בדרך לקמבודיה, ווייטנאם , סין

על האפסיות שבקיומינו - הגיג
לפני שאני צולל לעולם החלומות, מרגיש לי לכתוב. מסעותיי, אינם נשענים על שום שורה כתובה של כאלה שקדמו לי. אני לא מעלעל במדריכים, אני קם ונוסע ואני האדון של הזמן. יש בי אהבה עמוקה לבורא עולם ושנינו מנהלים רומן רב שנים. הוא חובט בי כשצריך אבל בעיקר מנהל אותי. הוא נהנה לראות אותי נהנה מהבריאה שלו. לעתים אני מרים אליו עיניים יוקדות פליאה ושואל אותו: " אלוהים שלי, תגיד! אתה בטוח שבנית את כל זה בשישה ימים? ". הוא אף פעם לא עונה, אבל הוא מחייך. כי הוא נהנה לראות אותי נהנה. הוא מדוכדך כשהוא רואה אותי מדוכדך, בעיקר כשאני מחפש את מה שהיה. זה לזרות לו מלח על כל הפצעים שהאדם פצע בעולמו. כשהוא כועס אז האדמה רועדת מתחת לרגליו . את עוצמת הכעס שלו מודדים היום בסולם ריכטר . שבוע תמים שוטטתי בין מקדשי אנגקור. בנו אותם מלכים שאיש אינו זוכר את שמם . הם ייחסו קדושה לקדושה. מקדש הוא בית שהאלוהים שוכן בתוכו. הוא צריך שיהיה לא על גבול המושלם, אלא מושלם. טובי הבנאים, הסתתים, האומנים, חרשי העץ והברזל נבחרו בקפידה כדי לבנות אותו. זו הייתה מלאכת מצווה. עשו אז הרבה כבוד לאבן ולמשכן. האומנים חרטו באבן באותה מיומנות ובאותה רמה שהם גילפו בעץ. מלכים עלו ומלכים נפלו. איש לא ידע על קיומם של המקדשים הללו. כוחו של הטבע דרס אותם. זרעי העצים נבטו לתוך סדקיהם שורשיהם ליטפו את האבן השתרגו לתוכה, עד כדי מחנק. הטבע חנק את הקדושה. הבריאה ניצחה. ועד היום חיים זה לצד זה הבריאה והקדושה ותמשיחי הקרבות של המלכים שעלו והמלכים שנפלו מחווירים לנוכח האהבה החונקת.