מחלת גבהים (ועוד דברים שכדאי לדעת על סובב אנאפורנה)

התחלנו את סובב אנפורנה בסוף ספטמבר, העונה המתיורת ביותר, אך לא היו הרבה תיירים בעקבות רעידות האדמה שהיו כחצי שנה קודם.
לפי המלצות הגענו לקטמנדו ללא ציוד טיולים (פרט לנעליים), בידיעה שנרכוש הכל בטאמל בזיל הזול!!!
הלכנו לאחת מהסוכניות הישראליות בטאמל. סגרנו דרכם פורטר-מדריך. התייעצנו עם נותני השירות בסוכנות על איזה ציוד לרכוש ואיזה לא לרכוש, נאמר לנו כי אין צורך בפנס ובעונה הזאת אין צורך בפליז.
 למזלנו, קיבלנו פורטר מנוסה מאוד (שמו ארג'ון), שכבר בשלב מוקדם בטראק אמר לנו לקנות פליז כי בגבהים הטמפ' יורדות ל- 8 מעלות ביום ומתחת לאפס בלילה (על אף שזו העונה החמה ובניגוד למה שאמרו לנו בסוכנות). בנוסף, ככל שעולים בגובה- המוצרים מתייקרים.

יצאנו מקטמנדו, התחלנו בבסיסר ועצרנו לישון ב:

Syange (1100m), Tal (1700m), Danakyu (2190m), Chame (2670m), Upper Pisang (3300m), Manang (3540m), Yak Kharka (4050m), Ledar (4200m), Phedi (4450m), High Camp (4925 m), 

כפי שממליצים, לא טיפסנו בכל המסלול מעבר ל-600 מטר ביום. 

במנאנג התחילו להופיע כאבי ראש למשך מספר ימים. שם גם שמנו לב לראשונה למסוקי חילוץ באוויר. ביאק קרקה פגשנו מטייל שהחליט לרדת חזרה כי לא הצליח לישון כבר 3 לילות, לכן החלטנו להתחיל לקחת אורמוקס.
 {הערת אגב: מאחרי מנאנג, חסרונו של הפנס הורגש, כי לא היה אור בגסטהאוסים בחדרים ובשירותים}

הגענו להיי קאמפ. בזמן ארוחת הערב נהיה לי קר, ירד לי התאבון ובין רגע התחילה לי בחילה. ביקשתי מבעלי שילווה אותי החוצה כדי להקיא. לפני שהספקנו להגיע לדלת נפלתי ולא הייתי מסוגלת לקום. בעלי רץ לחדר להביא אורמוקס. בזמן הזה המקומיים הביאו מהר כרית ושמיכה, עזרו לי לקום והושיבו אותי על ספסל בקבלה. התחלתי לרעוד באופן חריג וגם בקבוק מים חמים לא עזר.
לקחתי כדור אורמוקס, המתנו וראינו שהמצב לא משפר, אני עדיין רועדת וקר לי למרות שכבות הבגדים והשמיכות.
מבירור עם בעל המקום הבנו שאין דרך ליצור קשר עם חברת חילוץ (עשינו ביטוח אקסטרים), משום שקווי הטלפון אינם פעילים, אין קליטה סלולרית ובכל מקרה מסוקים לא מגיעים בלילה. לא היה ניתן להעזר בסוסים, כי אינם יורדים בחושך. הברירה היחידה הייתה לרדת לפאדי.
 בשעה 20:15 התחלנו לרדת למטה ברגל. הירידה מאוד תלולה ובלילה הייתה מלחיצה עוד יותר. בעלי והפורטר עזרו לי לרדת. חשוב לציין, שבשעה הזו כבר היה חושך מוחלט ופנס בהחלט יכל להועיל. נאלצנו להשתמש בפנסי הטלפונים שהסוללות שלהם לא היו טעונות במלואן.....

תוך 40 דקות בערך הגענו לפאדי. בעל הגסטהאוס הסביר פנים, לקח אותנו מיד לחדר והמליץ להישאר ערים 20 דקות- אם המצב שלי לא ישתפר אז להמשיך לרדת לכפר הבא.

עשינו כך, הרגשתי טוב והלכנו לישון, אך לאחר שעה התעוררתי שוב ברעידות ותחושת לחץ בחזה. הכפר הבא הוא לדר מרחק כ- 3 שעות הליכה, לכן שוב ניסינו לברר האם ניתן לקרוא לעזרה. שוב התשובה הייתה שאין קויי טלפון כי אין חשמל.

התארגנו מהר ויצאנו לכיוון לדר ב-23:00.
היה חושך מוחלט בדרך. כפי שציינו, השתמשנו בפנסים של הטלפונים הניידים, הסוללה של אחד מהם נגמרה בדרך והתחלנו להשתמש בשני. חששנו שגם הסוללה של השני תגמר לפני שנספיק להגיע לכפר. הדרך הייתה קשה והיה קר.
 הגענו בערך ב-01:15 לגסטהאוס, מצבי השתפר ונרדמתי עד 8 בבוקר ללא בעיות.

הפקת לקחים:
מחלת גבהים יותר נפוצה משנדמה.
כדאי לקחת טלפון לוויני.
תמיד לקחת פנס ופליז לטראק.
ועוד משהו שלא כתוב באתרים הישראליים: בדרך יש תחנות מים ראויים לשתייה. שם ליטר מים עולה חצי (ואפילו פחות מזה) ממחירם בחנויות באותו כפר.