אתמול חזרנו מארבעה ימי חופשה על אי בודד ששמו קו רונג, במרחק שעתיים וחצי הפלגה מכאן. יצאנו לדרך בשבת בבוקר, והתחלנו את השיט ישובים על הסיפון כשסביבנו הים הכחול הרגוע. היו לי פנטזיות רומנטיות על הפלגה בים והן השתנו ברגע שיצאנו מחוץ למפרץ והסירה החלה להיטלטל בין הגלים. לאחר זמן לא רב וקצת רטיבות מגלי הים, נכנסתי גם אני בעקבות ש' והילדים אל הקבינה הקטנה. בקבינה התיישבנו מאחורי ההגה והצטופפנו יחד עם כמה קמבודים, נשים, גברים, ילדים וכמובן הבחור שהשיט את הספינה. נועם מיד שם ראש על אישה קמבודית וכך בילה מחצית מההפלגה. ההפלגה היתה די סיוט, רעש המנוע בקבינה (שעליו ממש ישבנו), היה נוראי ואני התאמצתי לא להקיא. כשהגענו קרוב אל חופי האי, הים נעשה רגוע ונועם ועומרי עלו לסיפון עם שרון.
הגענו למפרץ באי, ממנו ראינו כמה בתים מצד אחד של הרציף ומצדו השני כמה בונגלוס. לא אשתמש בהרבה מילות תיאור שאומרות אותו הדבר, אבל הים והאי היו מדהימים. אי טרופי, מכוסה כולו ג'ונגל, ים בצבע טורקיז, ואנחנו -ממש על שפת הים. הבונגלו עצמו די בסיסי: שתי מיטות, צינור מים, שירותים, (שנקראים היום אקולוגיים) ומרפסת אל הים.
בזכותו של ש', הגענו מתוקתקים להפליא. הבאנו איתנו את כל,אביזרי המטבח, אוכל ואפילו מיכל גדול של מים. ש' סידר את הכל במרפסת וכבר ביום הראשון היה לנו מטבח קטן. הכנו אורז וסלט ובערב פנקייקים, כך לא היינו תלויים במסעדה שבמקום. זהו אי מבודד, ומצדו השני של כפר הנופש יש כפר קטן אליו הלכנו בבוקר למחרת.
כל הכפר הוא למעשה רחוב אחד, שורת בתים לאורך הים, ושורה מקבילה של בתים הגובלת מצדה השני בנהר שנשפך כעבור פחות מקילומטר לים. הכפר שוכן על רצועת יבשה בין הנהר לים. בבוקר יצאנו לסיבוב במטרה למצוא חנות מכולת, לשאול אם יש ארוחת בוקר ולמצוא מיכל גז לגזיה (גם בבית אנחנו מבשלים על גזיה ומחליפים במכולת מיכלי גז). יצאנו לכפר, ומהר מאוד הבנתי שלא מבשלים פה על גז אלא רק על עצים.
כמובן שכל ההתרחשות בכפר היא במרפסות הבתים הפונות לרחוב, וכך יכולנו לראות ילדים משחקים, אמהות מבשלות וגברים יושבים ביחד. במרכז הכפר ראינו גם גבר עומד על כיסא מוצל במטרייה המוצב בפתח המכולת ומדבר בטלפון. בכל מקום שבו עמדנו ישר נוצרה התקהלות, עצרנו בכל בית כמעט, כי היו שם גורי כלבים קטנים שנועם ועומרי אהבו להחזיק, וגם קוף קטן קשור בחוט (זה היה מחזה קצת עצוב). שאלנו בכל הכפר – נום בן צ'וק? (מרק הבוקר) וכולם שלחו אותנו הלאה משם, אבל לא מצאנו. נראה היה שבכל חנות מכולת יש אפשרות גם לאכול.
הגענו לנקודת המפגש של הנהר עם הים, חצינו גשר שבנוי מקורות צרות שהניחו בני המקום. בצד השני היו עוד כמה בתים ועלייה אל הג'ונגל בשביל שחוטבי העצים (זוהי נראה תעסוקתם העיקרית של בני המקום) פילסו ביער. השביל נראה ריק מצמחיה, אז טיפסנו קצת. זה המקום להזכיר, שבניי האהובים עלו לטוק טוק שלקח אותנו לסירה ללא נעליים, והוריהם הגאונים לא שמו לב לכך, וכך יצא שאת חופשתנו הם בילו יחפים. לא מחזה כל כך נדיר בחוף ובכפר, אבל טיולים למעבה הג'ונגל לא עשינו.
כך העברנו ארבע ימים בישיבה על החוף, הרבה התעסקות עם הארוחות שלנו, ומדי פעם טיולים לכפר. ש' הלך שוב לכפר בנסיון למצוא מיכל גז, איש אחד הוביל אותו לבית של מישהי שהיה לה גז. בכל יום הוא יצא עם מיכל הגז ביד ומישהו שבמקרה היה לו בבית גז, היה מוציא ומוכר לו במחירים מופקעים שהלכו ותפחו בכל יום שעבר. בבוקר ראינו נשים יושבות ושולפות דגים קטנים מהרשת. האיש שלקח את ש' לקנות קצת גז, הוביל אותו לבית של מישהי שכנראה היו לה דגים מיותרים וש' קנה קילו דגים במחיר זול מאוד לארוחת צהריים. כך זה היה בכל יום, ש' יושב על החוף ומנקה את הדגים עם הילדים ואח"כ מטגן לנו. ביום השני הוא חזר עם קילו דגים וחצי קילו סרטנים מבושלים שקנה ממישהי בהזדמנות. למרבה הפתעתי הילדים נהנו מאוד מפיצוח הסרטנים וגם מאכילתם. אני הייתי אחראית על הפנקייקים והפיתות. אורחי המקום ממש התפעלו מאיתנו ואני רציתי להזמין אותם לארוחה, אבל ש' אמר שכך נסתכסך עם בעל הבית. בערב הדלקנו מדורה על החוף והלכנו לישון בשעה שבע. בערבים הרגשתי קצת פחות בטוחה לאור צרצרי הענק שהתעופפו סביב המנורה בצורה קולנית למדי ונתקעו בכל דבר, כולל בנו, ברעשי פצפוץ. למדנו לשבת ללא האור במרפסת והם נעלמו. בלילה ישנו כשמעלינו כילה ודוקא לא סבלנו מיתושים. תיירת גרמניה אחת התלוננה שבחול על החוף יש זבוב חול שעוקץ נורא ונראה לי שרק נתנאל סבל ממנו קצת.
בטיולי הערב בכפר שמנו לב שכל הגברים יושבים בקבוצות ושותים אלכוהול, כולם גם הזמינו אותנו לשבת איתם להתכבד. היו שם כמה חנויות מכולת דלות ובאחת גם אספקת ירקות ספורים שהגיעה בספינה מהעיר. בכפר היה גנרטור אחד משותף (אני חושבת), ומים מצינור שזרמו ללא הפסק בכל חצר. ברחבי הכפר מסתובבים כל הזמן תרנגולות ואפרוחים קטנים, ומדי פעם איזה בופאלו. מישהי מהכפר הזמינה את הילדים להיכנס אל הבית, ובמרפסת הקטנה שעל הנהר ראינו כלוב חזירים. לנועם ועומרי הכפר היה ממש גן עדן - הרבה חיות ודגים בנהר, ילדים שכולם שמחים לשחק איתם תופסת והרבה גורי כלבים. בבוקר האחרון מצאנו סוף סוף נום בן צ'וק, אישה אחת כנראה זכרה שחיפשנו, שאלה אותי אם אני רוצה וכשהשבתי בחיוב מיד קראה לאישה אחרת שיצאה עם האטריות, מסננת ובה ירקות חתוכים, המרק וגם קערות ותה. נועם ועומרי טיפסו על מיטת עץ ואכלו בתאווה רבה. תוך דקות חצי כפר התאסף סביבם, כולם צחקו מהצורה שהם אומרים נום בן צ'וק ומהדרך בה עומרי אוכל עם מקלות (הוא מסובב את האטריות על המקלות כמו שמסובבים ספגטי על מזלג ואיכשהו זה מצליח לו) ואת נתנאל ישר לקחו והאכילו גם. זו היתה ממש הצגה ובסוף כשהם ירדו מהמיטה, נועם לקח מקל, נשען עליו ועשה את עצמו צולע, לקח מעומרי את הכובע ועשה הצגה של קבצן בהשראת הסיבובים בשוק ובחוף (הוא אמר לי שהוא עושה את עצמו איש זקן שמבקש כסף). לא רחוק מהבונגלו שלנו, יש בית ספר לשבעה תלמידים בערך, וגם גן לילדים קטנים שהולכים עם מכנסיים כחולים וחולצות אדומות, נראה לי שהם בעיקר הפריעו לגדולים ללמוד. סביב בתי הכפר היו כמה סירות דיג, שתי סירות גיגית כמו בוייטנאם, וראינו גם ילדים משיטים סירת קלקר – משולש מקלקר עבה שהילדים השיטו עם משוטים ונראה מושלם לדיג.
ביום השלישי התארגנה קבוצה מהנופשים במקום לטיול שנורקלים בסירה. לקחו אותנו בשיט בסירה יותר קטנה וקצת פחות רועשת לאורך חופיו המפורצים והסלעיים של האי, ויכולנו לראות את הצמחייה והמים מקרוב עד שהגענו לאתר השנירקול. ש', עומרי ונועם קפצו למים, עומרי ונועם עם חגורות הצלה שנראו מצחיקים בהם כי הם לא היו למידתם. בזכות החגורות הם קיבלו ביטחון וצפו להם להנאתם עם משקפות והסתכלו אל תוך המים בחיפוש אחר דגים ואלמוגים. הבנתי שלא היה מדהים, אבל חווית השנירקול היתה מאוד מהנה ומצחיקה, וגם השיט בסירה היה יפה ונעים. כשחזרנו לקחו אותנו למפל קטן שנשפך לים במפרץ קטנטן של מים רדודים.
אתמול בבוקר ש' והילדים יצאו לכפר ונועם חזר בריצה עם כריש קטן ביד שנתפס להם ברשת בבוקר והם נתנו לו אותו במתנה. כריש ממש קטן, שנועם ועומרי שמו בדלי עם מי ים. זה נשמע צער בעלי חיים, אבל הוא במילא היה גומר את חייו בצלחת, כך הוא קיבל עוד שעתיים של חיים מול שני ילדים שמסתכלים עליו בהתפעלות.
ש' ישר התחיל לחשוב על מגורים בכפר ולברר על בית להשכרה. נמצאו שני בתים כאלה במחיר של 50 דולר לחודש, וגם ביררנו על מחיר הבונגלו כי אני לא חושבת שבבתים יש חשמל או מים זורמים. אמנם אני מקדיתא, אבל עדיין בחופשה. אולי נחזור לשם ונבדוק את האיים האחרים מסביב ואולי באזור הקרוב לעיר. בכל מקרה, ההרגשה על הים מדהימה, ומה שהופך את כל העניין למעניין הוא הכפר הקטן ותושביו.
השיט בחזרה היה הרבה יותר רגוע ולא היתה לי בחילה אבל היה ארוך מאוד וחציו התנהל בחשיכה. שוב ישבתי בקבינה עם שני בניי הרדומים והתיירים הגרמנים. עומרי ושרון בילו כל השיט על הסיפון עם המשפחה הרוסית שחזרה איתנו מהאי.
