יום מספר 17 -14.9
היום זה יום נסיעה. בררר... אין מה לעשות יש גם כאלה יש. נושמים וגומעים מרחקים. ק״מ אחר ק״מ. יש לנו שש שעות נסיעה וכ - 650 ק״מ. יוצאים בעשר לכיוון ksmloops, עיר מצ׳עממת בדרך לוונקובר. יש לנו נקודה בגי.פי.אס שלוקחת אותנו לוולמרט. הצטיידות אחרונה של מזון בקנדה. מחפשים גם מזוודה גדולה. המזוודה היפה שקנינו בתאילנד בשנה שעברה נקרעה. לא מוצאים מציעאס. ממשיכים בדרך. הנוף משתנה באופן דרמתי. לרעה. בחוץ מרגיש כמו כביש הסרגל, בית שאן סטייל. הרבה ירוק לא רואים כאן. גבעות עם עשבים צהובים שידעו טעמו של גשם רק בחורף הקודם. כ- 100 ק״מ מוונקובר עוצרים ב - rest station ושם עד כמה שזה ישמע מוזר ראינו את עצי המייפל הראשונים בקנדה. מוזר אה. ועוד בארץ ששמה על דגלה עלה של מייפל. זה עוד לא אמצע הסתיו ולכן רוב העלים עדין ירוקים. אולי בכביש מספר אחד עוד שבועיים נראה עץ עם עלים צהובים, כתומים, אדומים וירוקים. יש כאן דשא ושולחנות פיקניק. הילדים מתרוצצים. זה מרגיש כאילו יש להם קפיץ עם מוט ומפתח שיוצא מהגב והקפיץ הזה מסתובב ונטען בנסיעות בקרוואן. כשיוצאים ממנו הוא משתחרר בטירוף. הם יוצאים עם גלידה - הרגל שהתפתח בטיול בעצירות- יש כאן בסופרים לקנות גביעים גדולים קראנצים וטעימים בטירוף - הם ארוזים בתחתיות מרופדות כמו קרטוני ביצים, כך שהם לא נשברים ונשארים טריים וטובים - הבעיה היא שהם גם משאירים טעם של עוד. יש לנו במקפיא גלידה של אוריאו (מעולה!!!), קיטקט וסמרטיס. תכלס נדיר שיוצא לנו לאכול אותם עד הסוף כי ענבל מתה על הסיומת של הגביעים. אחרי הגלידה סתיו ונויה מוצאים מקלות ארוכים (עשויים מענף עבה של מייפל). הם מתחילים בדו קרב. סתיו אקטיבי. נויה פסיבית. הוא מנסה לשבור לנויה את הענף. נותן מכה חזקה והמקל שלו נשבר בקצה. הוא נותן עוד אחת ונשאר עם חצי מקל. המקל של נויה נותר שלם. היא באקסטזה. נהנית מהצלחתה ומתרגמת אותה לצחוק מתגלגל ומקסים. סתיו מצידו מתוסכל. המין הגברי כולו ממתין לתגובת מחץ שתחזיר את כבודו. סתיו מנסה והמקל שלו נשבר שוב. בחחח איזה כישלון חרוץ. הוא מתלונן שהענף שלה טוב יותר - כאילו יצרו את שלו בסין.
ממשיכים לוונקובר. העיר עירונית - טוב ברור. אספלט יש בשפע וגם מלא רכבים. מגיעים לקמפ capilano rv park. מדובר בקמפ עירוני, צפוף ללא עצים. אבל הצלחנו לעשות רזרב ב site פינתי קרוב למשרד ( למדנו שכך הסיגנל של האינטרנט טוב יותר). גם הפסיליטיס סבבה. יש בריכה וגקוזי ומגרש משחקים.
הילדים רצים לבריכה. נו מה. הם פורקים את המרץ. ענבל בינתיים מכינה להם פיצה. סתיו ונויה הצליחו לעלות לי על העצבים הערב. יש להם עונש. אין הערב מסכים ואין מחר בריכה. מחליטים שגם אין סליחות ומענות.
נסיעה ארוכה עם ילדים זה חרב פיפיות. זו חוויה בלתי רגילה, הזדמנויות נדירות של אחד על אחד איכותי מעין כמוהו. הראש הקטן שלהם סופג כל כך הרבה. אנחנו מגלים עליהם דברים חיוביים חדשים. ואז בא האבל, הם ילדים ויש להם אנרגיות שלעתים קרובות מדי מתועלות לתככים, מזימות, קנאה, הצקה, צעקות, ניג'וסים וכן הלאה והלאה. אין להם כאן מרחב מחיה - חדר עם דלת למשל - מריבות הם בלתי נמנעות. אבל הראש מתפוצץ לפעמים וזה מחרפן אותנו. נקודה.
הולכים לישון. מחר - בוקר ראשון בוונקובר
