סקי בימי קורונה

טסתי לארה”ב בתחילת מרץ עם סימני שאלה- האם אטוס בסופו של דבר? ואם כן, מה עם המגיפה הזו, שמתחילה להעמיס על החדשות בטלוויזיה, אולם לא ברור מה יהיה בסופה.

אנשים בטלוויזיה אמרו שסוגיית הבידוד היא רק שאלה של זמן והיא תבוטל בסופו של דבר. דיברו על שלב א' (בידוד) ושלב ב' שיהיה סוג של הכלת המחלה.

הימים, ימי בידוד לחוזרים מאיטליה והמזרח, ומארה”ב לא נשמעו צלילי קורונה כלל. את הטיול סגרתי רק בינואר, אבל עדיין היה שקט יחסית בגזרת המחלה. רק בסין וקצת במזרח. מי חשב שחודשיים אחרי כן העולם יתהפך על הראש.

אגב, חד משמעית, במידה והייתי יודעת שיהיה בידוד לשבים מארה”ב, לא הייתי טסה. אבל, הנבואה ניתנה לשוטים, והחלטות מטומטמות, גם שלי, עדיין רלוונטיות.

ואני, רק רציתי לגלוש.

המטוס, יונייטד לניוארק ומשם לדנבר, קולורדו, היה מלא עד אפס מקום. המון תיירים שחזרו לארצם, וקצת ישראלים. לא כ”כ הבנתי אם לטיול או לא. מכל מקום, כמה מסיכות בהלוך, ובניוארק עסקים כרגיל. מאחר ונחתתי מוקדם וממש לא היו הרבה אנשים בתורים, בדקתי האם אוכל להקדים את טיסתי לדנבר משמונה לשש, והיה מקום. Yay. בדצמבר, לא הצלחתי, הטיסה היתה מלאה עד אפס מקום. נחתתי בדנבר בשמונה וחצי, והייתי בדרך להרים בתשע. המסלול היה שמשי ונעים. קצת שלג בצידי הדרכים, אבל היה ברור ששלג לא ירד הרבה זמן בהרים. עצרתי לאכול בסאבוויי ממש בירידה מה i70 לפריסקו בדרך לברקנרידג', a.k.a breck. הייתי מורעבת, כי הארוחה בטיסה מישראל היתה לא טעימה, ומניוארק לדנבר היה חטיף בלבד. לפחות אכלתי פירות מצויינים שקניתי בשדה בניוארק. השעה בישראל היתה 9 שעות קדימה. כמה ימים אחרי כן יופעל שעון קיץ ונעבור ל 8 שעות. מזל שהסלולארי חכם מאיתנו. הגעתי לברקנרידג' בסביבות 11 וקצת. חניתי בחניית גולד ראש, כשאני בדרך כלל חונה בגונדולה. אבל זה המחיר שמשלמים על הגעה באיחור. בדרך כלל ביום הראשון אני מגיעה באחת וחצי-שתיים, ואז כבר יש המון מקום, אבל בשעת ביניים כזו, מחנים רחוק ומחכים לאוטובוס. בשנתיים האחרונות, החניה היא אוטומטית, כך שצריך לזכור את לוחית הרישוי. מקסימום 14 דולר לחניה יומית. בוייל 30 דולר. מזג האויר האיר לי פנים וברקנרידג היתה איכותית מאד. שלג מעולה, כל המסלולים פתוחים, מוגולים כמו כנפי מלאכים או צמר גפן מתוק. ממש גן עדן. עליתי בטי באר, וגם במעלית kensho והאימפריאל סופרצ'ייר לterrain העליון, ממנו יש עוד שמטפסים ברגל לתחילת ה bowl. מכל המעליות, האקסטרים הכי אקסטרימי הוא באימפריאל.

יש כמה bowls בברקנרידג', מתוכם הדאבל דאימונדס הקשים ותנאי האקסטרים הם אלה שמסתתרים בפסגה 7 ו 8.

שם גם תנאי מזג האויר הקיצוניים, וגם ביום יפה כמו זה בתחילת מרץ הרוחות נשבו והטי באר היה לא פשוט.

גיליתי בנסיעה זו את ברקנרידג' מחדש. מסלולים כמו ליטל ג'וני שהיו לי קשים ביותר כמה שנים קודם, הפכו לאתגר מהנה. זכור לי מסלול psychopath שנמנעתי ממנו. זכרתי אותו צר ובלתי אפשרי, ועשיתי אותו אז עם חלק ב skidding, וחלק ב snow plow. עכשיו גלשתי אותו בקלילות ולא הבנתי מה היה קשה בו אז.

אבל אינני יכולה לומר שלא מחכות לי עוד אבני דרך. בקונטסט בואל, לדוגמא, דאבל דאימונד אמיתי, הגעתי לאיזור עם מוגולי ענק והשתמשתי טיפה בסקידינג. ללא ספק, יש לי עדיין אתגרים לצלוח, למרות ההתקדמות המשמעותית בשנים האחרונות.

אחד ההבדלים בין מתחילים למתקדמים, הוא גודלם של הצעדים. בהתחלה מדובר בצעדי ענק, מרמה 1 ל 3 ואז ל 4. כשהגעתי לשש לקח לי הרבה יותר זמן לעבור ל 7, ורק כשלמדתי מוגולים הגעתי ל 8. אני לא בטוחה בכלל שאגיע לרמה 9. ההתקדמות היא בייבי סטפס, חצי צעד קדימה, רבע צעד לאחור. ככה זה.

בברק, כאמור, יש 5 פסגות- מ 6 ( בצד ימין של האתר, התחנה השניה של הגונדולה) ועד 10, בצד המרוחק ביותר של האתר. פסגה 10 כולה שחורה - דאימונד ודאבל דאימונד. האתר גבוה מאד, יותר גבוה בפסגה 6 מצ'רביניה צרמאט. הוולמארט בפריסקו הוא בגובה 3200 מטר. ואני מדלגת שם כמו עז הרים בלי להרגיש בכלל את הגובה.

אבל לתפיסתי, הפסגות עצמן הן האקסטרימיות והקשות מכל, גם בגלל תנאי מזג האוויר וגם בגלל תוואי השטח, המוגולים, והצוקים. אבל ללא ספק למתחילים או בינוניים מומלץ להשאר בחלק התחתון של פסגה 8 בלבד ואולי קצת 9. 7 היא פסגה נפלאה לבינוניים ומתקדמים. כאמור, הפעם עשיתי הרבה יותר מחלקו העליון של האתר והייתי מרוצה מאד מהיומיים שביליתי במקום.

בערב, אחרי 5 שעות גלישה מאתגרות וקצת סימני שיזוף הומר סימפסוניים, הלכתי כרגיל לשופינג באאוטלט של סילברת'ורן. המון חנויות מתוכן החביבות עליי ביותר הן קולומביה, טומי וקלווין.

למחרת הלכתי לסרט מוריד למדיי עם בן אפלק. אם הייתי יודעת שמדובר בסרט הלפני אחרון שאצפה בו טרום ימי קורונה, הייתי בוחרת טוב יותר. הסרט השני, אגב, היה onward של פיקסאר, שהיה חמוד מאד, ככל סרטיהם.

סך הכל היומיים הראשונים היו מוש. ואפילו היתה אזהרת מוס.

בבוקרו של היום השלישי, נהגתי לוייל.

מזג האויר היה נחמד, בתחזית ניבאו אולי אינצ' אחד או שניים של שלג עוד יומיים. מי ידע שאשכרה תהיה מיני סופת שלגים. ביום הראשון בוייל נהניתי, אבל השלג היה על הפנים בחלקו. נצמדתי למוגולים קשיחים ולמסלולים מוחלקים, ופחות מקומות כמו רד זינגר בטי קאפ בואל, שהשלג בו היה קשה כמו משבר הקורונה שרק החל.

פעם ראשונה שחלפה בי המחשבה שבברקנרידג' היה יותר כייף. ובכן, התמונה תשתנה בימים הבאים, כי בערב כבר החל לרדת שלג. אינצ'אחד או שניים, עאלק. ירדו כמה אינצ'ים טובים וביום השני שלי בוייל כבר התחיל שלג עמוק יותר ואבקתי.

בצהרי היום השני בוייל והרביעי סך הכל, סער הטלפון שלי בסמסים שקיבלתי מהמשפחה והעובדים- הוכרז כי כל החוזרים מישראל יכנסו לבידוד. כל הספקולציות שלי ירדו לטמיון במשבר שרק החל להתהוות בישראל. היה כל כך כייף עד הרגע הזה, ומפה, המציאות הישראלית התעקשה להכנס ולהזדחל לאסקפיזם שלי בקולורדו. התבשלתי עם עצמי תוך כדי גלישה (מושלמת, מהממת, מקסימה, באמת!!!), ובבוקרו של היום השלישי, צלצלתי לסאות'ווסט להקדמת הטיסות וכן לסוכנת שלי בישראל לקיצור חופשתי. הצלחתי לקצרה ביומיים סך הכל, דהיינו, לאחר 5 ימי גלישה, כשבתוכנית המקורית הייתי אמורה לגלוש 6 ימים.

האווירה בקולורדו לאורך כל התקופה היתה של אי הבנה לכך שבישראל ובעולם יש משבר קורונה אמיתי.

סיפרתי להם כי הנוסעים שחזרו מאירופה נכנסים לבידוד, וכי הוירוס הינו איום על בריאות הציבור. בברקנרידג' וכן בוייל, היו ערימות של גולשים שישבו במסעדות ובברים.

שוחחתי עם הבעלים של מוטל הסילבר אין, בסילברת'ורן, הגברת הפולניה המקסימה, שלא הבינה על מה אני מדברת. ובכן, נראה לי שעכשיו כולנו חכמים יותר בנושא…

לאחר כל השינויים, גלשתי, כאמור, באותו יום בוייל עם המון מחשבות, למרות שהשתדלתי להנות מהרגע. הבנתי שלא אגלוש בסופש פסח באפריל לפי התכנון המקורי שלי העונה, ולכן ידעתי שמדובר ביום הגלישה האחרון שלי לעונת 19-20.

מזג האוויר היה קר. למרות שהטמפרטורות בחלק מהאתר הראו 40-50 פרנהייט, היתה תחושה של קור ורוחות. השלג היה מושלם ממש. שלג טרי, עמוק, אבל לא עד כדי אי יכולת לגלוש בקלות כפי שהיה בתחילת העונה בוייל.

הגעתי אחרי ארוחת הצהריים לחלק הקדמי לעשות את שלושת המסלולים המתוארים בתמונת הפוסט, מתוכם הדאבל דאימונד של ה highline הוא מסלול שעשיתי אותו כבר בפעם השלישית, וזו היתה הפעם הראשונה שעשיתי אותו בבטחון מלא ויחסית בקלות.

אלמלא למידת המוגולים שלי, שבוצעה בארה”ב, לא הייתי יכולה לעשות מסלולים כאלה כלל. זו יכולת שיותר קשה ללמוד אותה באירופה, אולם באוף פיסט ניתן לפגוש גם מסלולים כאלה, וגם בצידי המסלולים מעת לעת, או בימים בהם יורד שלג רב שעד סוף היום המסלולים ממוגלים, כפי שזכור לי מהסלה רונדה בשנת 2011, או אפילו ממסלול 5 בפילה בסוף היום..

ואגב, לא נרשמו תורים באף אחד מהאתרים לאורך כל חמשת הימים.

דבר שגיליתי בטיול זה שכמו שכשהסרטונים שמצולמים עם הטיה גדולה מדיי למטה, בסרטונים בהם לא ניתן לראות את המגלשיים, התנועה נדמית איטית מדיי וכדאי לראות את תנועת המגלשיים הצולחים את המוגולים. להבא, אלמד.

את היום סיימתי בסביבות השעה ארבע (בתחילת עונה היום מתחיל בתשע ומסתיים בשלוש וחצי, לקראת סוף העונה מתחיל בשמונה וחצי ומסתיים בארבע). מי שמשקלל את היום שלו היטב, יכול להגיע לאחת המעליות- 2,3,4, או 11 , או הגונדולה, בשעה ארבע בדיוק, או דקה לארבע, ולעלות למסלול האחרון, כשיומו יסתיים בארבע וחצי מקסימום. אבל זה כבר למשוגעים לדבר.

שריריי לא נתפסו כלל בסיבוב זה. ס”ה סיימתי בעונה זו 15 ימי גלישה מדהימים ומצויינים (מתוכם אחד עם אדוארדו, בתחילת פברואר, שם גלשנו באיטליה לפני קרות הקורונה). אולם, העונה הסתיימה ללא ספק מוקדם מדיי עבורי.

בטיסה חזרה לארץ היינו פחות מ 100 איש, במטוס שמכיל פי 4 כמעט. כל אחד קיבל שורה יפה לישון בה, כפי שאכן עשינו.

נחתתי לטרמינל ריק ועצוב, ואספו אותי בדרך הביתה, לבידוד השבועיים הנדרש.

אני כותבת את המילים האלה מהבידוד, הטלוויזיה לא מפסיקה לשדר את המצב, ואני מקווה שנזכה ובמהרה לימים טובים יותר. המצב מטריד וליבי לכל העם.

כמה ימים אחרי שובי סגרו את כל אתרי האפיק פאס, ואם יחליטו לפתוח שוב, יהיה מדובר בויסטלר בלקומב וברקנרידג'. עצוב.

ובנימה אופטימית, מי יודע, אולי נגלוש בקרחוני אוסטריה במאי.

וכמה סרטונים:

קצה מסלול רמסהורן, החלק הקדמי, וייל, על מוגולי נוצה

בלו סקיי באזין, גלישה בין עצים

מסלול ליטל ג'ןמח בברקנרידג'