חתונה
יום לפני החתונה הקימו בפתח בית המשפחה, סוכה מעוטרת בסרטים בצבע צהוב, סוכה כתום, אדום וורוד, ובשער הסוכה תלו לב גדול. ערב לפני כבר שמענו מוזיקה שנשמעה כמו מסכת תפילות. הלכתי לבדוק וראיתי שהוציאו החוצה מגבר ושני שולחנות ושהמשפחה המקורבת כנראה סועדת בחוץ. ההזמנה הייתה למחרת בשעה שבע בבוקר, והמוזיקה הושמעה החל מחמש בבוקר. אנחנו לקחנו את הזמן שלנו כי לחתונה הרי לא מגיעים בזמן, אבל עם זאת חששנו שנפסיד משהו. משום שאנחנו ממוקמים בעמדת תצפית מעולה יכולנו להבחין בתחילת ההתרחשות. אנשים החלו להגיח מהבתים, ואורחים הגיעו במכוניות לבושים בלבוש חגיגי מאוד – הנשים לבושות בחולצת מחוך מעוטרת פייאטים וחצאית ארוכה שהיא בעצם בד כרוך סביב הגוף (בד כרוך כחצאית זה היומיומי פה). החלה תנועה לעבר פינת הרחוב וגם אנחנו מיהרנו לצאת. כולם הסתדרו בטור ארוך בסוף הרחוב, ומהבית השכן הוציאו מגשי זהב ועליהם פירות, ממתקים, קופסאות שימורים, שקיות של אטריות, רגלי חזיר, פחיות שתיה וכו' עטופים בניילון נצמד. החתן, הכלה, ההורים והשושבינות עמדו בראש ולפניהם איש דת. הם היו לבושים בלבוש מיוחד, מאופרים ומעוצבים כמו בובות שעווה עד שלא ניתן לזהות אותם, ש' צילם, הילדים ואני עמדנו בטור, ובסוף גם אני קיבלתי מגש. התחלנו בצעידה לעבר הסוכה והבית שהגישה אליו רופדה בשטיח אדום. השיירה צעדה עד לבית, נעצרה בפתח הסוכה, שם קיבלנו מעטפות אדומות קטנות עם שני שטרות של 100 ריאל בכל מעטפה (בערך 20 אגורות). הכלה נתנה לחתן זר פרחים והם נכנסו לבית לקול צלילי גונג. חלק מהאורחים התיישבו משני צדי השטיח עם המגשים, חלק הניחו את המגשים בבית וחלק הונח על השולחנות. הכלה והחתן עלו למעלה (לקומה השנייה בבית) ויותר לא נראו. בהמשך הגישו מרק ארוחת בוקר לכל שולחן ואחר כך התכבדנו במגשים עם פירות ומתוקים. התפלאנו לראות שלא כל השכונה באה, לון ודודה חנה למשל, לא הגיעו ,אבל הבנות שלהן כן הופיעו. כששאלנו הסבירו לנו שרק נציג מכל משפחה מגיע.
האירוע הבא היה החגיגה באולם. בהזמנה היה כתוב 16:30, ראבאן אמרה לי להגיע בחמש, וש' ירד עליי בארבע וחצי שדוקא פה בקמבודיה אני לוקחת את הזמן ומאחרת (פחדנו לפספס את הטקסים החשובים). יצאנו מהבית לבושים יפה כשכל השכונה מסתכלת עלינו, גם בגלל שיצאנו עם העגלה ואחרי כמה מטרים הסתבר שיש לנו פנצ'ר, וגם כפי שהתברר אחר כך, כי יצאנו בערך שעתיים לפני הזמן. תפסנו טוק טוק וכבר הרגשנו ממש באיחור. כאמור, הגענו ראשונים לאולם, והיחידים שהיו שם היו אם הכלה וצוות האולם שהיה עסוק עדיין באכילה. בספר האורחים שבו כתובים שמות נותני המעטפות, היינו רשומים בספרה אחת. לאחר שעה בערך הגיעו גם השושבינות, הכלה והחתן, מאוחר יותר הגיעו ראבאן וראבי (שנועם אגב קורא להן צ'איבא וצ'אייבי), ורק לאחר רדת החשיכה החלו להגיע שאר האורחים. החתן והכלה, יחד עם שלוש שושבינות בלבוש תואם ושלושה שושבינים בחולצות ורודות התיישבו בכניסה לאולם בשתי שורות זה מול זו, ושם למעשה העבירו את רוב החתונה. אם הכלה עמדה קצת לפניהם. כל אורח שהגיע התקבל על ידי אם הכלה בברכת שלום של הרכנת ראש לשתי כפות ידיים צמודות (טוב, לא ידעתי איך לתאר, תראו בתמונות) ועל ידי החתן והכלה והשושבינים שנאלצו לקום בכל רגע לקראת כל אורח. כל אורח קיבל עט פלסטיק מוזהב (השושבינים החזיקו מגש עטים, הכלה נתנה לנשים והחתן לגברים). בקשר לביגוד, לאורך קבלת הפנים (רוב החתונה), החתן והכלה החליפו בגדים בערך ארבע פעמים, אותו הבגד רק בצבע אחר (כסף, כתום, טורקיז, כחול). הכלה הלכה עם צוות מלבישות לחדר ההחלפה ובכל פעם חזרה עם סט בגדים חדש. כל הנשים והבנות התלבשו במיטב שמלות נשף נוצצות ומרשימות ביותר. השיער והאיפור עוצבו בידי מיטב הסלונים בעיר והן כולן נראו כמו בובות שעווה. סליחה על השימוש החוזר בתיאור, אין לי מילה טובה יותר לתאר אותן. הן היו מרוחות מייק אפ הבהיר מצבע עורן הטבעי, עם ריסים מלאכותיים מודבקים, השיער מורם ומודבק במקומות מסוימים ומרוסס בגוונים בלונדיניים. את רוב השכנים לא זיהיתי, רק כשראיתי את הילדים יכולתי לשייך אותם לנשים שגרות לידנו ושאני רואה בכל יום, לבובת השעווה הניצבת מולי. הגברים היו לבושים בנאלי והצעירים, הקפידו על סקיני ג'ינס ותסרוקות מצחיקות. אנחנו בינתיים ישבנו אל השולחן עם עוד כמה נשים ואז החלו להגיש את האוכל. השולחן הערוך כלל המון פחיות ובקבוקי שתיה חמים (תפקידו העיקרי של צוות הקייטרינג הוא מעבר עם דליי קרח וחלוקתו), צלחת וקערה קטנה, רטבים ומקלות מול כל סועד. המנות הוגשו בסדר הבא: צלחת עם כל מיני בשרים קרים, משהו שנראה והרגיש כמו סיגרים ואגוזי קשיו. וכל אחד לקח לקערה הקטנה שלו ואכל. אחר כך דג, בשר ברוטב (דוקא טעים), סוג של ציפור מטוגנת על עלי חסה (זה היה מאוד קטן ונראה כמו ציפור, ש' אמר שאולי זה עטלף אבל לא נראה לי, נועם דוקא אהב), עוף ברוטב, מרק שרימפס, אורז לבן, אורז מטוגן ולחמניות עגולות. המגש עם האוכל הונח על מגש עגול גדול מסתובב במרכז השולחן. למנה האחרונה קיבל כל אורח סוג של מקפא ג'לי עם פתיתי קוקוס בכוס פלסטיק חד פעמית, עטוף בשקית ניילון סגורה בגומיה וכפית חד פעמית גם היא בשקית. רוב האנשים לקחו את זה הביתה, הם לא חזקים בקינוחים...
במהלך כל הארוחה, כמו בכל המסעדות, מפיות, עצמות, סיגריות, קליפות שרימפס – הושלך לרצפה על ידי הנשים עם הפייאטים. לאחר זמן לא רב אתה מוצא את עצמך יושב בערימת זבל (אולי בגלל זה הם כל כך נחרדים שהם רואים את נתנאל על הרצפה).
הארוחה הסתיימה, אנשים החלו לעזוב וכך גם חברותינו לשולחן, שרוב הזמן עסקו בהגשת אוכל לקעריות של עומרי ונועם כי הם לא הצליחו לתפוס שום דבר עם המקלות אבל ניסו בעקשנות (אגוז קשיו עם מקל?). האולם התרוקן והחלו לנקות, הפסיקו לחלק שתייה ועדיין החתן והכלה היו בחוץ, קמו וישבו וחילקו עטים. לאחר זמן מה הם נכנסו לאולם, החליפו עוד סט בגדים ואז נעמדו מול שטיח אדום, כאשר האורחים משני צדדיו ומישהו חילק הוראות ברמקול והמילה היחידה שאני מבינה היא suprise (ככה הם קוראים לאביזרי הפירוטכניקה בימי ההולדת). חולקו פרחים ותרסיסים שונים לכול האורחים. לקול ההוראה החתן והכלה צעדו לאורך השטיח ואנחנו ריססנו אותם. בסוף הם הגיעו למגש עמוס פירות שניצב במרכז האולם מתחילת הארוע, הקיפו אותו באיטיות פעמיים ואז נפגשו עם הוריהם, האכילו אותם בענבים מהמגש, החתן האכיל את הכלה בענב. כאן ניתן הסימן לריקוד הראשון וידיו של החתן עוצבו על ידי הצלם על מותניה של הכלה. הם רקדו ואז הצטרפו אליהם גם ההורים. ועוד משהו - היתה להקה, של ארבע זמרות ושני זמרים שנראו כמו פנקיסטים יפניים. הזוג וההורים החלו בריקוד מעגלי שנראה כמו משהו מסורתי ומהר מאוד עברו לריקודים רגילים כאשר כל הצעירים (רבים מהם שכנים שלנו, בני 16-20, סטודנטים) דפקו ריקודי שורות ברחבה. בעלה של סריי פאו הזמין אותי לרקוד (הוא היה קצת שיכור ואני רציתי לקבור את עצמי מהפדיחות, ש' לא רצה להציל אותי ואני סחבתי ילד כדי להקל על המעמד). נועם גם רקד עם הצעירים, עומרי היה כבר גמור ונתנאל בדיוק התעורר. לאחר זמן לא רב המוזיקה הופסקה, אנחנו הלכנו והיה נראה שגם הארוע מסתיים. וזהו – אני טעיתי והארוע לא נמשך גם היום.
ארוחת הבוקר לא התקיימה היום ואנחנו נאלצנו לנדוד מסביב לשכונה בחיפושים אחר מרק לארוחת בוקר. לצערנו רוב המסעדות הגישו אורז ובשר עד שנועם ראה בחנות מכולת, ממש בפינת הרחוב, שלוש נשים אוכלות מרק. הן הצביעו ממול על זקנה שמסתבר שהיא מוכרת שם כל בוקר 'נום בן צ'וק' (זה שמו של מרק האטריות הלבנות). כמובן שאכלנו אצלה.