אנו 2 זוגות קשישים (כולנו עברנו כבר את גיל ה-80), ויצאנו לרומניה לאחר שבשנים הקודמות טיילנו בספרד, פורטוגל, אנגליה, הארצות הבלטיות, וארצות יגוסלביה, לשעבר. בני לוייתי יצאו באי-רצון בולט, לאחר שהיו כבר ברומניה לפני שנים אחדות, אך כל יום שעבר עלינו – טרחו לחזר ולהצהיר כי “רק בשל אותו יום” כדאי היה לחזר, וכי אין זו אותה רומניה שהכירו. תחילה היה בדעתנו לשכר רכב, כפי שעשינו בעבר, אך בסופו של דבר, לאחר שהוברר לנו שרכב בתוספת הדלק יעלו לנו כמעט כמו לשכר נהג עם רכב – פנינו לצילה, נהגת מעולה, דוברת עברית, שהמתינה לנו בשדה התעופה עם רכבה המרווח, המתאים ל-7 איש – והיא ש”עשתה” לנו את הטיול. היא העמיסה ופרקה את המזדוודות, הכינה את תכנית הטיול, והמסלולים הנוחים, טרחה לבדק ולהזמין לנו את מקומות הלינה, ואפילו עזרה לנו בקניות והתמקחה עם המוכרים. לאחר 2 לילות בבראשוב, יצאנו לסיגישוארה, דרך רופיאה וויסקרי, ולמחרת המשכנו לאגם ביקאז, ממנו למוזיאון של יון פופא בטרפשטי, משם לכנסיות המצוירות בוורונט, ומנוחה בת 3 לילות במלון “קונהקול-דרהניילור” ברוסקובה, מלון הבנוי כולו עץ, לרבות כל הפנים והרהוט. לא ניתן לתאר במלים לא את ההנאה שבשהות במלון, ולא את מראות הנוף הנהדרים שנקרו בדרכנו – שאת תאוריהם קראנו וחזרנו וקראנו ב”למטיל” – רק נחזר ונאמר שוב ושוב: עשו זאת! לא תתחרטו. שלא לדבר על המחירים, שעדיין הינם שליש, או אפילו רבע, מן המחירים המוכרים לנו. לאחר המנוחה שנטלנו לעצמנו במלון זה, כולל יום אחד ברכבת-הקיטור, שהרי אסור לוותר עליה, המשכנו בדרכנו, דרך ברסנה, ספנטה, קלוז', אלבה יוליה ו”נחתנו” בפנסיון “אלבוטה” – בתקוה שנצליח לעבר את הטרנספרגאשן – הוא כביש הדמים היפהפה שסלל עוד צ'אושסקו, בנגוד מחלט לכל העצות המקצועיות שקבל, בדבר אפשרות טכנית לסלילת כביש חוצה-קרפטים זה. נכון שהוא ניצל אלפי חיילים, ואלפי אסירים, ונכון שהסלילה נמשכה כ-5 שנים, ונכון שנבתה עשרות קרבנות – אך יצא כביש לתפארת – למורת-רוחה של ברית-המועצות, שיועציה היו בין המתנגדים לסלילה. תוך כדי נוצרו מנהרות ענק, אגמים מלאכותיים, סכרים ענקיים שבלעו מליוני טונות בטון – וחשמל לכל בוקרסט, וכמעט כל עמק האולט.
לצערנו היה עדיין הכביש סגור, בגלל השלגים והמפולות, ונאלצנו לכן לעקפו,ולחזר אל חלקו הדרומי, עד ל”קפרה”, כשאנחנו מתאכסנים למנחה נוספת ואחרונה במלון לגדות אגם וידרארו, ממנו יצאנו לבוקרסט – והביתה! וניתן לאמר בפה מלא: כל הכבוד לצילה, שאפשרה לנו לראות רומניה אחרת, בעיניה שלה, השונה מכל מה שידענו והכרנו על רומניה, והראתה לנו את “רומניה שלה”, על אנשיה, צועניה, חזיריה וכבשיה, והיא שגרמה לנו לראות את רומניה כמקום שנשאף תמיד לחזר אליו.
ולכל המעונין במידע מפורט יותר – אשמח לתיתו – מיכאל, [email protected]
