את פיקאסו או מירו לא תמצאו שם. את מסי וניימאר כן. ביקור בהיכל התהילה של בארסה, קבוצת הכדורגל הכי אהובה בעולם.
ליום הולדתי קיבלתי מתנה מבן משפחה של בעלי – כניסה זוגית למוזיאון של בארסה. באמא שלי. לא איזה חולצה, סט של סבונים, או כל דבר אחר שנותנים כשאין מושג מה לקנות, אלא כרטיס כניסה למוזיאון של קבוצת הכדורגל של ברצלונה (וישראל). שלא תבינו לא נכון, אני דווקא אוהבת כדורגל ובמיוחד את בארסה. אני יודעת מה זה נבדל, וגאה בזה, אבל להשקיע זמן ולבקר במוזיאון שלהם נראה לי קצת משונה.
אז קבענו פגישה מרובעת עם בן המשפחה ואישתו (גם היא נגררה לסיפור) ונסענו שבת אחת לבארסה-לנד שברובע סאנטס, מתחם ענק שמכיל את אצטדיון קאמפ נואו, מגרשי כדורסל, הוקי,כדור יד, וכמובן את המוזיאון המדובר.
ביו הכניסה ליציאה למוזיאון נמצאת חנות הענק של בארסה, חנות מרשימה באמת. כל המרצ'נדייס שאפשר להעלות על הדעת. מהמדים הרשמים של הקבוצה (יש שלושה סטים), אביזרי ספורט למיניהם של נייק (אחת הספונסריות), ועד לבובות וקלמרים של בארסה. הצצתי על המחירים. ג'קט של נייק לאישה, עם סמל הקבוצה – 85 יורו. כדורגל – 26 יורו. מכנסיים של מדי הקבוצה – 65 יורו. רק המכנסיים.
ברסה-לנד, בחסות חברת התעופה הקטארית.
המוזיאון עצמו בנוי מכמה חללים מוחשכים, שרק התאורה על הגביעים והמדים מאירה את הדרך. ברקע מתנגנת מוסיקה של כינורות, שמזכירה את טקס האוסקר. בשני המפלסים מוצגים כל הגביעים של המועדון הותיק, פריטי לבוש לאורך השנים, מסכי פלאזמה שמספרים את הסיפור של המועדון ושל שחקני עבר מיתולוגיים, וחלל אחד שמוקדש למסי.
היו שם כל מיני. הרבה תיירים מהרבה מדינות, מקומיים אוהדי המועדון, קבוצה של תורכים שלבושים כמו ג'סטין ביבר, יפנים בחליפות עם מדריך צמוד באנגלית, עוברים מגביע לגביע. המיצג הכי משונה היה עמדת האוזניות שבקומה השניה. שני חללים קטנים עם כ- 20 אוזניות שיורדות מהתקרה ומשמיעות את שאגות הקהל מהמשחקים.
אולי לזה התכוונה המרצה לפילוסופיה אי שם בשנות האוניברסיטה, כשדיברה על סימולקרה. אין הבדל בין האמיתי לדימוי. בין הממשי למדומיין. המקום משדר כזו רצינות, שלא לומר קדושה, שלרגע אתה מאמין שכל הסיפור הזה הוא אמיתי. גם כאן, כמו בהרבה מוזאונים, עיקר המבקרים היו תיירים מכל העולם. רק שאם במוזאונים וגלריות הם מגיעים לראות את המיצגים בלבד, כאן הם מגיעים כחלק אינטגרלי מהחוויה. הם המועדון.
גביעים וחולצות כדורגל במוזיאון המתוייר בברצלונה
בירידה לחדרי ההלבשה עמדו לידי שתי בחורות צעירות לבושות בחולצות של ניימאר. הן דיברו פורטוגזית. גאוני. קנית שחקן ברזילאי, קנית את כל ברזיל. יש שחקן אגנטינאי, קנית את ארגנטינה. ביום שבארסה קנו את ארדה טוראן התורכי, הם מכרו 30,000 חולצות של טוראן בתורכיה בלבד. רק חסר להם שחקן סיני כדי לשבור את חשבון הבנק של המועדון.
בדרך למגרש תקעו עמדה יצירתית במיוחד. דשא של הקאמפ נואו למכירה. ריבועי דשא קטנים בתוך מגנטים או ממוסגרים לתליה. המוכר קרא את מחשבותיי והבהיר לי – זה 100% דשא מהקמפ נואו, זו לא הונאה. הדמעות של רונלדיניו והזיעה של מסי ספוגים בדשא הזה, הוסיף. לא זו לא הונאה.
לפני המשחק עוצרים בכנסיה
עברתי דרך חדרי ההלבשה (של האורחים, חדר ההלבשה של שחקני בארסה סגור למבקרים), משם לחדר העיתונות ואח"כ במורד הבמדרגות לכיוון המגרש. בדרך נתקלתי במשהו מפתיע במיוחד- קפלה קטנה עם פסל הבתולה וכמה ספסלים. כאילו שאלוהים צופה במשחק. האמת, יש מצב…
עליתי למפלס של המגרש והאמת שנדהמתי מהגודל של האצטדיון. הוא ענק. לא חשבתי שאצטדיון כדורגל ריק יכול להיותר מרשים ועוצמתי כל כך. הם פתחו כמה מפלסים של מושבים כדי שהמבקרים יוכלו לנוח ולתצפת על הדשא.
לפני כעשור ביקרתי בקולוסיאום, פאר הארכיטקטורה של האימפריה הרומית. "לחם ושעשועים" אמרה המורה לאמנות. אני זוכרת את המבקרים יושבים שם ומדמיינים סצנות מ"גלדיאטור", את הקרבות, את כל הדם, את הקהל המנותק מהמציאות הפרטית שלו ומחובר אל הרגש ההמוני. הסתכלתי על המבקרים יושבים בטריבונה ובוהים בכר הדשא. בטח מדמיינים את הגול ההוא בדקה ה-76, ואת הדמעות של רונלדיניו, והזיעה של מסי. אולי זה בעצם לא כל כך נורא להתנתק מהמציאות.
הטור של קאמפ נואו (מוזיאון + סיור): 23 יורו למבוגר, 18 יורו עד גיל 13. מתחת לגיל 6 חינם
דשא של קמפ נואו: 10 יורו למגנט. 15 יורו לדשא בתוך קוביית זכוכית.
האוכל במתחם דווקא במחירים סבירים: 8 יורו לסנדוויץ' גדול פלוס צ'יפס.
לעוד כתבות וטיפים על ברצלונה אתם מוזמנים להכנס לבלוג ברצלונה ברצלונה
