התעוררנו מוקדם בבוקר, בן הזוג שלי רוני ואני, וירדנו לשתות קפה קר בלובי של המלון. היה לי קצת קשה לדעת שאנחנו עוזבים. העברנו חמישה ימים בדאלאת שבמרכז ויטנאם, ולנו במלון קטן ואינטימי. בכל בוקר היינו שותים קפה עם הין, פקידת הקבלה הצעירה, שהייתה מספרת לנו סיפורים על החיים והמשפחה שלה.
 מכיוון שדאלאת נמצאת באיזור הררי וגבוה, היא קרירה יחסית לערים שקרובות לחוף. מזג האויר, יחד עם הבתים הצבעוניים והאירוח הלבבי שבמלון, העניקו לדאלאת אווירה ביתית ונעימה.

נהמת אופנועים נשמעה מבחוץ, ושני אופנוענים החנו את הרכבים שלהם ונכנסו למלון. ניפ וקואן, נהגי ה-Easy Riders שהזמנו כמה ימים לפני כן, הגיעו לבושים במעילים כחולים תואמים ונראו גדולים וגסים על רקע המלון הקטן. הם עזרו לי ולרוני להעמיס את התרמילים על האופנועים בזמן שנפרדנו מהין, והיא נתנה לנו צעיפים כמתנת פרידה ואמרה לנו לכסות איתם את הפה והאף בזמן הנסיעה.
 רוני עלה על האופנוע של ניפ וישב מאחוריו, ואני הצטרפתי לקואן. האופנוע התניע ברעש והתחלנו לפלס את דרכינו בפקקים של הבוקר אל מחוץ לעיר.

אם הקפה של הבוקר לא העיר אותי, הדהירה של האופנוע על הכבישים המחוספסים והרוח בשיער לחלוטין הכניסו בי רוח חדשה. ראיתי מולי את הגב הרחב של קואן ואת הקסדה שלו, ומעליה קו אופק אינסופי של טבע פראי.

אחרי כחצי שעה של נסיעה בדרכים הפתוחות עצרנו בחוות פרחים, שם עצרנו וירדנו מהאופנועים וניפ סיפר לנו על האיזור, על החיים שלו, ועל החיים בכללי.
ניפ הוא גבר בגיל העמידה עם שפם דק וחיוך רחב. יש לו קול רועם כמו של הרכב עליו הוא נוסע והדיבור שלו מלא בתשוקה, מתובל בהבעות פנים קיצוניות ושפת גוף רחבה. קואן לעומת זאת הוא גבר שקט שנראה חסר גיל. האנגלית שלו לא כל כך טובה אז הוא מדבר בצורה שטוחה, מושך את ההברות בזמן שהוא חושב על המילה הבאה.
ניפ דיבר על המלחמה האמריקאית, שאנחנו מכירים בתור “מלחמת וייטנאם”. הוא אמר שמאז המלחמה וייטנאם היא מדינה קומוניסטית, אבל תוך דור או שניים היא תהפוך לקפיטליסטית כיוון שזה מה שהעם רוצה. “קומוניסט כאן”, הוא אמר והחווה לכיוון הראש שלו, ואז הניח יד על החזה ולחש “אבל קפיטליסט כאן”.
 הוא הצביע על הפרחים שמסביב ואמר שלאנשים עניים יותר חשוב לקנות אוכל וביגוד מאשר פרחים לנשים שלהם. הוא סיפר על המשפחה שלו ואמר ששני הבנים שלו לומדים הנדסה, ואשתו כל הזמן בוכה כי אחד מהם רוצה לעבור להו-צ'י-מין.

לאחר מכן עצרנו בחוות קפה שהייתה מוקפת בשדות קפה רחבים, בהם צמחו שיחי הקפה עם פירות אדומים שבתוכם נמצאים הפולים עצמם. סמוך לכניסה עמד כלוב גדול ובו סמורים שישנו בערימה פרוותית בתוך מבנה עץ. כשהתקרבנו הם שלפו אפים קטנים ורחרחו את האוויר בסקרנות, וחזרו לישון. ליד הכלוב ניצבו כמה שולחנות ועליהם פולי קפה לאחר שנאכלו על ידי הסמורים, עברו בקיבה שלהם ויצאו, נוקו ויובשו. הסמורים אוכלים את פירות הקפה אבל לא יכולים לעכל את הפולים, שעוברים תהליך כימי שמשפר את הטעם שלהם.
 מדרגות עץ הובילו לתוך מבנה שהייתה בו חנות ובית קפה שהגיש את קפה הסמורים. רוני הזמין לעצמו אספרסו מפולי מוקה ואני הזמנתי רובוסטה, וישבנו לשתות מול הנוף של השדות. זה היה יקר יחסית ועלה כ-10 ש”ח, לעומת קפה ברחוב שעולה לרוב כ-2 ש”ח. למרות הרתיעה הראשונית מלשתות משהו שנאכל על ידי חיה ויצא ממנה ידענו שהפולים מנוקים היטב, ולמשקה היה טעם חזק ורענן.

img_23341.jpg

התחנה הבאה הייתה מפעל משי, בו עבדו נשים בלבד.
בכניסה למפעל היה חדר בו גידלו את זחלי המשי הרעבים ואת הפקעות שלהם על מצע של עלי תות. בחדר אחר, גדול יותר, ניצבו מכלים ענקיים מלאים במים חמים ובהם הפקעות האומללות, כל אחת עם חוט דק שיוצא ממנה ומחובר למעין נול אריגה. הסבירו לנו שיש פקעות בהן זחל אחד ופקעות עם שני זחלים, שנקראות “רומיאו ויוליה”. העובדות במפעל ישבו רכונות מעל מכלי המים ועיבדו את החוטים העדינים, ועל אחד הקירות היו תלויים סוגים שונים של בדי משי.
 בסוף התהליך מטגנים את זחלי המשי עם המון למון-גראס, מה שנחשב לחטיף פופולארי. יש להם טעם חזק של למון-גראס והם פריכים מבחוץ ורכים מבפנים, ודי טעימים ברגע ששוכחים שזה חרק.

לאחר מכן ניפ וקואן לקחו אותנו ל-Elephants Falls. הם חיכו למעלה ליד האופנועים ואנחנו ירדנו במורד מדרגות אבן שהובילו לגשר קטן, שאחריו מדרגות נוספות. ככל שירדנו כך האוויר נעשה יותר קריר והצמחייה עבותה, והאדמה הייתה לחה וחלקלקה.
טיפסנו בזהירות על הסלעים, עקפנו לטאות ועכבישים, וכשכמעט הגענו לנקודת התצפית על המפל נרתעתי ופחדתי לטפס על האבנים החלקות. זוג פנסיונרים מאוסטרליה עברו ליד, גבר משופם ואישה עם שיער לבן אסוף בשתי קוקיות, והם עזרו לי להתקדם.
 זאת באמת הייתה נקודת תצפית מעולה, שהשקיפה ישר לנקודה בה המפל הסוער פוגש את הנהר ומשפריץ מים לכל עבר. עמדנו שם זמן-מה והסתכלנו על המפל ועל האנשים שמסביב. קרוב אלינו ישבו נשים לבושות בשמלות מהודרות על סלעים וגזעי עצים, והצטלמו להפקת אופנה מוזרה. הגיעה קבוצה גדולה של תיירים סינים, אז פינינו להם את נקודת התצפית והתחלנו לעלות שוב למעלה. פגשנו שוב את זוג האוסטרלים, והם סיפרו לנו שהם מטיילים הרבה בעולם.

img_2346.jpg

לפני ארוחת הצהריים, עשינו עצירה קצרה בפאגודה בודהיסטית שעמדה במקום שקט ויפה. ניפ סיפר על אורח החיים של הנזירים, על המנהגים שלהם, ועל המטלות שהם צריכים לעשות במהלך האימונים. בדיוק כשהוא סיפר שהם אוכלים ארוחה אחת בלבד ביום, הבטן שלי התחילה לקרקר.
 עצרנו במסעדת דרכים שמחוצה לה חנו משאיות, וניפ אמר שמשאיות שחונות בחוץ זה סימן למסעדה טובה. הזמנו למרכז השולחן בשרים של עוף, חזיר ודג, שהגיעו יחד עם אורז וירוקים. אחרי הארוחה המשכנו לשבת שם זמן מה ולשתות בירה.

אחרי האוכל, סטינו מהדרך הראשית ונסענו בדרך עפר שהובילה לחווה קטנה. כמה חיות קיבלו את פנינו – חוץ מתרנגולות ועיזים, כלב קטן רץ ונבח לעברינו אבל פחד להתקרב. כמה גורי חתולים הסתתרו בין ערימות שקים של אוכל של חזירים, הזנבות הקטנים שלהם מציצים החוצה, וחתולה מניקה ישנה על ראש הערימה. גור חזירים קטן שהסתובב חופשי ברח לתוך הדיר וטיפס פנימה בצורה מגושמת. החזירים הבוגרים התעוררו משנת הצהריים וקמו בכבדות, מוציאים את האפים מבין הגדרות ומרחרחים.
קואן הוביל אותנו לחדר בו המשפחה מכינה יין-אורז חזק באלכוהול, ואז מאכסנת אותו בצנצנות שבתוכן נחשים משומרים. זאת סגולה לאון וגבריות, כפי שהסבירו לנו כמה פעמים. החדר היה עמוס במכלים כהים מלאים בנוזל עם ריח חזק של שמרים, וזבובים כהים זמזמו מסביב.
 נפרדנו מהמשפחה לשלום והם נתנו לאופנוענים יין-אורז בתוך בקבוק פלסטיק.

img_2376.jpg

קרוב לחווה היה כפר, בו רוב התושבים והחיות שלהם כבר פרשו לשנת הצהריים. הלכנו עם ניפ וקואן ברחוב הראשי כשהם סיפרו לנו שזה כפר מטריארכלי, בו הנשים הן הדומיננטיות. בסוף הרחוב עמד בית עץ וכמה נשים ישובות על משטח העץ שבכניסה, הגפיים שלהם פרוסים בנוחות והן מעשנות בשרשרת, מנהג שלרוב שמור לגברים בלבד. במרכז ישבה אישה בגיל העמידה ששידרה ביטחון ואמרה לנו שלום. אחת הנשים החזיקה תינוק, היצור הגברי היחיד בסביבה, והוא פרץ בבכי כשהוא ראה אותנו. הנשים צחקו, ואמרו שהוא בחיים לא ראה אנשים לבנים. האישה המבוגרת, נקבת האלפה, דיברה וייטנאמית וניפ תירגם. היא אמרה שהגברים עובדים בחוץ כל היום והנשים דואגות לילדים, מה שיוצר קהילה נשית חזקה, ולכן הילדים מקבלים את שם המשפחה של האם.
זה היה יום ראשון, ובכפר הקתולי עמדה אווירה ישנונית של יום שבתון. האישה יצרה איתי קשר עין ודיברה אלי יותר מאשר אל רוני, ניפ או קואן, כיוון שמבחינתה הייתי הדומיננטית בינינו. לרגע הרגשתי איך זה להיות גבר.
 נפרדנו מהן לשלום, וחזרנו לדרכים.

אחרי הביקור בכפר נסענו שעה ארוכה בלי לעצור, והמחשבות שלי התחילו לנדוד. חשבתי על הארץ, על החזרה הביתה, על העתיד שיהיה אחרי הטיול.
נסענו לטיול של שלושה חודשים, רובו המכריע בוייטנאם, וכבר היינו קצת אחרי החצי. לפני כן היינו בבנגקוק, האנוי, סאפה, הואה, דאנאנג, הוי-אן, נה-טראנג, דאלאת, ועוד כפרים קטנים בצפון. פנינו היו מועדות להו-צ'י-מין, ומשם לעיירות שעל המקונג והאיים שבדרום.
שנינו סיימנו לימודים בשנה שלפני הטיול וקיבלנו הצעת עבודה ליום שבו נחזור הביתה, עבודה שנשמעה כמעט מושלמת מדי. דמיינתי את עצמי מבצעת אותה על הצד הטוב ביותר, בלי פחד, מביאה את עצמי לגמרי לתוך זה. הרצתי את זה בראש, כמו סרט, איך אנחנו מסיימים את הטיול על חופיו ודרכיו והרוח בשיער, וביום ראשון הולכים למשרד החדש שלנו בפעם הראשונה. וביום שאחריו, וביום שאחריו. נעשה משהו מדהים, נתקדם בתחום שלנו, נרוויח כסף. ויהיה לנו לוח זמנים מאורגן, עם שעות נורמליות וחופש בסופי שבוע ובחגים, שלא כמו בעבודות שהיו לנו עד עכשיו. לא נוכל יותר ללכת לים בבקרים שקטים באמצע השבוע, אלא רק בשבת בצהריים, כשכולם הולכים, אבל זה יהיה בסדר כי יהיה לנו סיפוק מהעבודה. יגיע החורף והימים יתקצרו, ונהיה רכונים שעות ארוכות מעל שולחן ונצא רק כשהחושך ירד.
 האופנועים עברו בדרכים עקלקלות בתוך ההרים וחשש התחיל לחלחל אלי, אז הפסקתי לחשוב על זה.

img_2366.jpg

עצרנו לשתות קפה קר בתחנה קטנטנה לצד הדרך בה עבדה אישה צעירה. היא ישבה לידי ואמרה שהיא למדה אנגלית ורוצה להיות מורה בבית ספר, אבל אין לזה מספיק ביקוש.
 המשכנו לנסוע ועצרנו שוב בראש גשר גבוה מעל נהר, שבו צפו בתים קטנים של דייגים שנבנו על המים. במהלך העונה הגשומה, הנהר עולה כך שהבתים מגיעים כמעט עד לגשר. ניפ אמר שהם יצאו בעבר לטיול עם בחורים ישראלים צעירים אחרי צבא והם עשו קפיצת ראש מושלמת לתוך המים מהגשר, כמו שהם למדו ביחידה המיוחדת שהם שירתו בה בחיל הים. מהתיאור הבנתי שהם יוצאי שייטת ורציתי לומר שגם אני הייתי בחיל הים, אבל לא התחשק לי לחשוב שוב על הימים המשמימים במשרד בקריה, אז שתקתי והמשכתי להסתכל על הבתים הצפים.

img_2391.jpg

השמים התקדרו וגשמים כבדים החלו לרדת כשהגענו לעיירה ונכנסנו למוטל קטן מרוהט בכבדות. קואן דיבר קצת עם הבעלים וקיבל את המפתחות, והלכנו לחדרים שלנו להתקלח ולנוח.
כשהגשם פסק, רוני ואני יצאנו לחפש מקום לשתות בו תה. כבר ירד הערב והעיירה הייתה שרויה בחושך מוחלט, מלבד נקודה אחת מוארת באור צהוב – מעין חנות, קיוסק, או קפה, עם כמה כיסאות פלסטיק פזורים ממול. כשישבנו שם ניגשה למקום תיירת אירופאית גבוהה ובלונדינית וניסתה לקנות סיגריות, והסובבים צחקו. הם לא רגילים לנשים שמעשנות, והמראה של האירופאים מוזר בעיניהם. היא צחקקה במבוכה, ואמרה לנו באנגלית שהיא כבר התרגלה לתגובה הזאת.
קואן וניפ פגשו אותנו שם ולקחו אותנו למסעדה, שחוץ מהקפה בו ישבנו הייתה המקום היחיד באיזור שהראה סימני חיים. אכלנו ארוחה גדולה ומנחמת של אטריות עם עלי במבוק וירקות, ירקות טריים, ותבשיל ברווז. יחד עם הבירה ששתינו, קואן ביקש גם ארבע כוסות קטנות שלתוכן הוא מזג את יין האורז שקיבלנו קודם מהמשפחה בחווה.
המשכנו לשבת שם לתוך הערב ולשתות מהיין. הזמנו עוד קצת אוכל ורוני, שהיה טבח במסעדה וייטנאמית לפני שנסענו, ביקש לראות את המטבח ולראות איך הזקנה שעבדה שם מבשלת.
לטאות התרוצצו סביבנו וכלב משוטט כרסם משאריות עצמות שהיו על הקרקע, ואני חשבתי על עבודות קודמות שעבדתי בהן, במסעדות ובתי קפה.
 שילמנו וחזרנו למוטל. למרות העייפות נשארתי ערה, כדי לכתוב ביומן על היום הארוך.

img_2350.jpg


קמנו למחרת בשבע וחצי בבוקר, התארגנו, וירדנו למטה לכניסה של המוטל לארוחת בוקר של קפה חם ולחם עם חמאה. הסתכלתי על העיירה שמסביב, שבאור יום נראתה שונה – דרך ראשית, כיכר, בתים קטנים. לידינו ישבה האירופאית שראינו יום קודם ושתתה קפה עם אופנוען Easy Rider שהיא שכרה. אחרי חודש וחצי בוייטנאם כבר התרגלתי לביטחון שחסר לי בהרבה מקומות, הביטחון של אישה לטייל לבד עם גבר זר מבלי פחד שהוא יטריד או יפגע בה.

עלינו על האופנועים, התנענו ברעש, והתחלנו לנסוע לעבר ההרים עד שעצרנו מעל אגם “לאק” (Lak Lake). ניפ אמר שהגובה של מי האגם משתנה באופן קיצוני לפי העונות, ובעונה היבשה, כשמפלס המים נמוך מספיק, המקומיים מגדלים אורז על האדמה הלחה.
 החנינו את האופנועים ועלינו ברגל למקום שנקרא “Lak Lake Resort”, מעין מלון ומוזיאון שמוקדש למלך ששלט שם בעבר. היו לו 2,000 נשים, וכל מי שנתפס מישיר אליו מבט היה מוצא להורג. הייתה תלויה על הקיר תמונת שחור-לבן גדולה של המלך בתור ילד, מוקף מבוגרים, מסתכל במבט רציני ישירות למצלמה.

IMG_2407 (1).jpg

חזרנו לאופנועים ונסענו במורד ההרים בדרך ישרה בין שדות, ועצרנו מול כנסייה קטנה שנשרפה במהלך המלחמה עם האמריקאים. ההריסות השחורות היו מוקפות בצמחייה עבותה, ומתוך מה שהיה האולם המרכזי של הכנסייה אפשר היה לראות את השמים הלבנים. ניפ סיפר לנו שכשהלוחמים הדליקו מדורות בשביל לבשל לעצמם אוכל, הם היו מניחים צינורות על האדמה שיובילו את העשן הלאה מהם כדי לא לחשוף את המיקום שלהם. בזמן שהוא סיפר זאת נחתה עלי ההבנה שהוא היה במלחמה, ובעצם מספר את הזכרונות שלו משם.

IMG_2433.jpg

לאחר מכן נסענו לכפר קטן, מטריארכלי גם הוא. כלבים נאמנים נבחו לעברנו מהחצרות, וחלק מהבתים היו בנויים על קלונסאות שהוצבו מעל מעין בורות גדולים באדמה בהם שמרו על חיות המשק. תרנגולות הסתובבו חופשי וניקרו באדמה כשאפרוחים מתרוצצים סביב הרגליים שלהן, וילדים קטנים הציצו עלינו בסקרנות מתוך גן ילדים. פה ושם היו מונחים עצים בוערים, שלאחר מכן נמכרים בתור גחלים למנגל.

משם נסענו למפעל לבנים, שהשאיר אצלי תחושה קצת חמוצה. זאת הייתה חצר גדולה בה נשים וגברים עבדו בפרך כשהם מעמיסים חימר לתוך מכונה גדולה שייצרה את הלבנים, לוקחים את הלבנים מהמכונה בעגלות לאיזור בו הן מונחות לייבוש, ולבסוף מכניסים אותם לתנורים. לחלק מהנשים היו ילדים קטנים ששיחקו סביבן כיוון שלא יכלו להישאר לבד בבית. אישה בגיל העמידה חלפה על פנינו כשהיא סוחבת עגלה כבדה, והילדים שלה עוזרים לה.

ביקרנו גם בחצר של אמן שייצר פסלי אבן ושיש משולבים באבני חן – פסלים של צפרדעים עם מטבע בפה היה מוטיב חוזר. הלכנו בחצר, מסתכלים על המרקם הקריר והחלק של הפסלים שחלקם נראו מאסיבים וכבדים, והאמן ישב באיזו פינה בצל והביט עלינו עם עיניים מחויכות. למרגלות רגליו ישבה כלבה גדולה עם גורים, שנבחו לעברנו אם התקרבנו.

IMG_2428.jpg

לפני ארוחת הצהריים עברנו בשדה של פלפל שחור, שגדל על שיחים מטפסים כמו אוכמניות ירוקות קטנטנות, וקבוצות של פרפרים לבנים רפרפו מסביב. כמו ביום הקודם, עצרנו שוב במסעדה בה חנו משאיות בכניסה. הגישו שם עוף אורגני, Free Range, שהיה פריך מבחוץ ועסיסי מבפנים והעצמות עשירות במח עצם. העוף הוגש יחד עם אורז מאודה, קערות מרק קטנות ותה קר. היינו רעבים, והאוכל היה מאוד טעים וממלא.

המשכנו בנסיעה ארוכה דרך עיירות וכפרים. ילדים חזרו מבתי הספר ורכבו לידינו על אופנועים קטנים משלהם, מלווים אותנו בדרכי עפר כפריות.
נכנסנו לשמורת טבע ונסענו במורד דרך תלולה מוקפת בג'ונגלים, מדי פעם רואים אגם טורקיז שמבצבץ למטה מבעד העצים. עצרנו במקום בו הכביש התפצל אל דרך צרה. ניפ חיכה ליד האופנועים וקואן ליווה אותנו במורד הדרך, בין אבנים וסלעים, צמחייה עבותה, חרגולים, שפיריות, יתושים שחורים. הדרך הייתה תלולה ולפעמים לא היה במה לאחוז, והעור שלי התחיל לגרד מזיעה ומנמלים עוקצניות. האגם הגיח לפנינו, קריר וירקרק ומוקף במפלים קטנים, קרוב יותר בכל פעם שראינו אותו. כשהגענו קואן השאיר אותנו שם ואמר לנו לחזור תוך כחצי שעה, וחזר למעלה.
עברנו לבגדי ים, והתחלתי לפלס את דרכי על האדמה הבוצית אל תוך המים. קורי עכביש גדולים חסמו את הדרך אבל שום דבר כבר לא הפחיד או הגעיל אותי, אז פיניתי אותם הצידה ונכנסתי פנימה. המים היו קרים ולא ידעתי מה העומק שלהם, וצמחים הפכו אותם לעכורים כך שלא יכולתי לדעת אם שורץ משהו בפנים. בשולי האגם היו סלעים שאפשר היה לעמוד עליהם, ומדי פעם אצה גדולה, או זרוע של משהו, ליטפו לי את הרגל. ענפים של צמחים מטפסים נשפכו מעבר לסלעים גבוהים ויצרו כמו מערות קסומות במקומות מסוימים. מים טפטפו לאגם ממקור מים נסתר במעלה ההרים, ומנגד סחף קל הוביל למפל שהיה חסום על ידי סלעים.
 הרגשתי את עצמי קטנה, בראש בור מלא במים עם עומק אינסופי, ובכל רגע יד ענקית עלולה להגיח ולקחת אותי מטה-מטה. איכשהו, תחושת הפגיעות יצרה רוגע מסוים.


IMG_2455.jpg

אחרי כחצי שעה הגיעו זוג תיירים צרפתים עם מדריך, בדיוק כשיצאנו מהמים וישבנו להתייבש בשמש על הסלעים. גשם קל החל לרדת כשטיפסנו חזרה וחששתי שהאדמה תהיה חלקה, אבל צמרות העצים שמרו עליה יבשה יחסית והיה יותר קל לעלות מאשר לרדת.
עלינו שוב על האופנועים ונסענו לכיוון הכניסה לשמורה, שם ישבנו לשתות קפה עם חתלתול סקרן שהציץ אלינו מתחת לשולחן. כשסיימנו את הקפה ניפ הראה לנו דרך שהוליכה אל מפל גדול, אז התחלנו ללכת. ירדנו במדרגות ועברנו על לגשר שהפך לשביל, שחלקו היה בתוך מים רדודים. הרגליים שלי היו ספוגות במים גם ככה אז הלכתי בזהירות במים, ורוני הצליח איכשהו ללכת רק על האבנים מבלי להירטב.
 אחרי הליכה קצרה הגענו למפל ענק ומרהיב שיצר מעין קיר של מים גועשים. ישבנו שם זמן מה, מקשיבים למפל.

בדרך חזרה הגשם התחזק. פגשנו שלושה תיירים רוסים עם מדריך מקומי, ועצרנו לדבר קצת. הוא ידע הרבה על ישראל, והזכיר שמות של מנהיגים מהעבר. הוא אמר שהרבה ויייטנאמים מתעניינים בישראל בגלל החקלאות, כי המדינה למדה איך לגדל יבולים חקלאיים במדבר – במדינות טרופיות כמו וייטנאם, האדמה כל כך עשירה והאוויר לח אז לא צריך טכנולוגיות מתקדמות.
כשהגענו למעלה הגשם הפך למבול, אז לבשנו מעילי גשם והמשכנו לנסוע.
 הגשם נחלש והתחזק ונחלש שוב עד שהוא פסק לגמרי. נסענו בדרכים פתוחות וחצינו עיירות עם אדמה כתומה בוצית. עשינו עצירות בשדה של עצי גומי, שטפטפו חומר צמיגי מתוך הגזעים שלהם, ובשדה של עצי קקאו עם פירות כבדים, חלקם לבנים וחלקם אדומים.


IMG_2423.jpg

לבסוף חנינו בעיירה ששוכנת ממש על הגבול עם קמבודיה, ועלינו במדרגות מעוקלות לתוך מוטל נוסף. אחרי שהתקלחנו רוני ואני הלכנו לשתות תה במקום שקט, שמלבדינו ישבה המלצרית של המקום עם חברים שלה. השמש כבר שקעה מזמן ומסביב שררה עלטה, רק פנסי רחוב שפכו אור על הכביש.
לארוחת הערב ניפ וקואן לקחו אותנו למסעדת גריל. מסעדות מסוג זה נפוצות בוייטנאם – גריל קטן מוגש לשולחן יחד עם בשרים וירקות, והסועדים צולים בעצמם את האוכל. הזמנו בירות וקרקרים מאורז, והאוכל התחיל להגיע לשולחן – בשר מחלקים שונים של עז, שהיה רך ועסיסי באופן מפתיע, יחד עם ירקות טריים.
בזמן שאכלנו ושתינו דיברנו על פערי הדורות. האופנוענים אמרו שהמבוגרים במדינה מתחילים להיחשף לקהילה הגאה וזה נראה להם מוזר שגברים ימשכו אחד לשני, אבל לאט לאט הם לומדים שלא חייבים להבין מישהו בשביל לכבד אותו. בשולחנות סביבנו ישבו קבוצות גדולות, בעיקר של גברים, ששתו המון בירות וצחקו בקולות רועמים. כמו ביום הקודם, ביקשנו ארבע כוסות ריקות ושתינו את יין האורז שנשאר בלגימות קטנות. כיוון שהעיירה הייתה כל כך חשוכה ושקטה, המסעדה הרגישה קצת כמו נקודה של שמחה וחיים בקצה העולם.
 חזרנו למוטל, ורוני ואני נשארנו קצת בלובי כדי לשתות תה ג'ינג'ר שהרגיע את השרירים אחרי יום ארוך. כששכבתי במיטה באותו לילה, בין עירות לשינה, הרגשתי כאילו שאני עדיין צפה במי האגם, מוכנה להיבלע בתוכו.

IMG_2446.jpg


לפני תשע בבוקר הבא כבר היינו שוב על האופנועים, חזרה לכבישים. השמש הייתה חזקה וסימני שיזוף מוזרים החלו להיווצר לי על הרגליים. עצרנו פה ושם מול אנדרטאות לזכר הנופלים במלחמה, ובמקומות שונים בג'ונגל. קואן הראו לנו פרי קטן ומחוספס, וסיפר לנו באנגלית רצוצה שהם היו אוכלים את זה בתור חיילים במלחמה כדי לשרוד. הוא ראה שורש עם ריח מבושם, ואמר שאפשר ללעוס אותו אם יש חום גבוה. המשכנו בנסיעה, עוצרים פה ושם מול נופים ששברו לי את הלב.

img_2496.jpg

הגענו לכפר יחסית גדול בו היו כ-10,000 תושבים, וקואן הראה לנו את השוק. ילדים עקבו אחרינו בזמן שהסתובבנו בין ירקות, בשרים, גיגיות עם דגים ומאכלי ים, עופות חיים, סרטן קטן שנמלט מאחת הגיגיות והילך לו באלכסון בין הסמטאות. פגשנו שוב את ניפ בחוץ, קנינו קצת פירות טריים ומיץ קני-סוכר והמשכנו.

עברנו שדה גויאבות בו ניפ קטף כמה מהפירות, ואז עצרנו בכפר של בני מונג (Mường) – אחד מתוך כ-40 מיעוטים בוייטנאם. ילדות הילכו עם חולצות בית-ספר וחצאיות צבעוניות, וכמה ילדים עמדו ובהו בנו כשיבנו על ספסל באחת החצרות. ניפ אמר שהממשלה תומכת במיעוטים ומספקת להם חשמל וכבלים, כך שיש להם טלוויזיות בבתים. הוא אמר גם שבני המונג מתחתנים עם קרובי משפחה ובגלל זה הילדים עלולים להיות לא מפותחים. “And stupid”, הוא הוסיף בלחישה. הצצתי אל הפנים של הילדים ושמתי לב שחלקם באמת נראים לא מפותחים, פיזית ושכלית.

img_2475.jpg

לאחר מכן עצרנו בעיירה נידחת, וחיפשנו ארוחת צהריים. השמים נעשו קודרים, ובדיוק כשהחלו לרדת הגשמים של אחר הצהריים מצאנו קשישה שהגישה אוכל בחצר עם סככה מפח. ישבנו ליד שולחן עץ מוארך בזמן שהאישה החביבה הגישה לנו אורז, חזיר מטוגן, ירקות וקערות קטנות של מרק. טיפות גשם כבדות טפטפו מקצות הסככה. ניפ וקואן דיברו ביניהם, וכבר הצלחתי לזהות חלק מהמילים. גם כשהוא דיבר וייטנאמית, קואן משך את ההברות ודיבר לאט.

img_2495.jpg

כשהגשם פסק פתחנו בנסיעה ארוכה של 70 ק”מ אל תחנת האוטובוס, ממנה ניקח אוטובוס להו-צ'י-מין הסמוכה. מעלינו התנשאו הרים אדומים וירוקים ומעליהם השמיים הרחבים, ומתחתינו עמק עם אגמים ונהרות שעליהם צפו בתים של דייגים. כל הזמן ירד גשם קל. מדי פעם חלפנו על פני משאית או אופנוע שהגיחו מאחורי סיבוב בדרך העקלקלה, ופה ושם עצרנו מול נופים מרהיבים כדי להתמתח קצת אחרי הישיבה הממושכת.
אני לא בטוחה כמה זמן הנסיעה נמשכה, אולי אפילו שעות.
לבסוף, עוד ועוד כלי רכב הופיעו על הכבישים והגענו לעיר, ואז לתחנת האוטובוסים המרכזית.
 שילמנו לאופנוענים ונפרדנו מהם.

שוב ההרגשה הזאת, בזמן טיול, של להיפרד מאנשים שעד לפני רגע היו קרובים.
 לאחר כרבע שעה הגיע אוטובוס מגושם לתחנה, ואנחנו המשכנו במסע שלנו אל היעד הבא.

img_2491.jpg