה המרובה בגן המשחקים שם. בודקים את השעה ורואים שעוד ניתן להספיק את הרכבל במתכונת הקבועה שלנו של: עולים, מתפעלים מהנוף, נחים ויורדים. הנוף היה משגע, וואו, איזה יופי... איזה גובה. קצת מחניק ברכבל הסגור והעלייה ארוכה,אבל שווה ממש.

 .
 

יום נהדר עבר על כוחותינו ואנחנו חוזרים לחווה. מגיעים ב 18:30 ומגלים שהפוני עדיין ברכיבה, אני טסה יחפה עם הילדה ומספיקים לעשות עוד רכיבה. הילדה מאושרת אחרי כל הנופים, האגמים, הטירות והפסלים שהיא ראתה היום, השיא של היום שלה זה 5 דק' רכיבה על פוני. מזל שהתעקשנו על חווה עם פונים... מתארגנים מהר עם האוכל, המים המורתחים לבקבוקים של הקטן לשבת שלמה, מחממים את הפשטידות הקפואות שהבנו מהארץ ושקט... נכנסת השבת.

 שבת -; מנוחה.
סופסוף מצליחים ליהנות מהחווה וכל מה שיש לה להציע. עושים יום על האגם, כולל שכשוך במים, פיקניק על שפת האגם, בירות על חשבון החדר (נשלם מחר) וסתם לשבת לקרוא ספר, להאכיל את החיות, לבלות עם הפוני ולשחק במתקנים. פשוט סופגים את הנוף והאווירה ונהנים מכל רגע. אפילו לא מוצאים חשק או זמן לטייל ברגל ביער. פשוט לנוח. בבוקר הזמנו לדירה את הבת של בעלת הבית (האחראית על הדירות והאירוח) לקפה קר ישראלי אמיתי, כמו שיודעים לעשות אצלנו (להעיר מישהו ב 3 לפנות בוקר זו חוויה מחברת) ואנחנו מעבירים שעה של דיבורים מהנים על התרבות המקומית, החינוך והמנהגים -; מרתק. ביום ראשון עוזבים לכיוון טירול עם המחשבה שאולי היינו צריכים להישאר פה גם את שאר הטיול ואנחנו קצת מתבאסים לעזוב כזה גן עדן. לסיום אנחנו זוכים במראה די הזוי של בעל החווה בבגדי ציד עם כובע ציד ורובה ציד חוזר, יש להניח, מהציד. טוב שבתור צמחונית לא ראיתי מה השלל שלו מהיום. הלחמניות קצת מתעכבות דווקא היום, אבל בדיוק כשאנחנו מוכנים ליציאה הן מגיעות גם... תמונה אחרונה עם האוסטרית המארחת בבגדים מסורתיים של יום ראשון ויוצאים לדרך.
וא' היה מסכם את זה כך: אנחנו מאד מאד ממליצים על החווה. http://www.hinterrohr.at/kaml אומנם לא הכי זול (83 יורו ללילה + המיסים והניקיון -; יצא בערך 93 יורו ללילה) אבל שווה כל יורו.  
 וההמשך בחלק השני...