בשל תנאי מזג אוויר מבאוסים באופן קיצוני בצפון אמריקה, הבנתי כבר בתחילת דצמבר שחייבים לשנות טיפונת מסלול ויפה שעה אחת קודם. הייתי כבר מוכנה עם מסלול באוקטובר- 6 ימי גלישה בקולורדו (אהבת חיי), וכמה ימים בווגאס לשופינג והופעות. בשנה מוזרה כמו 2021, שהחליפה שנה מוזרה אף יותר כמו 2020, כל יום של גלישה והנאה הוא מתנה. זו הגישה. שום דבר לא מובן מאליו בשנתיים האחרונות.
טיסה עלתה כ 1100 דולר לדנבר וחזרה מווגאס, השכרת רכב כ 1000 דולר בקולורדו, לרכב suv (יונדאי סנטה פה או דומה. הקלאס הוא ניסן פאת'פיינדר וההעדפה היא לסנטה פה), ביטוח כתמיד הפך להוצאה מטורפת, אבל שווה כל דולר. מלונות- השרתון מאונטיין ויסטה אין, שהוא סוג של ארמון- ב 2800 ש"ח, 4 לילות בסוויטה מפנקת ביותר- חדר אוכל, מטבח מצוייד היטב, חדר שינה עם ג'קוזי ליד המיטה, סלון וחדר אמבטיה בגודל של חדר השינה שלי בבית. עלות של לילה במלון באילת באוגוסט, ושווה כל דולר ששילמתי, by far.
כאמור, עקבתי בקוצר רוח אחרי מזג האוויר. כמה התבאסתי לגלות שההתחממות הגלובלית נפלה השנה ממש קשה על קולורדו.שלג בושש להגיע, מזג האוויר היה קר ממש בסוף נובמבר ובתחילת דצמבר, אולם יבש כמו מדבריות נבדה. קראתי מדי יום את התחזית של החזאי ג'ואל גראץ, שמנפק תחזיות לכל קולורדו לפי אתרי סקי באתר open snow. התחזית בישרה 2 סופות שלגים, אחת ממש לפני שאני באה ולכן הייתי בוגאס קודם ואיחרתי מעט את הגעתי לקולורדו, ועוד אחת בזמן היותי במקום. הבאסה העיקרית היתה שבמקום 317 מסלולים, היו פתוחים טרום ההמראה שלי לשם כ 60 מסלולים. זה כלום. עד שסיימתי את החופשה הם שדרגו ל 78, וזה עדיין היה לא מספיק, אבל כאמור, זה יותר טוב מלא לגלוש בכלל, אז עדיף שאסתום ואגלוש.
את ההלוך שיניתי לוגאס ליום וחצי (עשיתי לא מעט- כולל הופעה מושלמת של agt=amerca's got talent בלוקסור, וכמובן, קניות ובופה, ולא פחות חשוב- התמודדות עם הג'ט לג בנוחות.
ביום השלישי המראתי לדנבר בטיסת סאות'ווסט מוקדמת (שש ועשרים בבוקר, נחיתה בתשע), לקחתי רכב ונהגתי לברקנרידג' על ה I70. הנהיגה היתה יחסית נוחה, ולברקנרידג' הגעתי בשעה קרובה לאחת בצהריים. עליתי על ההר, גלשתי על רוב המסלולים שהיו פתוחים (המצב בברקנרידג' היה אף גרוע יותר- 25 מסלולים בלבד, אבל ל 3 שעות זה היה ממש בסדר), וכמובן, הייתי צריכה להכין את רגלי השלג שלי שלא גלשו מספיק בשנתיים האחרונות. בערב המשכתי לוייל, וכאמור, נכנסתי לארמון המפנק שלי. מדהים לחשוב שהוא יושב ליד הקומפורט אין, המלון שהייתי ישנה בו תמיד, ומדובר בהבדל תהומי בין 2 המלונות. כמו ההבדל בין ההופעה במתנ"ס השכונתי, להופעה על מיטב בימות העולם. אין מה לעשות- שמיים וארץ. למחרת, אחרי קימה מוקדמת במיוחד, כתמיד, הגעתי לוייל. מדהים כמה איכותי היה השלג, וכמה מבאס היה לראות כמשה רבנו בשעתו את הארץ המובטחת (ה legendary back bowls), שלא היתה אליהן גישה כלל. הבנתי שהבלו סקיי באזין היה במצב מצויין, אבל דרכי הגישה לשם היו לא מוכנות (הדרך לבלו סקיי באזין עוברת דרך הצ'יינה בואל, שבתוכו יש עוד בואל קטן יותר- הטי קאפ. את הצ'יינה לוקח לא מעט זמן להכין, זו טריטוריה לא קטנה). כל המעליות לשם היו מושבתות כולל מעלית 5, שמתנקזת לזירה המרכזית של וייל- נקודת המפגש של מעלית 4 ומעלית 11.
ובמילה אחת- באסה.
אבל מה שכן היה זמין היה באיכות גבוהה מאד, ושם ביליתי את רוב ימיי וגלשתי את רוב המסלולים שהיו זמינים. בערב ביליתי כמובן בוולמארט אייבון, הוולמארט החביב עליי (ובינינו, הוולמארט היחיד בשכונה). יש גם סייפוויי בוייל עצמה, אבל וולמארט מכילה גם ביגוד, קוסמטיקה וכו'. וכמובן- במבה !!!
באתר, כתמיד טרום קריסמס, היו גולשים מחופשים לסנטה קלאוס, והם צולמו מכל זווית.
גם הכלב הזה קיבל בוק מכל הגולשים שהיו בסביבה, פשוט קסם של כלב.
ביום הרביעי פתחו את הגיים קריק בואל, וזו היתה כבר סיבה למסיבה. פחות או יותר כולם הגיעו לשם. שלג איכותי מאד, עמוק וכייפי. גן עדן. הבעיה היא שלא היו מספיק מסלולים, כאמור. פעם ראשונה שאשכרה קראתי למה המסלול lost boy נקרא כך. הוא על שמו של ילד בן 14 שנתקע במסלול בלילה, ישן במערת שלג מתחת לעץ, וחילץ את עצמו למחרת מהאתר.
גם מסלולי המוגולים עינגו אותי ממש החל ב gandy dancer, powerline, whistle pig המושלמים. כמובן, יש מסלולים רבים נוספים, פשוט עדיין לא פתוחים. גם שבועיים אחרי שחזרתי לארץ, לא פתחו עדיין את כל ה back bowls, עונה שחונה ללא ספק.
בבוקר הרביעי בוייל, ידעתי כי צפויה סופה מטורפת עם רוח שהיתה אמורה להגיע ל 100 מייל לשעה. בחמש וחצי התחלתי לשמוע רעש מחריד מהחלון (כמובן, מדובר בחלונות עם זכוכית כפולה, כך שהרעש האמיתי היה וודאי חמור יותר). ואכן הסופה היתה מחרידה והמטירה לא מעט שלג. התלבטתי אם לגלוש באותו בוקר, אבל הסופה הקלה עליי והמשיכה מזרחה, כך שבשמונה בבוקר הכל נראה צלול ונעים יחסית, ובגלל שהמכונית חנתה בקומה מינוס אחד בשרתון, המכונית היתה מוכנה לנהיגה ולא סבלה כלל מפגעי מזג האוויר. באותו בוקר הראו בתחזית מזג האוויר ובחדשות אנשים כמעט מתעופפים בדרכם לאוטובוס, הם ממש היו צריכים שמישהו יחזיק אותם וימשוך אותם לאוטובוס. הזוי.
היה מישהו שראיתי שיצא עם הכלב באמצע הסופה. קיצוני בהחלט במזג אוויר כזה. ובישראל לא הפסיקו לקטר על הסופה כרמל. ובכן.
אחד הדברים שהיו הכי מבאסים בנושא החלקים האחוריים הסגורים, הוא הימים בוייל, שבהם אני מתחילה את היום בלי לדעת לאן אגיע ואיזה מסלולים אגלוש. הידיעה שאתר עצום בגודלו ממתין לחקירה גלישתית, הוא ממש מתנה לכל גולש מתקדם. כבר שנתיים תמימות שלא הייתי בבלו סקיי באזין, ואני בהחלט מתגעגעת למקום המושלם, הרחוק והלבן הזה.
כמה סרטונים מהגלישה:
https://www.facebook.com/lea.michaeli/videos/744813316922035
https://www.facebook.com/lea.michaeli/videos/629645391512297
https://www.facebook.com/lea.michaeli/videos/627772478344821
וסרטון הסופה מהחלון:
https://www.facebook.com/lea.michaeli/videos/1844427912415283