קולומביה, אוקטובר 2014
יום רביעי, 1 באוקטובר, 2014
טיסת איירפראנס לקולומביה, עם קונקשן של 12 שעות בפריז. 1560 דולר אמריקאי לאדם. נסיעה ברכבת, שתי תחנות משדה התעופה שארל דה גול למלונית, להעביר כמה שעות בנוחות, 35 יורו לאדם.
יום חמישי, 2 באוקטובר 2014
נחיתה בבוגוטה, 15:00. נסיעה במונית משדה התעופה להוסטל בשם expolra hostel, ברובע קנדלריה. מונית – 25K פסוס, 12.5 דולר אמריקאי. לינה בחדר לזוג – 70K פסוס. הוסטל נקי מאוד, מארחים מקסימים. פגשנו את ג'סי וקייל מארה"ב, שהגיעו לדרום אמריקה לטיול של שנה. אכלנו אמפנדס לראשונה. מטורף, במיוחד זה הצמחוני. 1800 פסוס. עם בשר 1300 פסוס. נסענו למרכז הקניות הענקי grand estacion באוטובוס. 1.5 דולר לכיוון לאדם. מיותר לחלוטין, הכל יקר. רצינו לקנות מעיל גשם, אבל יקר בהרבה מישראל. החלק המוצלח הוא רכישת סים ב-150 ₪, שכולל 3 גיגה גלישה, 500 דק' שיחה. בדיעבד הציל את הטיול. חיוני ואף הכרחי!!!.
טיילנו ברחובות העיר, ראינו גור ביגל שהשתולל להנאתו ברחוב ונחת לתוך מזרקה. ניתן לראות ברחובות המון אנשי אבטחה ושוטרים.
יום שישי, 3 באוקטובר 2014
התעוררנו בבוגוטה, שתינו קפה בהוסטל. הכרנו ישראלי שנמצא בבוגוטה כבר 3 חודשים וחצי. הוא עשה את הטרק בלוס נבאדוס. טיפס את נבאדו טולימה, המליץ מאוד, אבל אמר שהיה קשה מאוד להגיע לפסגה. אפילו לבעלי כושר קרבי.
יצאנו לשוטט ברובע קנדלריה. מצאנו מקום עממי לאכול בו ארוחת בוקר בשבע וחצי בבוקר. לא הבנו את התפריט והמקומיים לא דיברו מילה באנגלית, אז פשוט זרמנו עם מה שאמר בעל הבית החביב. הוא הגיש לנו בסוף מרק אסאדו (כן, בשבע וחצי בבוקר), ביצה מקושקשת וקפה עם חלב. כל התענוג הזה בעבור 10K פסוס לזוג = 5 דולר אמריקאי. משם המשכנו לטיפוס רגלי במדרגות תלולות ואינסופיות להר המונסראט. אמנם היה קשה מאוד מבחינת הנשימה (3152 מ'), אבל שווה כל רגע. הנוף מרהיב והטיפוס מספק. ירדנו ברכבל, 8000 פסוס לאדם. סיירנו בקנדלריה וראינו הפגנה בבית הפרלמנט, נגד שחיתות השלטון. ניסינו למצוא אינפו ללא הצלחה. אוטובוס מבוגוטה לארמניה, מונית לתחנת האוטובוס עלתה 15K, מחיר שנחשב זול, זאת לא היתה בדיוק מונית, יותר קומבינה שהזדמנה לנו ברחוב. נהג מקסים. האוטובוס לארמניה עצמו עלה 60K פסוס לזוג. 15 דולר לאדם. הנסיעה היתה מפחידה להחריד, נהג מטורף שעוקף בעיקולים ופיתולים בזמן ערפל, תוך כדי חציית קו הפרדה רצוף. אחרי 9 שעות וחצי מפרכות, עם פקקים כל הדרך וכמה התקפי לב, הגענו לארמניה. מארמניה לקחנו מונית ב-45K לעיירה סולנטו. נהג המונית התקשה למצוא את קאסה דל-לורו – ההוסטל של פטריסיה שמארח בעיקר ישראלים. בסוף הסתדרנו כשפטריסיה המקסימה יצאה עם הרכב שלה לחפש אותנו. פטריסיה היא המארחת מספר 1 – חמה ולבבית. קיבלה את פנינו בחיבוקים ונשיקות. המקום מדהים, יש להם חצר עם נוף עוצר נשימה, החתולים רובצים שם בכיף. מצב החדרים אמנם לא משהו, ולא תמיד המים חמים, אבל זה מתגמד אל מול החוויה. פגשנו שם את סער. היו שם עוד כמה ישראלים. מחיר ללילה – 45K. הגענו לשם ביום כיפור, את מי שזה מעניין – כולם צמו שם, כולל בעלי ההוסטל, אך יחד עם זאת היא עדיין הגישה לנו ביצים, חלב וירקות לארוחת הבוקר.
יום שבת 4 באוקטובר
בבוקר, אחרי ארוחה קלה וקפה, יצאנו להסתובב קצת בסולנטו הציורית והמקסימה. קנינו מצרכים בסופר לטיול ב-17K. הסופר היה יקר מאוד. חזרנו ויצאנו עם סער. עלינו על ג'יפ שהסיע אותנו לעמק הקוקורה. בג'יפ הכרנו את צ'אבי מספרד, ויחד איתו ועם סער, התחלנו מסלול רגיל בקוקוקה. צ'אבי הוא איש הייטק שלקח הפסקה של שנה מהעבודה לטיול. המסלול היה מדהים בנוף הדקלים הגבוהים (שיכולים להגיע גם ל-60 מטרים). אסור לפספס. טיול בתוך ג'ונגל. עלינו לגבעת הקליברים. שתינו שם שוקו. עלות הכניסה לחוות הקליברים – 5K. הכסף הולך לתחזוקת השמורה. בתמורה מקבלים שתייה חמה. כדי לא לחזור בדרך בה הגענו, עלינו לאחת הפסגות (שביל מסומן). עלייה קשה ומתישה, אבל שווה כל שמץ מאמץ. את הנוף קשה לתאר במילים. במעלה ההר יש חווה צבעונית וקסומה, עם פרחים במגוון צבעים.
עם ערב, חזרנו לקחת את התיקים מפטריסיה. לקחנו אוטובוס לארמניה. מארמניה לקחנו אוטובוס למאניזלס ב-18K לאדם. בדרך הזמנו מקום לינה בבוקינג, שנקרא Morrogacho ב-75K לזוג ללילה, עם מקלחת פרטית. הגענו למקום עם מונית ב-9K. נדהמנו מהמקום. זה לא בדיוק הוסטל, אלא הבית הפרטי של מאג'יד, המארח. בבית יש 3 חדרי אירוח. הבית נמצא בקצה העיר, על הר הצופה אל חוות הקפה והג'ונגל. הבית הכי נקי שיכול להיות. מטופח, קירות זכוכית גבוהים. הופתענו לטובה זה Under statement. מאג'יד הוא מארח לבבי, נולד באיראן, עבר לקנדה ומשם לקולומביה. יש לו חברה קולומביאנית בת 26 (הוא בן 56). אירח אותנו כמלכים. לפני שהלכנו לישון, כיבד אותנו בתה מעלי קוקה.
יום ראשון, 5 באוקטובר
בבוקר התעוררנו וקיבלנו ארוחת בוקר גורמה. פנקייק ועליו שקשוקה עשירה, עם אבוקדו ומיץ תפוזים שנסחט זה עתה. מאג'יד נתן לנו הסבר קצר על אטרקציות באזור. הבנו שכדאי לוותר על הטור הממוסחר בלוס נבאדוס, כי את הטרק המלא העצמאי לא נספיק לעשות. חשבנו לעשות סיור באחת מחוות הקפה עם טור מאורגן כלשהו, אבל מאג'יד הציע לנו לעשות סיור בעצמו, ללא תשלום.
אז עד שמאג'יד התפנה, זלנו קצת על הערסלים בגינתו אל מול הנוף המרהיב, והספקנו גם להגיע למרכז מאניזלס, בניסיון להחליף כסף, ללא הצלחה, כי היה יום ראשון. פגשנו שני שוטרים שליוו אותנו ושאלו מיליון אנשים בניסיון לעזור לנו למצוא צ'יינג'. האנשים שם מקסימים. חזרנו למאג'יד ויצאנו איתו, חברתו השכן נלסון ועדר של כלבים מקומיים, אל תוך שדות הקפה. טיול אותנטי, אסלי, מהסוג שרק אפשר לחלום עליו. נלסון פילס לנו דרכים עם מצ'טה דרך הצמחייה, מיכל נדקרה מבמבוק. בדרך חצינו מפלים, שיחי קפה, שתי חוות אותנטיות וגשם כבד שקפץ לביקור פתאומי. קטפנו עלי בננה והשתמשנו בהם כמטריות; זה עבד כמו קסם. בחוות צפינו בתהליך ייבוש וקילוף הקפה. אחת החוות הייתה נקייה ומצוחצחת, עם אנשים מטופחים שנראו לגמרי עירוניים. אחרי הטיול, לקחנו מונית חזרה לטרמינל, ב-9K. משם אוטובוס למדיג'ין שעלה 35K לאדם. נסיעה של 4 שעות. הגענו לblack sheep – הוסטל מגניב עם אנשים מכל העולם, בעיקר דוברי אנגלית. Kelvin המארח קצת קצר, אבל מאוד יעיל. נותן הסבר קצר ופשוט על איך להגיע ממקום למקום. לילה עולה 80K עם מקלחת פרטית. קיימים גם חדרים משותפים זולים יותר. מטיילים משאירים שם מלא אוכל לשימוש הציבור – יש מטבח משותף במקום. תה וקפה בחינם כל היום, עד 12 בלילה.
יום שני, 6 באוקטובר
קמנו בבוקר, אכלנו ארוחת בוקר ב-8.5K ליד הבלאק שיפ. ארוחת בצקים טעימים וקפה. משם הלכנו רבע שעה למרכז קניות כדי להחליף כסף, ואפילו קיבלנו סוכריות גומי במתנה J. מדיגי'ן היא עיר מאוד מודרנית, מטופחת ועשירה (לפחות ברובע אל-פובלאדו המפורסם). בסביבות 11 יצאנו עם מטרו לטרמינל, משם לקחנו אוטובוס לגוואטפה, ב-11K לאדם. עלינו על הel-penol – אבן ענקית עם כ-700 מדרגות ונוף לאיים הצפים. הטיפוס קצת קשה, אבל קטן עלינו אחרי כל הטיולים הקודמים. הנוף ציורי ועוצר נשימה. היה לנו יום בהיר, כך שנהנינו מכל רגע. העלייה עולה 10K לאדם. משם הלכנו ברגל לגוואטפה. 4 ק"מ. גוואטאפה מזכירה מאוד את סאלנטו – צבעונית, קטנה חייכנית ונעימה. אכלנו שם בdonde sam – מומלץ על ידי טריפ אדווייזור, אבל לא על ידינו. ארוחה עלתה 30K, אוכל לא משהו, והיו חסרים מלא פריטים בתפריט. משם נדחקנו על אוטובוס עמוס מאוד!!! נוסעים בחזרה למדיג'ין ב-12 K לאדם. מיכל ישבה ליד הנהג (לא על מושב). היה מאוד לא נוח, אבל מצחיק וחווייתי. הגענו לבלאק שיפ בשעה סבירה, קראנו קצת באינטרנט על קרטחנה – היעד הבא. ואז הגיעו שני ישראלים – אמה ותמיר, ישבנו איתם עד 2 בלילה והזמנו אוכל סיני ב-15+18 K. המנות היו ענקיות, אוכל סיני בעיר הוא ללא ספק הדרך הזולה ביותר לשבוע. אמה ותמיר סיפרו לנו מלא חוויות מגניבות מהטיול שלהם בקולומביה, שנגמר עוד יומיים. הם נתנו טיפים מועילים על קרטחנה וסנטה מרטה. סיפרו טלנובלה על הספרדייה ויובל, על הטרק בעיר האבודה, על ביקור בקאסה בבוגוטה – סטלנים ישראלים עם בחורות קולומביאניות ושורות של קוק...
יום שלישי, 7 באוקטובר
ארוחת בוקר במאפייה ליד הבלאק שיפ ב-5.5 K, צ'ק אאוט מבלאק שיפ. אכלנו גם חמאת בוטנים וגרנולה שמטיילים אחרים השאירו. כמה טעים. ב-10 וחצי סיור בעקבות פאבלו אסקובר, 40 K לאדם. 3-4 שעות. עקרונית יש כמה חברות שמציעות סיורים כאלה, סוג אחד: מפגישים אותך עם רודריגז, אחיו של פאבלו. בסיור זה מפארים את פאבלו ומציירים אותו כאגדה. הסוג השני – זה שאנחנו לקחנו, מגיע מטעמי ביקורת עמוקה כלפי אסקובר וכלפי השלטון המושחת הנוכחי. נקודת מבט חברתית סוצילאית, לכן גם לא כולל מפגש עם האח (שאגב לא הביע חרטה מלאה על מעשיו). היא סיפרה לנו את הסיפור באופן מרתק, לא הרגשנו שהזמן חלף. חברו של הנהג שלנו גם היה מאחד הקורבנות שנספו במהלך מלחמות קרטלי הסמים. סיפרה שיש והיו גדולים כמו אסקובר, שלא זכו לתהילה שלו, כי אסקובר היה מעורב בפוליטיקה. סיפור על מסיבה גדולה והמטוס ואשתו של אסקובר. אנקדוטת הקסדה (פעם היה אסור לרכוב עם קסדה, היום אסור להרכיב עוד גבר, בגלל החיסולים המבוצעים על אופנוענים). האלמנה השחורה. ביקרנו גם ברחוב מוסכים מפוקפק בדרום העיר, בו ניתן לחזות בפעילות ממכר סמים המתרחשת ברחוב. מטעמי בטיחות לא ניתן היה לצאת מהרכב. אחרי הסיור המטורף הזה, לקחנו מונית ב-52K לשדה התעופה. טיסה ב-87 דולר אמריקאי לקרטחנה, עם חברת avianca. חברה מעולה. הזמנו את הכרטיסים דרך אתר החברה. כשהגענו לשדה התעופה בקרטחנה, פגשנו שני אירים מהסיור של אסקובר – לואיז וג'וני. לקחנו איתם מונית להוסטל ב-16K לארבעתנו. (9.8K הוא מחיר רגיל למונית). הגענו למדיה לונה, שם הזמנו מקום טלפונית, מול בחור שבקושי ידע אנגלית. בדיעבד מסתבר שהוא לא באמת שמר לנו שם מקומות. המדיה לונה הוא מקום מגניב ביותר, בריכה באמצע, סגנון קולוניאלי, אווירת קראחנות, אבל המחיר לא הגיוני – 120K לחדר בלי מזגן. אז וויתרנו וחצינו את הכביש למאמא לנה. גם כאן האווירה צעירה ותוססת, אפילו יש תוכי מדבר (לא צריך שעון מעמורר בבוקר). 80K לזוג עם מזגן עם ארוחת בוקר לא אכילה (שני פנקייקים דביקים). בעלי המקום נחמדים, אדיבים, ומספקים מידע על כל האטרקציות באזור. אכלנו במסעדה קרובה, ב-35K לשנינו. להזכיר שקרטחנה נמצאת על החוף ולכן הלחות שם לא יורדת מזו של תל אביב.
יום רביעי, 8 באוקטובר
התעוררנו מצרחות התוכי ושמנו פעמינו לעיר העתיקה. לא הפסיקו להציק לנו הרוכלים – הם פשוט לא מתייאשים. אכלנו ארוחת בוקר פועלים – אמפנדס עם ביצה ועוד כמה בצקים ב-4.7K. משם המשכנו רגלית לבוקה גראנדה – חוף הים הגדול ביותר של קרטחנה. מיותר – מלוכלך, לא יפה ולא מומלץ. גם שם רוכלים לא מניחים לך לנפשך. המשכנו לסופר, קנינו מצרכים לארוחת בוקר + בירות לתדלוק בערב. חזרנו למאמה לנה, התקלחנו ויצאנו למסעדה – אונה קאסה. מטר מההוסטל. אכלנו לזניה, פיצה וסלט ב-40K. תוך כדי בליסה, החלטנו לעשות טוויסט בעלילה, ובמקום להמשיך עם טיולי החופים, ללכת לטרק העיר האבודה ביום שישי. פגשנו קודם את מוטי מהרשות לניירות ערך, שגם הוא חיזק את החלטתנו. מוטי בחור נחמד, בן 35 בערך, שמטייל לבד בקולומביה, במשך שבועיים וחצי. סיפר שהוא מטייל הרבה בדרום אמריקה לתקופות של שבועיים-שלושה, ושזה לגמרי שווה את זה.
יום חמישי, 9 באוקטובר
עשינו בירור על אופן ההגעה לplaya blanca וגילינו שהחזרה פשוטה, ללשלם 15K ולעלות על שאטל. מתמיר ואמה שמענו, שאפשר ב-30 K לנסוע באוטובוס הלוך חזור, אבל משום מה, גם כששאלנו מקומיים, לא אמרו לנו על זה כלום. למעט האופציה להיות מורכב על אופנוע, וכולם טענו שזה מסוכן. אז שילמנו 50 K לאדם, ונסענו עם שאטל מהמאמה לנה, באופן מאורגן. יצאנו ב-9 בבוקר והגענו לחוף כשהגשם לא פסק. הכל היה אפור, כאילו נכנסו לתוך ענן, והתבאסנו. אבל אחרי כשעה וחצי, התבהר טיפה. החוף בהחלט יפה. חול לבן, מים טורקיז, האווירה נחמדה, אם כי לא משהו מלהיב. הסוחרים כרגיל הטרידו אותנו למוות, והאוכל מגעיל את השועלים (דג שמן בשמן עמוק). אם בא לכם אוכל טוב, ושקט ושלווה, עם הגעתכם לחוף לכו ימינה, ולכו עד קצה החוף. כך שמענו משני מטיילים אוסטרלים. בשלוש עלינו על אוטובוס חזרה להוסטל. בדרך פגשנו את ספיר וויטאלי. ספיר לומדת מדעי המחשב בתל אביב ובאה לחופשת קיץ בדרום אמריקה, ממש נחמדה. בקרטחנה אכלנו במסעדה עממית ב-35 K. קנינו בסופר Olympica נשנושים לטרק. המחירים יקרים כמו בארץ. בהוסטל ארגנו את כל הציוד לטרק, ואז פגשנו את דנה ואורי – ישראלים בני 31, ממש נחמדים. דנה ספרה על חוויות מקאסה בנג'מין, על הסתממויות במדיג'ין ועל עוד כל מיני חוויות. משם הן יצאו למועדון הפרגמה. לא יכולנו לחבור, כי היינו צריכים להתעורר ב-4 בבוקר, והשעה היתה כבר 12 וחצי.
יום שישי, 10 באוקטובר
השכמנו קום ב-4 בבוקר, 4:45 הגיע בחור עם מונית, אסף אותנו לתחנה מרכזית של חברת הסעות פרטית. המיניבוס היה קפוא!!, לקח אותנו לסנטה מרתה ומשם אנשי חברת wiwa tours אספו אותנו בלאנד קרוזר בנזין ידני ארוך למשרדי החברה. שם השארנו את התיקים הגדולים, שילמנו 650K על סך הטרק, כולל ההסעה מקרטחנה לסנטה מרתה, שעלתה 50K. שם פגשנו את חברינו למסע – ריאן, טוד וראלף – שני אחים ואביהם, 40, 44, 71 הם הגילים. משם נסיעה של שעה וחצי לכניסה לשטח + נסיעת שטח של חצי שעה, כשהציוד עלינו והבאגאז' מפוצץ מזון וצידה לטרק. הגענו לנקודת פתיחת הטרק, שם פגשנו ישראלים שבדיוק סיימו וסיפרו שהיה הרבה יותר מאתגר ממה שחשבו. הם סיפרו שלא יהיה חשמל. שם הכרנו גם את סנטיאגו ,המדריך שלנו משבט הילידים. הגישו לנו סנדביצ'ים עם גבנ"צ, ירקות ונקניק. הילידים דומים מאוד לאינדיאנים, מאוד נמוכים, בגדים לבנים, כובע ושיער שחור ארוך. יאללה, יוצאים לדרך! אחרי שעתיים של טיפוס מייגע בג'ונגל המדהים, פינקו אותנו באבטיח. משם שעה עד למקום הלינה הראשון – Adan. ישנו בערסלים עם כילה ושמיכה. היה קפוא. אוכל מעולה – עוף, אורז וירקות. מקלחת קפואה ולישון. השכמנו ב-5, קיבלנו ארוחת בוקר וקפה, ויצאנו לדרך ליום השני והקשה ביותר בטרק. טיפוס מאתגר במיוחד לwiwa. ראינו תוכי ארה מרהיבים ביופיים, שאכלו למיכה את היד עד זוב דם. בwiwa אכלנו דג מטוגן בשמן עמוק, אך טעים מאוד, ואז המשכנו בטיפוס מפרך עם חציות חוזרות ונשנות של נהר. בשלב מסוים התרח בן ה-71, ראלף, נשבר ולקח פרד בעלות של 60K ליום. המשכנו במסע עד שהגענו למקום עצירה עם בננות, והתפוזים הטעימים ביותר בעולם. פגשנו שם עוד קבוצות רבות. משם עוד הליכה עד ללילה בParaiso, שכללה חציית נהר. החצייה הזאת היה סוג של cable car פרימיטיבי – בו אתה מתיישב בעגלה התלויה על כבל בגובה 7 מטרים מעל נהר. העגלה קטנה ולכן הרגליים משתלשלות מחוצה לה. ההתקדמות נעשית על ידי משיכת חבל מתוך העגלה. מיכל, עם פחד הגבהים שלה, לא העזה להשתמש בו, אז ירדה לחצות את הנהר ברגל. מיכה הציע לקחת אותה בשק קמח ולהעביר אותה על גבו. כך מצאנו עצמינו בתוך מימי הנהר הקפואים, עם התיק, נעלי האסולו הכבדות והמצלמה. זה היה מבאס, כי ביום למחרת היינו צריכים את המצלמה לעיר האבודה. זה היה החלק היחיד בטיול שהוריד למיכל את המצב רוח, אבל רק ל-5 דק'.
כשהגענו למקום הלינה, באמצעות לדרמן פתחנו את המצלמה, הנחנו אותה לייבוש על יד המדורה. בפראיסו ישנו המון אנשים – 3-4 קבוצות, אבל היה מספיק מקום לכולם. כאן היו גם מיטות. המיטה כמובן נוחה יותר, אך סיכוי סביר שתעקצו על ידי טפילי מזרן וסקביאסים למיניהם. כולם קיבלו מפות ונרות חוץ מאיתנו L וגם הארוחה שלנו היתה עלובה לעומת זאת של הקבוצות האחרות. גם גילינו שכל האחרים קיבלו מדריך דובר אנגלית שנותן להם הסברים מקיפים לאורך כל הטיול. לנו היה את סנטיגאו הטיירוני, הוא היה חמוד ומקסים, אבל בקושי ידע ספרדית, ולא נתן הסברים מעמיקים. לאחר ארוחת בוקר דשנה, התחלנו לצעוד לקראת העיר האבודה. מטפסים לא מעט מדרגות, אך יחסית ליום הקודם המאמץ קל למדי. בכניסה לעיר המדריך קיים מעין טקס דתי, במהלכו מסתובבים במעגל. כל אחד מניח עלה במרכזו. העיקר מדהימה ומומלצת מאוד לביקור. כמובן שאפשר לחכות 3-4 שעות בפראיסו עד לחזרת הקבוצה – כי המסלול קווי. חזרנו לפאראיסו לצהריים. משם התחלנו את חזרת המסלול לנק' wiwa, שם אכלנו ארוחת ערב וישנו. באותו הערב, המדריך קצת נפתח והזמין אותנו לשאול שאלות על תרבות העם שלהם. שוחחנו איתו רבות ולמדנו דברים רבים על העם הטיירוני. למשל, סיפור על כך שבגיל 14, כשהיגע לבשלות מינית, נשלח על ידי מנהיג השבט ברוחני לאשה כבת 20, להתנסות מינית ראשונה, כדי לדעת כיצד לענג את אשתו. זה תהליך שכל גבר בשבט עובר, כחלק מהמסורת. יום למחרת היה היום האחרון, בו הגענו לנקודה הסופית, שהיא גם נקודת ההתחלה. קצת התאכזבנו מהמדריך, שביקש מאיתנו טיפ לכאורה, בדמות אוכל למשפחתו הרעבה. זאת לאחר שהקנדים שהיו אתנו כבר נתנו לו טיפ שמן של 50K. על אף זאת, נהנינו מאוד, וקיבלנו הרגשה אותנטית של מדריך מקומי. שווה לבדוק אופציה של מדריך דובר אנגלית, שלא מבקש טיפים, עם חברת אקספולרה או מאגי'ק טורס. בסוף המסלול מחכה ארוחה דשנה, ומשם הג'יפ של החברה החזיר אותנו למשרדים בעיר סנטה מרתה. הם מציעים גם הסעה ישירה להוסטל. מהמשרדים אספנו את התרמילים, לקחנו מונית בעלות 9K לטאגנגה, כפר דייגים צמוד לסנטה מרתה. הגענו למקום שנקרא casa de philipe. עייפים, תשושים, עקוצים ופצועים, אך מלאי חוויות. המקום גדול ויפה מאוד, עם מסעדה, בר, חדר טלויזיה ומטבח, אך אין מזגן!!! ואין מים חמים. הלחות והחום מעיקים. עלות חדר זוגי עם שירותים – 64K. הזמנו שייק פירות בבר, ונפלנו לישון. הטרק הזה הוא ללא ספק החוויה הכי חזקה בטיול הזה!!!
יום שלישי, 14 באוקטובר
בבוקר הזזנו את הדברים לקאסה בנג'מין – מקום מפואר עם מועדון צלילה במוקם. חשוב לציין ששמענו סיפורים רבים על מסיבות ובלאגנים, אך כשהגענו היה שקט ורגוע. במקום בריכת שחייה, חדרים ממוזגים, מקלחת חמה. את היום הקדשנו למנוחה, רוגע והשתזפות על שפת הבריכה, טיול בעיירה ואוכל טוב. יש שם ביליארד, ערסלים לנוף שקיעה ועוד. עלות ללילה 90K לזוגי עם שירותים.
יום רביעי, 15 באוקטובר, יום אחרון
טיסה מסנטה מרתה לבוגוטה, עם חברת אוויאנקה. 120 דולר אמריקאי. מונית לשדה – 35K. אם מתאפשר להזמין את הטיסה מראש, ניתן לחסוך כדף רב. משך הטיסה – כשעה וחצי. מדובר באותו השדה בבוגוטה, ממנו ממריאים חזרה לארץ, רק יש צורך בשאטל פנימי לטרמינל אחר. משם יצאנו בטיסה לפריז, ובזבזנו יום שלם בפריז. כמובן שלאחר דרום אמריקה, פריז הופכת פחות זוהרת....
