ויאטנם
בחגי תשרי 2013 טיילנו משפחה זוג + 3 בגילאי 18, 13 וחצי וחמש וחצי שלושה שבועות בתאילנד התחלה בצפון 6 ימים, 3 ימים בקופנגן , 6 ימים בקו סמוי ולסיום 5 ימים בבנגקוק. מכאן המשפחה התפצלה ואשתי עם שני הילדים הקטנים חזרו לארץ, ואני עם הגדולה המשכנו לשבוע טיול לפני צבא בויאטנם.
מספר חודשים אחרי שכבר רכשנו את הכרטיסים באל על, בילינו במסעדה, ולא זוכר איך, אבל באופן מאד ספונטני, יצאנו משם עם משימה בשבילי להכין תכנית לטיול המשך שלי ושל הבת בלבד.
כבר למחרת בדקתי את עניין עלות שינוי כרטיסי הטיסה של אל על, שעלה לא מעט כסף (כמעט 500 דולר לשנינו), והתחלתי לחטט בפורומים השונים לאן מתאים בעונה הזאת. ככה עברתי כמעט את כל אסיה מהודו, בורמה, לאוס, קמבודיה, טוקיו, סינגפור, הונג קונג, מלדיביים ועוד כמה שבטח שכחתי..
המקומות הנ"ל נפלו בזה אחר זה בגלל סיבות שונות כמו, מזג אויר, מחירי טיסה מאד יקרים ומוקדי עניין שלא דיברו אלינו.
לבסוף הבחירה נפלה על ויאטנם, וככל שקראתי על המקום היה ברור שלשם אנחנו טסים.
התחלתי לחפש כרטיסי טיסה באייר אסיה, ויאטנם אייר ותאי איירוויז.
לאחר שפיספתי כרטיס של אייר אסיה ב 50 $ לכיוון, והמחירים חזרו לרמה של 250-300, לפתע קיבלתי התראה על מבצע בתאי איירוויז ב 220$.
כרטיסים הוזמנו, כשנחיתה בהאנוי בבוקר והמראה חזרה בערב, מה שמותיר לנו 8 ימים מלאים לטייל בויאטנם.
לפי המלצות יצרתי קשר עם סוכני נסיעות, הסברתי מה אני רוצה והתחלתי לקבל הצעות לתוכנית טיול.
הי לי ברור שאפשר לטייל לבד ולארגן הכל בעצמי, אבל בגלל שזו נסיעה קצרה לא רציתי לבזבז שם זמן יקר על חיפושים וארגונים והעדפתי לשלם מעט יותר וסוכן יתפור לנו את כל הסידורים.
בסופו של דבר ואחרי אינספור תכניות ושינויים, בניתי תכנית על בסיס ההצעה של Tuan שכללה:
איסוף בנחיתה וחצי יום טיול בהאנוי. את חצי היום השני העדפנו לטייל עצמאית.
יום טיול מחוץ להאנוי
שלושה ימים בצפון באיזור SAPA
שלושה ימי שייט בהלונג ביי
הסעה לשדה התעופה.
במסגרת האילוצים שלנו, זו היתה התוכנית האופטימלית, ובדיעבד הייתי חוזר על אותה תכנית שוב.
נתחיל?
יום ראשון, 22/9
השכמה מוקדמת מאד בבנגקוק, המשפחה מתעוררת אתנו כדי להיפרד ובשעה 05:00 אנחנו כבר מחוץ למלון. המונית הראשונה שעוצרת סוגרים על 250 באט ואנחנו בדרך לשדה התעופה.
מגיעים לשדה התעופה ואז מתחיל התור האינסופי לצ'ק אין, לבדיקת הביטחון ובסוף הגענו לגייט 15 דקות לפני הפתיחה.
טיסה של פחות משעתיים, עם אוכל מזעזע (תאי איירוייז לא אמורה להיות אחת מהחברות היותר טובות?) ואנחנו נוחתים בשדה התעופה הקטן של האנוי - Noibai.
לאחר שעמדנו בתור רבע שעה לביקורת הדרכונים, נאמר לנו שצריך לסדר את הוויזה בדלפק אחר שגם שם תור ארוך.
מזל שהיה אישור עקרוני מראש לויזה ונחסך מאתנו מילוי טפסים כשאנחנו מתים מעייפות.
משלמים 45$ לויזה, עומדים שוב בביקורת הדרכונים ואנחנו בחוץ פוגשים את המדריך שלנו ליומיים הקרובים.
נסיעה של כשעה מביאה אותנו למלון La Dolce Vita hotel שנמצא בעיר העתיקה של האנוי.
באזור הזה לנים מרבית התיירים ששוהים בהאנוי, מבחר גדול מאד של מסעדות, חנויות, דוכני מזון, ממכר של תרופות מסורתיות, ובעיקר אופנועים.
ביקשנו כמה שעות להסתובב לבד וקבענו עם המדריך רק לשעות אחה"צ ואחרי שהתארגנו בחדר יצאנו להכיר את האזור.
הרחובות מלאים רק באופנועים שנוסעים לכל הכיוונים ונראה שאין חוקיות כלשהי או קשר לתמרורי תנועה, והולכי רגל שרוצים לחצות את הכביש, נראה ברגע הראשון כמשימה בלתי אפשרית כי התנועה לא נעצרת לשנייה.
בהתחלה התבוננו במחזה ומנסים לעלות על איזה קסם נסתר. לבסוף החלטנו לחקות את המקומיים ופשוט חצינו. האופנועים עקפו אותנו מימין ומשמאל. אסור לעצור באמצע הרחוב בגלל שאופנוע מתקרב, אסור להתמהמה ואסור לרוץ. לשמור על קצב אחיד בחצייה. הבת היתה תופסת לי את היד, עוצמת עיניים ופשוט שנינו צועדים לתוך הצומת.
טיילנו ברגל ונהננו מהמראות המיוחדים
הרבה מאד דוכני רחוב עם אנשים שיושבים על כסאות פלסטיק נמוכים, ואוכלים כל מה שזז.
נאמר לנו על ידי אחד המקומיים שבויאטנם אוכלים כל מה שבשמיים חוץ מטייסים, כל מה שבמים חוץ מצוללנים וכל מה שעל היבשה חוץ מאנשים..
מחזה מאד נפוץ שרואים חבורה של אנשים יושבים סביב שולחן ומול כל אחד קערה ענקית של שבלולים.
עדיין יש בעיר השפעה של הארכיטקטורה הקולוניאליסטית מהתקופה הצרפתית ומבנים רבים עדיין בנויים תחת ההשפעה הזאת.
לבנייה חדשה יש שיטת מיסוי שבה משלמים מס לפי רוחב הבניין ולא לפי השטח, כמו בהולנד, ואז רוב הבניינים מאד צרים ובנויים לגובה.
ויאטנם נמצאת תחת משטר קומוניסטי ובעיר ממוקמים הרבה מאד רמקולים רבי עוצמה שבבוקר התושבים יוכלו להתעורר עם שירי המפלגה ופרופוגנדה כמה שטוב לחיות במדינה.
יחד עם זאת, התושבים לוקחים את זה בקלות יחסית, ושיטת המשטר הזאת נקראת בפיהם פלקסיבל קומוניזם. יש אמנם משטר, אבל יש גם יזמות פרטית, חופש העיסוק, ואפשרות לאנשים להתעשר.
ככל הנראה יש גם יתרונות במדינה כזאת, שכמעט ואין פשע ברחובות, ותייר מרגיש מאד בטוח להסתובב גם בשעות החשיכה.
המאוזולאום שבו נמצאת גופתו של הו צ'י מין, מנהיגה הנערץ של ויאטנם ואחד המקומות הפופולריים לביקור בהאנוי היה סגור ולא יכולנו לבקר שם.
עשינו סיבוב של כחצי שעה באופני ריקשה וביקרנו במקדש הספרות שזה קומפלקס של מקדשים לתורות של בודהה, טאואיזם וקונפוציוניזם.
גם בענייני הדת נתקלנו במונח גמישות, והם קוראים לסוג הבודהה שלהם ששונה מהבודהיזם במדינות אחרות בדרום מזרח אסיה - פלקסיבל בודהיזם.
המוני מבקרים מגיעים לקומפלקס הזה, וגם זכינו לראות חתן וכלה שהגיעו לשם לצילומים.
סרטון קצרצר על האנוי לקבל תחושה מה קורה שם בכביש
http://www.youtube.com/watch?v=bgNCNSrGQk0&feature=youtu .be
היום השני 23/9 - Tam Coc
נסיעה של כשעתיים וחצי מתוכם שעה שלמה רק כדי לצאת מהבירה, מביאה אותנו לכניסה ל Bai Dinh Pagoda שנחשבת לפגודה הגדולה ביותר בדרום מזרח אסיה. במתחם שלה יש כ 500 פסלי בודהה מאד גבוהים.
לאחר שיוצאים מהבירה ונוסעים יותר באזורים הכפריים מתחילים גם לראות את חיי הכפר שכוללים את העבודה בשדות האורז שלעתים אפשר רק לראות ראש עם כובע קש שמבצבץ בשדות, סירות מגורים שטות על הנהר, אורז שנאסף ומפוזר על הכביש כדי שיתייבש, דייגים, וכל זה כשמתחילים לבצבץ מסביב הרים גבוהים ומרשימים.
המתחם של הפגודה כולל מספר מבנים והמעבר בתוך מעין פרוזדור ארוך שכולל מאות רבות של מדרגות ובצדי המדרגות על הקירות פסלי בודהה השונים.
http://www.youtube.com/watch?v=UO5VBJnG2W8&feature=youtu .be
מהכניסה יש רכבי קטנים כמו רכבי גולף שמסיעים כחמש דקות ממש עד לכניסה לפגודה.
הקופה בדוכן העץ שבה צריך לקנות את הכרטיסים סגורה, הנהגים יושבים ליד ההגה ואנחנו ממתינים. הקופאית היתה עייפה, אז היא סגרה את החלון והלכה לישון.
מישהו ממהר?
נסיעה של עוד חצי שעה מביאה אותנו לשפת הנהר שם נשוט בסירת משוטים שמושטת בעזרת הרגליים.
המשיט או המשיטה מציעים למכור כל מיני עבודות יד. המחירים מצחיקים ועשינו טובה למשיט ורכשנו ממנו כמה ארנקים במחיר של דולר לאחד בנוסף לטיפ נחמד שהשארנו לו בסוף.
בדרך עוברים בין עמודי קראסט שהזדקפו מתוך האדמה, עוברים ליד דייגים שצועדים במים עם רשתות לתפוס בעיקר שבלולים, ומדי פעם שטים בתוך מערות נטיפים.
השייט ממש יפה וחוויתי ומומלץ ביותר.
חזרנו להאנוי והיה לנו זמן לעוד סיבוב קצר ברגל כולל ארוחת ערב, והסיעו אותנו לתחנת הרכבת לנסיעת לילה ל SAPA.
בדרך לקרון סוחבים את המזוודות על פסי הרכבת תוך כדי גשם שהתחיל לרדת, הגענו לקרון שלנו שממש הפתיע לטובה. מצעים לבנים מתוחים, סלסלה ליד המיטה עם משחה ומברשת שיניים ובקבוק מים מינרלים והכי חשוב, שקע לחשמל להטעין את הטלפונים.
הנסיעה היתה חוויה בפני עצמה, המיטות יחסית צרות, ומי שגבוה צריך לשון באלכסון כשהרגליים בחוץ או לישון מקופל, כל הדרך הרכבת מתנדנדת ומשקשקת, אבל אם עייפים כמו שאנחנו היינו אפשר לישון את רוב הנסיעה.
היום השלישי 24/9 - Sapa
שש בבוקר ומתעוררים לצלילי מוזיקת המפלגה שבוקעת ברמקולים בקרון. אי אפשר להימלט מזה כשהמפלגה רוצה להגיע אל כולם. מוזיקת מצעדים וניצחונות, טובה או לא צריך לקום במהירות כי מרגע שהרכבת נעצרת בתחנה הסופית יש לנו כעשר דקות זמן לרדת מהקרון כי אז השאלטר של החשמל יורד ומתחילים לגרש.
כמובן שלא הספקנו, והמזוודות שלנו הורדו בלי לשאול אותנו ואנחנו חצי ישנים בעקבותיהם.
ברוכים הבאים לעיר הגבול עם סין, התחנה הצפונית ביותר אליה מגיעה הרכבת - LAO CAI.
העיירה נמצאת 380 ק"מ מהאנוי, ממוקמת באזור הררי ויפה אבל אין בה שום ייחוד.
יצאנו מהתחנה וחיכה לנו המדריך שיהיה אתנו בשלושת הימים הקרובים. נסיעה של שעה בדרך ממש יפה שמשקיפה על עמקים והרים וטרסות אורז שיורדות מפסגות ההרים ועד לתחתיתם ובסופו של דבר הגענו ל SAPA שנמצאת בגובה 1650 מטר, ולכן גם קריר ונעים.
הגענו למלון SUNNY MOUNTAINלארוחת בוקר במרפסת המלון ממנו נשקף נוף מאד יפה של ההרים, העמקים וטרסות אורז.
הספקנו להתקלח ולארגן את התרמילים בדברים שניקח אתנו לטרק של יומיים ובשעה 9:30 כמו שקבענו עם המדריך הוא הופיע במלון, וברשמיות מסר לנו הודעה שיש לו בעיה בברך ולפי הוראה של הרופא הוא לא יכול להתאמץ ודאג לנו למדריך אחר. בשיחת טלפון עם Tuan, הוא אישר לנו שמדובר במדריך מעולה וחיכינו לו שיגיע. לאחר מספר דקות הגיע המדריך שבמבט ראשון ראינו בחור עם שרשרת זהב כבדה על הצוואר, צמיד תואם ושעון נובורישי וצחקנו ביננו שגם בויאטנם אפשר לזהות את הערס המקומי..., תוך זמן קצר גילינו חמד של בחור שיודע לצחוק ובעל חוש הומור עם המון ידע וסבלנות וכשהיה צריך גם הציע עזרה לבת.
יצאנו מהמלון לטרק של 16 ק"מ, ובחוץ כבר חיכו לנו 2 בנות שבט, שכנראה "זכו" בנו מכל בנות השבט שהיו בעיירה, כשכל שתי בנות מתלבשות על קבוצה אחרת.
הם החלו להתיידד אתנו, לדבר לשאול שאלות ולרכך את החיבור אתנו וכל זה לאורך הליכה של קילומטרים רבים, ורק בהפסקה בצהריים, הם שאלו את הבת אם היא רוצה לעשות שופינג?
הבת נדלקה מהשאלה, מסתכלת ימינה, שמאלה אחורה ולא רואה שום חנות שאפשר לעשות בה שופינג, והיא שואלת את הגברת איפה שופינג? וזו עונה לה אצלי!!, ופותחת את תיק הקש ומוציאה כל מיני חפצים עבודות יד כמו תיקים, ארנקים וכו'.
לאחר כל כך הרבה ק"מ שהם צעדו אתנו, יצרו עבורנו חיות מענפים ירוקים וגם נתנו מדי פעם יד לבת שלא תחליק, קנינו מכל אחת ארנק ונפרדנו בידידות.
אחרי כשני ק"מ שצעדנו על הכביש המתינו לנו ילדות קטנות והתחננו שניקנה מהן צמידים, למרות שהבת לא רצתה את הצמידים היא לא יכלה לעמוד בפניהן ורכשה צמיד מכל ילדה.
לאחר עוד כמה עשרות מטרים, יצאנו מתחומי העיירה וירדנו לכיוון העמק ומכאן בעצם מתחיל הטרק עם הדמויות הצבעוניות שחולפות על פנינו, הילדים המתוקים, הנופים של ההרים, העמקים, הערפילים, שדות האורז שחלקם כבר נקטפו וחלקם מחכים להיקטף, חיות הכפר שמסתובבות חופשי והבאפלו שמשכשכים במים וברפש.
ההליכה איטית ונינוחה ועוצרים מתי שרוצים לנוח. בדרך יש לפעמים קיוסקים קטנים שמוכרים שתייה (לא ממקרר..) וחטיפים, אפשר לישון ב- Home stay ואפשר שלא. הכל לפי הרצונות שלכם.
לנו היה ברור שבגלל מגבלת השמונה ימים נתרכז רק בצפון. אם היו לנו יותר ימים כנראה שהיינו מטיילים גם באזורים אחרים כולל להגיע לסייגון שנשמעת כעיר מרתקת ומסתורית..
אם אתם בכושר ואוהבים לצעוד יש טרק של מספר ימים שמטפסים על ההר הכי גבוה במדינה ה- Fanispan.
כיבדנו את המלוות שלנו בבמבה, שהיה להם מאד טעים ולא הבינו שזה רק כיבוד ולא כל השקית בשבילם, אבל כבר השארנו להם. הם היו מאד מבסוטיות כמו שרואים בתמונה.
את ארוחת הצהריים נודלס ועל זה חביתה עם ירקות אכלנו אצל משפחה באמצע הדרך שהתארחנו אצלה בסלון שמשמש גם חדר שינה ומטבח.
מהחלון הציצו אלינו ילדים והתבוננו איך אנחנו אוכלים, ושיתפנו אותם בארוחה.
הראינו להם את התמונות שצילמנו אותם במצלמה והם התפוצצו מצחוק ובכל תמונה הם הצביעו על הילד שמופיע בה.
כשעמדנו להמשיך החל לרדת גשם, לבשנו את השכמיות שקנינו בסאפה בבוקר והתחלנו לצעוד בשבילים חלקלקים אך הנופים נשארו יפים ביותר.
סוף הדרך! הדרכים האינסופיות על השבילים המוריקים האנסופיים, אין מה לומר.
אחרי מספר קילומטרים נוספים שצעדנו על שבילים מאד צרים ורטובים בגשם שלא הפסיק, וגם עולים ויורדים גבעות, התחיל להיות קשה לבת כל העניין של הליכה בבוץ ובגשם.
למרות זאת היא הצליחה למשוך והלכה מאד יפה, ובשלב מסוים הגענו לכפר קטן שם ארגנו לה אופנוע שיסיע אותה לכפר שבו נלון. ביקשתי מהנהג לרכב לאט ובזהירות וסה"כ קילומטר נשאר עד להום סטיי. היא הגיעה לכפר Ta Van בו נלון . בכפר הזה חיים בני מיעוטים משבטיי ה- H'among ו- Zao. היא התקבלה שם עם תה חם ואפשרו לה להתחבר לאינטרנט ממחשב שולחני שהיה להם בבית והמצב רוח שלה היה בשמים.
הכפר שוכן ליד נהר מוקף בשדות אורז וכמעט כל בית שני שם מציע לינת הום סטיי אצל המשפחות.
כמעט כל המשפחות מתפרנסות מחקלאות והלינה אצלם נותנת להם תוספת הכנסה לא רעה בכלל.
אנחנו בזמן הזה המשכנו בטרק ובדרך נכנסים לאמן אבן חבר של המדריך. הוא אירח אותנו בתה צמחים, ורכשתי ממנו בפרוטות פסלי אבן יפיפיים שאח"כ הצטערתי שלא קניתי מהם יותר.
לאחר כחצי שעה נוספת של צעידה הגענו גם אנחנו ל Ta Van, הראו לנו היכן נישן (הופתענו לטובה כי קיבלנו מיטות ולא מזרנים על הרצפה..), חלל גדול שבו 6 מיטות שמופרדות אחת מהשנייה בוילונות .
היופי בסוג לינה כזה, שאפשר לשבת עם המשפחות, לראות כיצד הם חיים, מבשלים, היכן ישנים ואפשר לנהל שיחה בעזרת המדריך שהוא המתורגמן.
היה לנו קצת זמן עד לארוחת הערב אז הלכנו לטייל בכפר כדי להכירו קצת, והצלחנו לחזור בזמן לאחר שהזמנו שני מסאז'ים בספא מקומי.
היום הרביעי, 25/9
התעוררתי ראשון אז היתה לי הזדמנות לשבת בשקט במרפסת עם כוס קפה ולהנות מהנוף .
הבת קמה כשעה אחרי והשמים החלו להתקדר ליום גשום אבל למזלנו לא קר בכלל למרות שאנחנו נמצאים באזור צפוני ויחסית גבוה.
ארוחת הבוקר היתה בסיסית אבל מספיקה- אומלט, ירקות ובטוח היה עוד משהו שאני לא זוכר.
אחרי שהתארגנו שוב על הציוד, נפרדנו מהמארחים שלנו והתחלנו את יום הטרק השני, שכולל 10 ק"מ בלבד.
הדרך כללה מעבר בין כפרים שבהם אורגים את הבדים מהם תופרים את הבגדים הצבעוניים והתיקים כולל צביעת הבדים, מראה מאד מעניין של הצבעוניות על רקע פשטות הבתים שבהם הם גרים.
יצאנו מהכפר והמשכנו בשבילי הטרק כשבדרך פגשנו חוץ מנופים מיוחדים גם דמויות מעניינות
הגשם המשיך לרדת, והשבילים שגם ככה צרים ולעתים תלולים הפכו להיות מאד חלקים וצריך היה ללכת לאט ובזהירות. בהמשך עברנו ביער בתוך יער במבוק ולאחר טיפוס נוסף הגענו למפל שלצדו ירדנו לצד השני של ההר.
אחרי מנוחה קצרה ליד המפל התחלנו לרדת בשביל שזה לא שביל לכיוון הנהר שזורם במורדות ההר כדי שמשם נתחיל שוב לטפס על ההר שבצד השני. זה מאד עודד את הבת..
למטה היה גשרון עץ שעומד להתפרק שכדי לחצות אתו את הנהר צריך לשלם 5000 דונג שזה בדיוק רבע דולר..
הנוף המדהים, המפל והנהר למטה לא הספיקו וכשהגענו למטה עוד היה לנו גשר לחצות לפני שמתחילים לטפס שוב, והפעם זה טיפוס אחרון כי שם ממתין לנו הנהג והג'יפ המפנק.
עשינו את זה וסיימנו את הטרק במסעדה שצופה לנוף ועל חלק מהמסלול אותו עברנו היום.
בעודנו ממתינים לאוכל, כמה ילדות ניגשו אלינו למכור צמידים שכמובן הבת קנתה עוד כמה... ובחורה יותר מבוגרת ניסתה למכור תיקים וארנקים. שמנו לב שיש אצלם חלוקת שוק: הצמידים הזולים באחריות הילדות, והדברים היותר יקרים באחריות הגדולות.
ממש לא בא לנו לרכוש, הם דרשו 150,000 לארנק וכדי להוריד אותם מאתנו אמרנו 30,000. הם ראו את הפוטנציאל ולא עזבו אותנו עד שרכשנו שתיים במחיר שלא זזנו ממנו 30,000 לאחד (דולר וחצי), כשלא ברור לנו מה נעשה איתם.
הנהג כמובן חיכה לנו בתום הארוחה, ועשינו את דרכינו חזרה לסאפה.
בדרך עוד עצרנו באתר שבו התגלו סלעי ענק עם כתובות בשפה עתיקה שמעריכים שהם מלפני אלפי שנים.
הגענו לסאפה בשעות אחר הצהריים והיה לנו מלא זמן לקרוע את העיר הגדולה...
קיבלנו את החדר , התקלחנו והחלפנו בגדים ויצאנו דבר ראשון למסאז'.
בסאפה חיכה לנו חדר חמים ונקי וחיפשנו בית קפה לקפה ושוקו חם ועוגה טעימה.
מגיע לנו לא?
עברנו בכמה בתי קפה עד שמצאנו את זאת עם העוגות הכי מבטיחות, הסתובבנו קצת בעיר והלכנו לאכול במסעדה איטלקית מעולה.
אבל לפני הכל צריך היה לשטוף את הנעליים מהקילוגרמים המיותרים של הבוץ ושיהיו לנו מוכנים להמשך הטיול, וגם צריך היה למצוא דרך איך לייבש אותם.…
היום החמישי - 26/9
קמנו לבוקר נינוח ונסענו לנקודת המעבר הגבוהה ביותר בויאטנם שם עובר כביש - Heaven's Gate. בגלל הגשם והערפילים לא יכולנו לראות את ההר הגבוה של ויאטנם ה- Fansipan. היה קר והסתפקנו לשבת באחת הסוכות בפס ליד גחלים לוהטות תוך שתיית תה. שם גם קנינו שתי יריעות בדים לשמש כמפות/כיסוי מיטה/לחוף ים…
אחרי זה עצרנו בחווה לגידול דגי סלמון שמשום מה גם מוכרים שם ליקר קוברות..
קרוב מאד לפס נמצא גם מפל הכסף שזורמים בו כמויות אדירות של מים. בחורף הטיול במפל סגור בד"כ בגלל השיטפונות.
חזרנו לסאפה לקראת הצהריים, אכלנו צהריים ופינינו את החדר, ועכשיו נסענו לכפר מאד מעניין בקרבת העיר Sin Chai שבו מתגוררים בני שבט Black Hmong.
הבאנו מהארץ סטוק רציני של עטים לחלק לילדים והחגיגה בכפר היתה גדולה. לא צריך הרבה כדי לשמח ילד שאין לו כלום...
וכשאין לילדים במה לשחק ואיפה, הם משחקים ברחבה הקטנה של בית הספר ומגרדים בלי הפסקה לוחות של קל-קר על הקירות של ביה"ס שפועל כל יום כשלוש שעות בערך בלבד.
תחנת הדלק בכפר פועלת בתוך מכולת שם מוכרים את הדלק בתוך בקבוקי חצי ליטר שפעם שימשו למים מינרלים.
בשעות אחה"צ התחלנו את דרכינו לתחנת הרכבת, מרחק של כשעה, כולל ביקור בנקודת הגבול עם סין.
אחרי נסיעת לילה מטלטלת הגענו להאנוי בשש בבוקר שם המתין לנו Tuan, ואחרי שהשארנו את התיקים במלון, הלכנו לטיול רגלי מסביב לאגם הואן קיאם - Hoan Kiem, שם צפינו בתושבים (המבוגרים בעיקר, כי הצעירים מעדיפים לישון), עוסקים בטאי צ'י, פעילויות כושר על מתקנים שהעירייה כל בוקר מביאה לשפת האגם, משחקי ספורט, ואפילו זכינו להשתתף בחזרה הגנרלית לטקס שאמור להתקיים בערב בהשתתפות חיילים, שוטרים, ילדים מתנועות נוער וכו'.
בשמונה וחצי בבוקר כבר היינו על הוואן בדרך להלונג ביי שם חיכה לנו שייט שלושה ימים במפרץ Halong Bay שהוכר ע"י אונסק"ו כאתר מורשת עולמי וב- 2011 נבחר כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.
בשמורה הימית יש כ 2000 איים (לא ספרנו), קטנים וגדולים כולל מערות, לגונות, חופים, כפרי דייגים צפים, צוקים מאבן גיר שמזדקפים מתוך הים, אבל בעיקר נוף מיוחד שאינו נגמר ושאי אפשר להישאר אדיש אליו.
השייט היה עם חברת Image Halong Cruise . יש להם שתי ספינות, גדולה ברמת 4 כוכבים ה - Pelican וקטנה יותר ברמת שלושה כוכבים ה- Image. אנחנו בחרנו בשלושה כוכבים שיש לה 11 חדרים זוגיים. היינו בסך הכל עם עוד שלושה זוגות - שני זוגות צעירים ממלזיה ועוד זוג מאוסטרליה. כולם היו מאד נחמדים והיה כייף לשבת איתם לדבר, להכיר וגם להסביר על ישראל שכל מה שידעו עליה שהיא איפה שהוא ליד סוריה שיש שם איזו מלחמה עכשיו..., חוץ מזה לא ידעו כלום, אבל היה נחמד.
את שעות אחה"צ עד השקיעה בילינו בחוף ים יפה, ואז חזרנו לאוניה. דקות אחרי שהגענו התקרבה לאוניה סירת דייגים שהשיטה אשה מקומית שהציעה מוצרים שונים ברבע מחיר מאשר באונייה.
מראים לה מה רוצים ועם מוט של רשת דייגים היא מעבירה את המצרכים למעלה, מכניסים כסף לרשת, ובאותה הדרך העודף חוזר.
הבת לא הרגישה טוב, החום עלה לה במהירות וחלושס ברמה גבוהה. בדיוק אז, גם חבילת התקשורת שלי נגמרה, ומנהלת הספינה שהיתה ממש 10 העבירה לי חבילה קטנה מהחבילה שלה ולא הסכימה בשום אופן לקבל על זה תמורה. היא החלה בטלפונים לספינות באזור אולי יש עליהן רופא, ובסוף היא ניסתה לסייע ובמשך כחצי שעה ישבה על המיטה של הבת ועשתה לה מסאז' ראש עם משחת טייגר הידועה, ולפתע הבת מבקשת שוקולד. שתי טיפות שוקולד נוטלה מחפיסה אישית שבמקרה נשאר לנו מהטיסה, הקפיץ לה את האנרגיות ומהר מאד היא חזרה אל עצמה, אבל זה אחרי איזה שלוש שעות של מתח, שאף שקלנו לחזור לחוף.
בסוף הכל היה בסדר וכנראה שזו היתה התייבשות קלה או וירוס שתקף אותה.
אחרי ארוחת הערב הנפלאה ירדנו לסירת היום שצמודה לסירת האם וניסינו לדוג דגים בלי יותר מדי הצלחה..
היום השביעי 28/9:
בבוקר השכמה מוקדמת לשיעור טאי צ'י על הסיפון העליון, כמה תרגילים מול הים הטורקיז והרגוע, וזה מבטיח יום מעולה.
אחרי ארוחת הבוקר נפרדנו משאר הקבוצה שיצאו למסלול קצר שאחריו הם חזרו לחוף ואנחנו נשארנו אורחים יחידים על הספינה, אבל לא להרבה זמן, כי עברנו לסירת יום יותר קטנה עליה היינו עם עוד משפחה אוסטרלית שהצטרפה מספינת הפאליקן ואיתם נבלה את היום.
ביקרנו בכפרים צפים של דייגים, שיש תכניות לפנותם ולבנות במקומם רזורטים מפוארים, ביקרנו בבתיהם לראות כיצד הם חיים, שטנו בקייקים וקצת מנוחה בחוף קטן של אי קטן.
היום השמיני והאחרון בויאטנם 29/9
ביקור אחד בלגונה מרהיבה שחודרת אל תוך האי והכניסה בשייט דרך פתח צר מאד בין הסלעים. שזו בעצם מערת נטיפים קטנה.
לאחר מכן, מתחילים את השייט חזרה ליבשה, ומנוחה על הסיפון העליון משלושה ימים מאד מאד קשים ומעייפים.. 
ארוחת צהריים בספינה ומתחילים בנסיעה ארוכה חזרה להאנוי
הגענו בשעות אחה"צ להאנוי, טיילנו שוב בעיר העתיקה בסביבות המלון וארוחת ערב ונסענו לשדה התעופה שנמצא במרחק של כשעה מהעיר.
חיכינו לטיסה לבנגקוק.
נחתנו מאד מאוחר, עלינו לקומת היוצאים ושם תפסנו מונית לעיר ב 250 באט בלבד, ובתמורה קיבלנו מונית עם מדבקה משעשעת על חלון המונית.
הגענו למלון מלון Dream המאד מומלץ שנמצא ליד צומת אסוק ושתי דקות מטרמינל 21 וקרוב לסקיי טריין. זו פעם שנייה שלי במלון הזה, ולמשפחה בחרתי את מלון איסטין בגלל שהם יכלו להציע לנו שני חדרים עם דלת מקשרת ובדרים אין להם חדרים כאלה. בדיעבד יכולנו להסתדר בלי דלת מקשרת ולשהות במלון הרבה יותר טוב מאיסטין (אווירה, מיקום, ארוחת בוקר בשלוש רמות יותר מאיסטין) , אז זו ההמלצה שלי.
היינו מאד עייפים והלכנו לישון.
היום התשיעי 30/9
הטיסה שלנו באל על בחצות ויש לנו יום שלם להשלמות בבנגקוק ...
במקום זה, קמנו מאוחר, אני ירדתי לסקומוביט להשלים קנייה של מזכרות, חזרתי לחדר לנוח, ארוחת בוקר, חזרנו לנוח, ארוחת צהריים, חזרנו לנוח, נסענו לאחד הקניונים להסתובב קצת, אכלנו, שתינו שייקים אחרונים ונסענו לשדה התעופה.
ככה בילינו את היום האחרון בבטלה מוחלטת בבנגקוק, ואז שמנו לב שהטיול שלנו נגמר.
היה טיול מעולה, מקסים, מיוחד, בקצב הנכון, במינונים כמו שאהבנו לפעמים רצים ולפעמים לוקחים באיזי, בחירות מצוינות איפה שהיינו וממש ממש נהננו.
הדבר ההכי מיוחד בעיני וגם בעיני הבת היה החלק של ויאטנם. הייחוד של המדינה המקסימה הזאת אבל גם הזדמנות נדירה לטייל עם הבת לבד ובלי הלחצים של היום יום, וזה ממש הוכיח את עצמו והיה לנו כייף גדול היחד הזה למשך 9 ימים מלאים ורצופים.
למזרח עוד נחזור, לא ברור כרגע לאן אבל ראינו שזה אפשרי במשפחה, וחשוב לומר שהמזרח למשפחות זה לא רק תאילנד.
ולסיום: בנגקוק
