קוסטה ריקה למטייל התפרן

יערות גשם אינסופיים, מעיינות לוהטים, שעועית שחורה לארוחת בוקר, סמודי-אננס לארוחת צהרים ואטרקציות שמרוקנות את הכיסים. הקוסטריקנים בהחלט יודעים לעשות כסף מהמדינה שלהם – אבל יש להם סיבה טובה. קבלו את תקציר המסע שלנו בקוסטה ריקה!

נתחיל במסקנה המכאיבה (לכיס): קוסטה ריקה יקרה, נקודה. אין איך להתחמק מזה, ואם אתם לא יורשיו החוקיים של רוטשילד זה בהחלט עלול לכאוב. כניסה לשמורות זה רצח, טיולים מאורגנים זה שוד ולינה בגסטהאוסים העלובים ביותר עולה בין 30-50$ לחדר זוגי. בקיצור, אפשר להבין למה רוב התרמילאים מדלגים על המדינה האקזוטית היפה (או משאירים אותה לירח דבש ).

אבל אם מתעלמים מכל זה (כלומר, אם ממונכם בכיסכם) אפשר בשקט לומר: ברוכים הבאים לגן עדן. מי שהייתה פעם חבל ארץ מקולל ואומלל עם הרי געש מתפרצים, נהרות שוצפים, מפולות בוץ ורעידות אדמה, היא כיום פנינת טבע שמורה ונדירה, עם אטרקציות בלי סוף וצבאות תיירים שפושטים עליה ומפזרים דולרים כאילו אין מחר.
מה סוד ההצלחה? קוסטה ריקה משמרת 26% מכלל שטחה במנגנון מבוקר היטב של פארקים לאומיים ושמורות ביולוגיות. למעשה, זו המדינה היחידה בעולם שתושביה לא הורסים את משאבי הטבע אלא שומרים עליהם בחרדת קודש. תודו שרק על זה מגיע להם שאפו.

המסלול שלנו בקוסטה ריקה:
לה פורטונה » מונטהורדה » ליבריה » רינקון דה לה ויאחה » מנואל אנטוניו » חאקו » סן חוזה

טוב, מתחילים…
בדצמבר 2017 יצאנו לחודש של טיול מופלא, מגוון ומרתק במרכז אמריקה. שילוב מושלם של שתי מדינות הסמוכות זו לזו ומשלימות זו את זו: קוסטה ריקה שסיפקה טבע פראי וספורט אקסטרים, וניקרגואה שהשלימה עם איים, הרי געש ואגמים מתובלים בהרבה אווירה וקסם.

אחרי 18 שעות טיסה עם קונקשיין בפריז, נוחתים סוף-סוף במדינה הטרופית עם ה-ר' המתגלגלת, עליה חלמתי מזה אלפיים שנות גלות. קוסטה ררריקה, ההיית או חלמתי חלום?!
בלילה הראשון לנים בעיירה האלמותית אלחאולה (Alajuala), ומסתפקים במיטת קומותיים חורקת בהוסטל Tortamundos (חדר זוגי ב-30$). למחרת ב-6:30 בבוקר לוקחים אוטובוס ישיר לתחנה הראשונה במסע >>>>

הרי געש, מפלים ומעיינות לוהטים:
לה פורטונה (La Fortuna)

בקוסטה ריקה יש עשרות הרי געש, שישה מהם עדיין פעילים, מעשנים ומשפריצים מדי פעם לבה רותחת. ולמה זה טוב? כי מסתבר שהר געש שיושב לך ליד הבית שווה הרבה מאוד כסף. מיקומה של לה-פורטונה למרגלות הר הגעש ארנל הפכו אותה מעיירה נידחת ומקוללת לאבן שואבת לתיירים (ומכאן גם מקור שמה – עושר/מזל).
לכבוד הלילה הראשון אנחנו מחליטים להתפנק במלון Baldi (חדר זוגי ב-150$) שידוע בזכות המעיינות החמים שלו, שנובעים היישר מבטן האדמה. בחסות החשיכה השתכשכנו במגוון של בריכות חמות בטמפרטורות שונות, ישבנו לבירה בבר רטוב ואפילו דפקנו את הראש במגלשות מים אתגריות ומסוכנות (בלי תורים בכלל!). הכל למרגלות הר הגעש המתנשא במלוא הדרו מעלינו. בתוך כל הפינוק הזה, תהיתי האם החוויה הזו תגמד לנצח את הטבילה הראשונה שלי בבריכה של חמי טבריה בשנת 1997.

** טיפ למזמינים דרך Booking - הזמינו דרך הקישור הזה כדי לקבל 15$ מתנה לאחר ההזמנה » https://www.booking.com/s/34_6/25d0787d

למחרת יוצאים לטיול הרי געש (Two volcanos tour) תמורת 50$ לראש. טיול של 10 שעות שמתחיל באגם ארנל, עובר דרך תצפיות, שמורות טבע ומפלים, ומסתיים עם רדת ערב במעיינות חמים טבעיים. יחד עם עוד כמה עשרות אנשים זרים אנחנו מצטופפים בחסות החשיכה בג'קוזי של הטבע ושותים קוקטיילים תוצרת בית.

בשלב זה מבחינים שהכסף כבר מתחיל לנזול בין האצבעות, ומעבירים את מיטלטלינו ממלון באלדי היוקרתי להוסטל Luigi במרכז העיר שדווקא מספק תמורה נאה למחיר (30$ לחדר זוגי), כולל נוף להר הגעש (שרוב הזמן מכוסה עננים, אבל שיהיה).
למזלנו מצאנו גם מקום טוב וזול לאכול בו בתוך כל מסחטת התיירים שסביבנו. רשמו לפניכם Soda Hormiga – מסעדת פועלים ליד התחנה המרכזית. 9$ למנה ולא תצאו רעבים.

תכלת שמיים ובוץ:
ריו סלסטה (RIO CELESTE)

ריו סלסטה (נהר התכלת) הוא תופעת טבע שמקורה באדמה הוולקנית העשירה בגופרית שמשנה את צבע המים בנחל לטורקיז מרהיב ויוצרת בריכות בעבוע וולקניות בטמפרטורה גבוהה. גם כאן, מסתבר שנהר בטבע טורקיז שווה הרבה כסף לעומת נהר בצבע כחול רגיל, ואם אתם רוצים להגיע לכאן – כדאי שיהיה לכם רכב, או שתאלצו להיפרד מסכום מכובד. להגיע לנהר בתחבורה ציבורית זה כמעט בלתי אפשרי, אז נאלצנו להצטרף לטיול שיצא מלה-פורטונה (כולל הסעה הלוך-חזור, ארוחת צהרים ומדריך) ב-60$ לאדם.
קראתי איפשהו שריו סלסטה היא השמורה הכי יפה בקוסטה ריקה. ובכן... אפשר להתווכח על זה. ההליכה בתוך יער הגשם החלקלק מרגישה כמו הליכה בתוך אמבטיית בוץ, וזו חוויה בפני עצמה. לאחר שעתיים וקצת מגיעים למפל שמפציע מולנו בצבע תכול בהיר אך לא זוהר כמצופה – כנראה כי ירד גשם באותו לילה מה שהרס קצת את הצבע. ההמלצה שלי: להגיע רק בעונה היבשה, ובתנאי שלא יורד גשם יום קודם, וכמובן - בתנאי שיש לכם רכב צמוד.

לוס טנידרוס (Los Teñideros) – מפגש היובלים המפורסם של ריו סלסטה >>

וונדרוומן בין העצים:
מונטה ורדה (Monteverde)

שמורת יער העננים מונטה-ורדה נמצאת על רכס הררי וטרופי ומכונה גם “יער ערפל” בזכות יערות הגשם הצפופים וירוקי העד. אנחנו מגיעים לכאן מלה-פורטונה באמצעות השאטל המכונה “ג'יפ-סירה-ג'יפ” (20$) וכולל מעבורת שחוצה את אגם ארנל. יוצא הרבה יותר יקר מאוטובוס, אבל בכך גם חוסכים כמה שעות נסיעה וגם זוכים להפלגה בנופים מרהיבים.

כמו רוב התיירים, גם אנחנו הגענו למונטה-ורדה בעקבות אטרקציית ה”קנופי” המפורסמת: רצף של שבע אומגות שמחוברות זו לזו ומגיע למהירות של כ-70 קמ"ש. אדרנלין שוצף שמוזרק לדם תוך כדי טיסה מעל צמרות עצי ענק ונוף מסעיר של יערות גשם בלתי נגמרים. מסיימים עם קפיצת “טרזן” (כן, זה בעצם בנג'י, גם אני הבנתי את זה רק אחרי שנזרקתי אל מותי מהגשר). אטרקציית האקסטרים הראשונה שלנו במסע בהחלט פותחת חשק לעוד. כיף אמיתי!
*** יש כמה חברות שונות שמציעות טיולי קנופי במונטהורדה. אנחנו עשינו עם חברת Aventura תמורת 40$ לאדם + 30$ עבור טיול בשמורת הגשרים התלויים. אם אתם קצרים בתקציב, על הגשרים התלויים בהחלט אפשר לוותר, ואם אתם ממש חייבים – יש גשרים תלויים גם בנחל הבשור ובבניאס, והם אפילו בחינם.

את הלילות הקרים של מונטה ורדה העברנו בהוסטל Jaguarundi Lodge (חדר זוגי ב-38$) שמורכב מבקתות עץ שמרגישות בלב היער, אבל למעשה נמצאות ממש קרוב למרכז. יש לציין כי קר פה ויורד גשם לעתים תכופות – חובה להצטייד בלבוש חם!
מקום טוב וזול לאכול בו: Soda La Amistad (קצת רחוקה מהמרכז אבל שווה את זה).

עצירת ביניים:
אחרי סיפתח מוצלח בקוסטה ריקה, נפרדים ממנה באופן זמני ומצפינים לניקרגואה בעזרת אוטובוס ישיר של Tica Bus שעובר בתחנת לה-אירמה (כשעה וחצי ממונטה-ורדה). סך הכל 5 שעות נסיעה מפרידות בינינו ובין העיר גרנאדה בניקרגואה, כולל עצירה במעבר הגבול.
הנופים של יערות הגשם העבותים מתחלפים בסוואנות המזכירות את הנוף האפריקאי. נוסעים לאורכו של אגם ניקרגואה הגדול ורואים את צמד הרי הגעש שמתרוממים מתוך האגם. מדינה אחרת, אווירה אחרת, איזו התרגשות

(תקציר המסע בניקרגואה כאן » https://goo.gl/MUxgdj)

פעילות וולקנית במיטבה:
רינקון דה לה ויאחה (Rincon de la vieja)

אחרי אתנחתא ראויה לציון בניקרגואה, הנה אנחנו שוב במעבר הגבול של קוסטה ריקה. הפעם עוברים אותו רגלית ולוקחים אוטובוס לעיר ליבריה, במטרה לבקר בשמורת רינקון דה לה ויאחה. מתבאסים לגלות שאין שום אוטובוס שמגיע לשמורה, ונאלצים לקחת מליבריה מונית (20$) אל מלון Hacienda Guachipelin.
המלון הוא בעצם חווה שמשתרעת על שטח ענק בלב שמורת הטבע של הר הגעש, עם חדרים מרווחים מהם נשקף נוף לאורוות סוסים (כן, כולל הריח). בתור אורחי המלון זכינו להיכנס חופשי למעיינות החמים ולמפלים שנמצאים בשמורה, וכן להתמרח בבוץ וולקני, ממש כמו בים המלח, רק בלי המלח.
אם הפרוטה מצויה בכיסכם, תוכלו למצוא פה שפע בלתי נגמר של הרפתקאות – טיפוס להר הגעש עצמו, אבובים בנהר, רכיבת סוסים ואופני הרים, סנפלינג ואומגה. אנחנו, כידוע, איננו תיירים אמריקאים עשירים, אז הסתפקנו בטיול רגלי בשמורה (16$ לאדם). יש כאן כמה מסלולים, שהמעניין בהם הוא דווקא המסלול הקצר – בו ניתן לחזות באדי עשן שיוצאים מהקרקע, מעיינות מבעבעים שמקשים על הנשימה ואגמי בוץ רותחים מאש הלבה.

עצלנים ונהנים:
מנואל אנטוניו (Manuel Antonio)
הפארק הלאומי מנואל אנטוניו הוא אחד הפארקים המטויילים ביותר בקוסטה ריקה. יש בו יערות עבותים, מגוון חיות וציפורים, נקודות תצפית מרהיבות וחופי ים יפהפיים, והשמועות מספרות שחייבים להגיע לכאן. אז הגענו.
אוטובוס מליבריה לקפוס (3 שעות) + אוטובוס קצר מקפוס למנואל אנטוניו (רבע שעה), ואת פנינו מקבלים נופיו המרהיבים של האוקיינוס הפסיפי מוקף בהרים ירוקים. מדהים מדהים. ליופי הזה מתלווה גם תג מחיר - ברוכים הבאים לעיירה הכי יקרה בקוסטה ריקה!
שילמנו 50$ עבור החדר הזול ביותר שמצאנו ב-Coco Beach Hotel, שכל קשר בינו לבין “Hotel” הוא מקרי בהחלט. אבל נו מילא, הוא קרוב מאוד לחוף ולכניסה לפארק, ולשם כך בעצם הגענו. חוץ מזה, על העץ במלון מנמנמים זוג העצלנים הראשון שראינו בחיים, וזה מספיק לנו כדי להתלהב.

בחוף הים היפה (ועמוס התיירים) של מנואל אנטוניו מוכרים לנו שייט דולפינים בקטמארן “OCEAN KING” תמורת 70$ לאדם. מכיוון שהפארק סגור בימי שני ואין לנו משהו יותר טוב לעשות, הולכים על זה. השייט כולל ארוחת צהרים, נשנושים, אלכוהול חופשי, 2 בריכות ג'קוזי קטנות, מגלשות מים אל עבר האוקיינוס ושעה של שנורקלינג. למרות שהדולפינים אכזבו ולא קפצו לתת לנו הופעת אורח, לפחות נהנינו מההפלגה והרגשנו כמו קינגים ליום אחד.

למחרת ב-7 בבוקר יוצאים לכיוון הפארק הלאומי מנואל אנטוניו. חלק מהשבילים מובילים לנקודות תצפית, מהן אפשר לראות את המפרצים הכחולים-ירוקים של הגן הלאומי, והאחרים מובילים לארבעת החופים היפים של הפארק. כך או כך, כנראה שלא תהיו פה לבד, אלא לצד המוני המונים של תיירים שמתקבצים תחת כל עץ רענן ועוקבים בעיניהם אחרי קופים, איגואנות, ציפורים, דביבונים וכמובן – עצלנים!

העצלן (Sloth) בעל חיים שנראה כמו קוף עם ראש פחוס, מנמנם לו על עץ שעליו יבלה כל חייו וממנו ירד רק פעם בשבוע כדי להטיל צואה. יונק שישן מרבית שעות היממה ובאופן כללי לא זז כשלא צריך (ממש כמוני), אבל הנה לפתע מול עינינו הוא הוא מתחיל לנוע לו, בעצלות, מענף לענף. ישבנו תחת העץ ובהינו בו חצי שעה בערך, בזמן שהוא עושה את הליכת הסלואו-מושן שלו. דווקא החיה הזו, האיטית, הכמעט עיוורת, היא הכוכב הגדול של היער, עם מה שנראה כמו חיוך קבוע שנסוך על פניו הוא צוחק על כולם מלמעלה. ללא ספק - רגע של נחת.

קיץ על החוף:
חאקו (Jaco)

את הימים האחרונים שלנו בקוסטה ריקה אנחנו בוחרים להקדיש לחאקו, עיירת גולשים מגניבה שנמצאת במרחק שעת נסיעה ממנואל אנטוניו ושעתיים נסיעה מסן חוזה. אני לא טיפוס של חופים ובטן-גב, אבל גם לתפרנים כמוני מגיע להתפנק לפעמים. אחרי לילה במלון oasis החביב (35$), חרגנו מקמצנותנו לטובת שני לילות במלון Balcon del Mar. כדי להצדיק את מהות הנופש, לקחנו סוויטה עם ג'קוזי ונוף לים (150$ ללילה) ורגע לפני שחוזרים לחורף בישראל (אם הוא בכלל הגיע..), נהנינו מיומיים מושלמים של ים, שמש, גלישה ורביצה בחופים. בהחלט לא סבלנו.

אפשר ורצוי לדלג:
סן חוזה (San Jose)

בלי להעליב אף אחד - סן חוזה, בירת קוסטה ריקה, היא כנראה העיר הכי מכוערת וחסרת אופי שראיתי בחיים (כן, יותר מפתח תקווה). הבניינים המתקלפים, הבורות בכבישים, הצפיפות הבלתי נסבלת ובעיקר השום דבר שיש לעשות שם… ללא ספק הייתי מעדיפה לבלות את היום האחרון של הטיול במקום סימפטי יותר.
ישנים במלון Barroco שנראה כמו כלא אלקטרז בימים היפים (36$ ללילה), ולמחרת יוצאים לסיבוב שופינג של מזכרות בשוק האמנים המקומי. הרבה חנויות, כולן מוכרות פחות או יותר את אותה סחורה ואף אחד לא ממש מוכן להתגמש במחירים. בסוף מעמיסים בובות עצלנים (לאחייניות) וחבילות קפה מקומי (להורים) ויוצאים באוטובוס מקומי לכיוון שדה התעופה.
החוויה המתוקה האחרונה מחכה לנו דווקא בדיוטי פרי, עם טעימות של שוקולדים בשלל טעמים פירותיים שסוגרים פינה בכל הקשור לארוחת ערב. אדיוס קוסטה-ריקה, היית דבש, ויום אחד כשיהיו לנו הרבה דולרים, בהחלט עוד נשוב אלייך להשלמת פערים.

וגם את זה חייבים לדעת

כן, יקר פה. קוסטה ריקה אמנם ממוקמת במרכז אמריקה ושומרת על אותנטיות - אך היא מערבית, יקרה וממוסחרת הרבה יותר משחשבתם. זה לא הולך להיות טיול זול.
יש תמורה לאגרה. קוסטה ריקה הצליחה להפוך טבע לכסף ועדיין להשאירו מדהים לדורות. זו מדינה שמחנכת לערכי שמירת טבע ואיכות הסביבה, והיא ירוקה בכול קנה מידה (כולל צבע). בשמורות מגבילים את כמות הכניסה למבקרים, ובימי שני הפארקים סגורים כי גם לחיות ולצמחים מגיע יום מנוחה.
טעים פה. המנה הלאומית כאן נקראת “קסאדו”, והיא כוללת אורז עם שעועית שחורה ותוספת בשרית (בקר/עוף/דג), לצד בננות מטוגנות. בד”כ טעים, זול ומשביע וניתן למצוא בכל מסעדה מקומית (שמכונה “סודה”). אגב, גם בארוחת בוקר נהוג לאכול אורז עם שעועית, אלא שבבוקר זה נקרא “פינטו”. (אלוהים יודע מה ההבדל, אבל שיהיה).
נעים פה. הגענו בדצמבר – כלומר ממש בתפר שבין העונה הרטובה והעונה היבשה – והרווחנו מזג אוויר מצוין ונטול עננים לאורך כל הטיול (מלבד מונטהורדה, שם ירד גשם בערב ובשעות הבוקר). באזור החוף הפסיפי השמש חזקה מאוד וכצפוי חזרנו שזופים ושרופים כמו שתי גחלים לוחשות. לכך מצטרפות עקיצות היתושים שלא דילגו על שום אזור בגוף, לא זכור לי שאי פעם נעקצתי ברמה כזו (וכבר הייתי בלא מעט ג'ונגלים בחיי).

Pura Vida זה הביטוי שה"טיקוס" (הקוסטריקאים) משתמשים בו כדי לומר "יום טוב", "הכל טוב" או “החיים דבש”. הביטוי מצליח להעביר בקיצור ובפשטות את הקסם של קוסטה ריקה. Pura Vida משמעו "חיים טהורים", ברכה יומיומית שכמו ה"שלום" העברי יש בה משמעות עמוקה ורוחנית. מה אומר לכם, הלוואי על כולנו.

לשאלות, מענות, הערות, הארות – תרגישו חופשי לטקבק. טיול מהנה! :)