טיול לבלקן (22-30.5.19) – בוסניה הרצגובינה – מונטנגרו

קמים כרגיל ב-4.00 בבוקר, ממריאים ב-8.30.
כרגיל נתקעים ב-check in בתור האיטי ביותר. מתוך 4 דלפקים בחרנו בתור המנוהל ע"י בחור צעיר ויפה ובלתי יעיל בעליל. יש לו בעיות עם המחשב, מה שגורם לכל נוסע לבלות איתו רגעים ארוכים של אינטימיות כפויה.
נכנסים למטוס ובפעם המאה אני תוהה מה גורם לאנשים, שפויים בד"כ, לעזוב את דירותיהם המרווחות ולהסכים להיכנס למושב של חצי מ"ר. מה מכריח אותם לוותר על שולחן ערוך מכוסה במפה מעומלנת עם צלחות נאות ולהסתפק במדפון רעוע ובלתי יציב. מה גורם להם להסכים לנבור במגש פלסטיק על מנת לדלות משם אורז בעל מראה וטעם מפוקפקים ולנסות לנגוס בלחמנייה מיובשת חצי קפואה. לא נותר לי אלא לסווג את המעשה הזה במדור עובדות בלתי מפוענחות לגבי טיבו של הייצור הקרוי אדם.
אחרי תלאות הנסיעה הקצרה, יוצאים לטרק ארוך ומייגע בחנית הביניים – באיסטנבול. עוד טיסה קצרה – ואני מגיעים לסראייבו, בירת בוסניה-הרצוגובינה.
מתמקמים במלון לא גדול, מאוד ידידותי, ניגוד נעים למלונות הענק שרוחשים המוני תיירים המהווים מסה אחת צפופה ונרגזת ברובה. החדר גם הוא נעים ומרווח אף כי מואר בחסכנות.
 מה שפוגם מעט במראה הנעים הוא הקיר השקוף בין חדר המגורים לחדר האמבטיה, הכולל אסלה אשר ניצבת בגאון בדיוק מול המיטות. הדבר מאפשר לאורחי המלון, המתגוררים בשניים באותו החדר, לצפות אחד בחברו/חברתו מתמקם על האסלה ומפיק או מתאמץ להפיק תוצרת ראויה או לפחות מניחה את הדעת.

23.05 – סראייבו
סראייבו, בירת בוסניה-הרצוגובינה, ממוקמת בעמק בין שתי שורות הרים הבוהקים בירק עסיסי וסבוך, ירק שטוב לו בחיים. שיפולי ההרים מנוקדים בבתים נמוכים עם גגות אדומים. התמונה מזכירה מרחוק פסטורליה שוויצרית. מקרוב מבינים שהגדרת השוויצריות מוגזמת מעט: הבתים אינם חוטאים בטיפוח שוויצרי חולני. אך התמונה בכל זאת חביבה, במיוחד כשהיא ממוסגרת בחלון של חדר המלון.
סראייבו – בניגוד למראה הפסטורלי שלה, היא דוגמה לאווילות, אכזריות רוע וצירוף בלתי מוסבר של תאוות רצח והרס.
כאן התנהלה מלחמת אזרחים נוראה (1991–1995): כאן רצחו, אנסו, החריבו והשמידו זה את זה אנשים מאותו זן, מאותו גזע, הנראים דומים, דוברי אותה השפה, שותפים לאותה תרבות, אות גיאוגרפיה ואותו אקלים.
ניסיתי בכל כוחי למצוא את דרכי בין הסרבים, הקרואטים והבוסנים, המסובכים בסבך הזהויות – כאשר הם מוסלמים, קתולים, אורתודוכסים, ולפעמים גם וגם. ניסיתי להבין איך התחילו הסכסוכים, איך הסתיימו, מי ניצח, מי הפסיד, מי זכה בעושר ומי זכה באושר. רק הסתבכתי.
 מה שברור הוא שכולם הפסידו ונותרו כשהם מבכים את מתיהם, את פצועיהם ואת חייהם שהשתנו ללא הכר.

24.05.19
השוק הטורקי בסראייבו ססגוני מאוד – נקי, צבעוני ומטופח: שפע של חנויות ודוכנים המוכרים ג'אנק תיירים, מזכרות חמודות המתגלות מיותרות לגמרי כשמגיעים איתן הביתה.
מבקרים בקתדרלה, במסגד, בבית כנסת ספרדי ישן, ובבית כנסת אשכנזי שהוא גם בית הקהילה היהודית. מספר היהודים בסראייבו אינו מוסכם – משהו בסביבות 750-250 איש.
במוזיאון ארכיאולוגי מציגים בגאווה עצומה את "הגדת סראייבו" (למעשה ברצלונה) מהמאה ה-14. ההגדה צבעונית מאוד, עם טקסט המוכר לנו. היא בעלת ערך כספי אדיר – לא ניתן לאומדן.
 אחר הצהריים – נסיעה ל"מנהרה", סמל מלחמת האזרחים והמצור בן שלוש השנים שהטילו הסרבים על העיר. המנהרה, שנכרתה מתחת לנמל התעופה, היא בסך הכל באורך 800-750 מ', ברוחב 1 מ' ובגובה 1.60 מ', אך היתה צינור חמצן חשוב לאספקת נשק, מזון ולהעברת אנשים ופצועים. קשה להבין איך מנהרה במימדים פיזיים כל כך צנועים יכולה היתה להיות חשובה כל כך.

25.5.19
הבוקר מתחיל בנקודה בה נרצח הארכידוכס פרדיננד פרנץ. או כמו שאמר שוויק (גיבור "החייל האמיץ שוויק): אילו פרדיננד השמן היה שמן פחות, אולי לכדור לא היה כל כך קל לפגוע בו.
ואולי מלחמת העולם הראשונה היתה נמנעת או לפחות נדחית או שלא היתה מהווה מאיץ למאה הכי קטסטרופלית בתולדות האנושות (הגיגים היסטוריים בגרוש).
 מכל מקום, הבלקן קיבל את חלקו גם במלחמת העולם הראשונה, גם במלחמת העולם השנייה וגם במלחמה מתוצרת עצמית – מלחמת האזרחים בבלקן.

Ljubljana
 נוסעים דרומה – לליובליאנה. מגיעים לאתר הקשור במלחמת העולם השנייה: כאן נערך קרב הרואי להצלת כ-4,000 פצועים כדי למנוע את נפילתם בידי הגרמנים. הפרטיזנים פוצצו גשר שעליו תכנן הצבא הגרמני לעבור, ובמקומו בנו בסתר גשר עץ זמני במשך 19 יום ודרכו הבריחו את כל הפצועים, הילדים והמבוגרים, בהצלחה פנומנלית.

Vrele Buna
וְרֶלֶה-בּוּנָה הוא מעיין המים הכי שופע באירופה. בכלל, יש כאן הרבה מקומות ואתרים שהם "הכי": הכי גבוהים, הכי נמוכים, הכי גשומים, הכי פוריים, הכי... הכי... – כל זה מזין את הגאווה המקומית, כמובן.
המעיין נובע מסלע שחור בנוף קדומים מאיים: סלעים קרחים המתנשאים לגובה עצום.
 אנחנו מגיעים לאותה נקודה פעמיים – משני שבילים מקבילים, מה שנראה מיותר, אם לא תמוה.

Mostar
מגיעים למלון במוסטר – משהו בין אכסניית נוער ולינה קיבוצית.
המלון מתוכנן ברוח ספרטנית לאורח צנוע המסתפק במועט. אשר על כן, אין לאורח צורך בשתיים-שלוש מזוודות והוא אמור להסתפק בצ'ימידן בגודל בינוני. רק כך אפשר להבין את מימדיהם של החדר ושל חדר האמבטיה.
אחרי הפסקה קצרצרה, אנחנו שוב נקראים לדגל, לצעדה בבזאר של מוסטר.
סועדים ארוחת ערב במסעדה מקומית, באולם ענק וריק. המזון לא טעים.
חוזרים למלון, שאינו דוגל בפינוק, כאמור.
 בקיצור – יום לא משהו, אם להתבטא במליציות.

25.05 – Herzegovina
Medugovje הוא אתר צליינים נוצרי ענק.
האתר קם, כרגיל, כאשר התגלה למישהו משהו קדוש, שבדרך כלל מדבר וזוהר באלוהותו הפורצת. הפעם היתה זו המדונה, אשר התגלתה במלוא תפארתה בפני שישה ילדים, עטויה כותונת תכלת-לבן ומדברת אליהם דיבורים קדושים.
התגלות זו היתה הגרעין לאתר נצרות ענק ושוקק חיים: כאן הוקמה כנסייה, ועל שטחים עצומים הוצבו אלפי כסאות – לקלוט את המאמינים הנוהרים מכל העולם.
לאור הביקוש העצום הוצבו במקום כ-20 תאים, המשמשים לווידוי. הדבר נועד למנוע מהמאמינים הרוויים חטאים ומתבקשים להתנקות, לעמוד בתורים ארוכים מורטי עצבים העלולים לגרום חלילה קטטות ותוספת חטאים שגם אותם יהיה צורך לפרוק בזמן הווידוי.
משם נוסעים למפלי Kravica – מפלים המשתרעים לרוחב ופורצים היישר מתוך סבך ירוק וסמיך. מראה מרהיב ומצנן, כפי שהיה ביום החם שבו ביקרנו במקום.
ארוחת צהריים נעימה, טעימה וארוכה להחריד לצד נחל עליז הזורם באון.
 על בטן מלאה נוסעים ל-Poticeli שעל גדות הנהר Neretva – עיירה ציורית ונטושה ברובה. עולים במדרון תלול למדי. הדרך מרוצפת באבנים גדולות, אשר לוטשו במשך שנים על ידי מבקרים רבים והפכו לשוברות רגליים וידיים בפוטנציה. במקרה שלי, ניצלתי ברגע האחרון, על ידי יובל.

26.05
בבוקר פונים לכיוון מונטנגרו. בדרך נכנסים לאתר קבורה של הבוגומילים – כנראה היחיד בעולם.
הבוגומילים (חביבי האל) הם בני דת נוצרית אשר בחלו בטקסים מפוארים ובסממנים חיצוניים של האמונה. הם השירו מעליהם את קישוטי הפולחן ונתנו לדת פירוש רוחני ופילוסופי.
בבית הקברות מוצאים מצבות אבן ענקיות ועליהן סיתותי צלבים, דמויות חיילים ואפילו מחוללות. לא ברור איך שינעו את הסלעים העצומים האלה במאה השש-עשרה.
בהמשך הדרך – ביקור קצר בכנסייה אורתודוכסית, כדי שלא לקפח אף אחד. כאן זה יכול להיות גם מסוכן.
הכנסייה קטנה, אפלה, גדושה באיקונות, מדונות שחורות, מנורות עטורות קישוטים מסובכים המשתלשלות מהתקרה. המראה קצת עגום וריח הקטורת מעיק.
אנחנו ממשיכים: נוף דרמטי, ירק רענן, עסיסי וסבוך בכל אשר מגעת העין – על מישורים, על שיפולי הרים, על מדרונות קניונים היורדים לעומק של עשרות מטרים ומהווים מסגרת לנחל של מים סוערים, השוצפים וממהרים לכתובת לא ידועה (לי).
מגיעים לגבול שבין בוסניה-הרצוגובינה ומונטנגרו. מדינה אחת מבותרת מציבה גבול הפרדה מלא, אשר משני צדדיו שוכן אותו העם, דובר אותה השפה.
אבל המוכסים משני צידי הגבול ממלאים את תפקידם בחשיבות ובגאון – דבר המתבטא בעיכוב ממושך של המיניבוס שלנו: הם בוחנים ברצינות תהומית את הדרכונים שלנו הנפתחים מהצד הלא נכון, ורושמים בקפידה לא ברור מה.
עברנו! ממשיכים לעיירה Zabljak. מזג האוויר משתנה באחת – קר וגשום.
מגיעים למלון שלנו ללילה אחד.
אם חשבנו אתמול דברים לא מחמיאים על המלון מאמש, היום יש לנו סיבה לזכור אותו בגעגועים: חדר זערורי, שתי כורסאות – אחת מהן חוסמת הרמטית מעבר מהמיטה למקלחת.
המקלחת אינה מביישת את החדר: זו מקלחת בוטיק, כלומר אפשר להכניס את כולה לקופסה בגודל בינוני. הברזים נמצאים מתחת לכיור משום מה, והדיספנסר עצמאי – נמצא במרחק הליכה מהכיור ואינו מעוניין בקשר עימו. הדיספנסר שבמקלחת, לעומת זאת, שדווקא נמצא במקום נוח – אינו מוכן "להשפיך" סבון בשום אופן.
 הולכים לישון – יש לאזור כוח ליום המחרת.

27.05 – מונטנגרו
יום נהדר.
כולו בשמורה, כולו בנופים ירוקים בצבע כמעט על-טבעי, כולו ביער, כולו סביב אגמים צלולים המתגנדרים בצבעים שמשחור עד ורוד.
למיניבוס עולה מדריך מקומי חדש העונה לשם נינו: דק וארוך, חיוך נעים.
מה שחשוב מכל – הוא יודע, שופע אינפורמציה רחבה לא רדודה והוא מרצה-מספר בשטף, במבטא מקומי בעל ר' מודגשת. דבריו נהירים ובעיקר מעניינים מאוד. הוא עונה ברצון על השאלות שלנו. הוא מספר על העם המקומי ללא גאווה מזויפת: אנשים גדולים, אמיצים וגאים. הוא נותן פרשנות מעניינת ל"גאים": גאים הם לא להרע לאחרים אלא להתייחס בכבוד לאחרים. באותה הזדמנות הוא גם טוען שהם עצלים...
נוסעים ברחבי המדינונת המונה 600,000 תושבים.
האזור שלנו קרוי Doemiter. יש כאן 18 אגמים, אין ספור קניונים, ביניהם קניון שעומקו 1,300 מ', שני בגודלו לגרנד קניון. הפעם ויתרו על התואר "הכי" והסתפקו ב"סגנו של הכי".
 מקור הפרנסה כאן: בעיקר תיירות וכבשים.

קטונים
קטון הוא מין התיישבות קיץ: בקתה קטנה שאליה עולה בן משפחה אשר נשלח עם הכבשים לרעות בחודשים החמים כאשר בבית קוצרים ומכינים את המזון לכבשים לחודשי החורף.
קשה לי לראות איך הרועה, אדם בודד מנותק מכל, מבלה כאן כמה חודשים לבדו עם הכבשים. הוא משגיח עליהן ומגן עליהן מפני זאבים הפוחדים מאדם. חברו היחיד הוא כלב השומר עימו. כשהוא יורד בתום הקיץ למטה למשפחתו, הוא בוודאי פוצח ב-מֶה.... עליז.
שוב מבקרים באתר קבורה של הבוגומילים – לא מפואר כאתר הקודם, המלכותי, אך אמור גם הוא לעניין אותנו. השטח כולו מכוסה במרבדי פרחים ססגוניים: נרקיסים, נוריות, פרחים כחולים זעירים, צהובים, סגולים המתפרסים על המישורים ומתרוממים במעלה ההר.
 אם חשב מישהו כי הגברות בקבוצתנו יתעניינו בבוגומילים הטמונים מתחת לסלעים, כמובן שטעה. הגברות זנחו את הקברים והתנפלו על הפרחים – גנחו, הריחו, קראו קריאות התפעלות ושכחו לחלוטין מהבוגומילים המסכנים הטמונים מתחת למצבות, עם או בלי תמונות חרוטות.

28.05
גם יומנו זה מוקדש כולו לטבע – פאר היצירה של אלוהים או של הסביבה, האקלים, ההתפתחות בוטנית והתהליכים האקולוגיים (כל אחד יבחר את האפשרות המתאימה לו).
מדרונות ירוקים, ירוק עמוק, סבוך, רענן, מתנוצץ בשמש ובגשם נעים שאינו פוסק לרגע.
 אנחנו אמיצים להחריד: שוב יוצאים לשביל סובב אגם (חצי סיבוב, מתוך התחשבות בקליינטים הקשישים). האוויר ריחני, השביל שובר גפיים. לשמאלנו, האגם לימיננו מדרון המתנוסס לגובה וכמובן, אינו מוותר על הירוק הירוק הזה.

Moracia
עוד נהר שוצף אשר כל טיפה הנופלת למימיו מגיעה בשלום לים האדריאטי.
אני מתרגלת לכל הפאר הזה וכל הדרך וכל נקודות התצפית מוצאות אותי חסרת שמות תואר נוספים לתיאור התפארת. צריך לחזור לכאן – חייבים.
בסופו של יום אנחנו נוחתים בעיר נופש Budva.
זה כבר סיפור אחר – העיר השוכנת לחופו של הים האדריאטי היא מכונת תיירות משומנת היטב: שפע של בתי מלון שאינם נבדלים מעשרות-מאות בתי מלון סטנדרטיים, לא יפים וגם לא מכוערים.
מתמקמים במלון שלנו – מלון ללא אופי, חדר בינוני מינוס. אפילו אין מה לכתוב עליו – מטוב ועד רע.
 רק המעלית מצטיינת בכוונות זדון – עצבנית וזועפת ומוכנה באמצעות הדלת האוטומטית לקטוע יד או רגל או לפחות למחוץ כתף, מה שבא קודם.

29.05 – Kotor
קוטור היא עיירת נופש השוכנת באחד המפרצים המפותלים של הים האדריאטי וסביבה הרים עטורי צמחייה סבוכה.
מבקרים בעיר העתיקה. העיירה נחשבת ליישוב בהשפעה ונציאנית בולטת, בעיקר מבחינת הארכיטקטורה.
חוזרים לכיוון Budva. אחרי מנוחה ארוכה מתמיד (שעה ורבע בערך) – יוצאים ל"סעודה אחרונה".
מבקרים בעיר העתיקה. מה היינו עושים בלי כל הערים העתיקות?
 הגשם הפעם הוא לא זרזיף קל אופייני, אלא מטחים עוינים המתכוונים ומצליחים להרטיב אותנו היטב. אנחנו מקבלים פיצוי בדמות קשת ברורה ומרהיבה המשלימה חצאי עיגול ועוד קשת חלקית המלווה אותה.

30.05
היום האחרון בבלקן.
יוצאים להפלגה נעימה ורוגעת על אגם Skadar היושב בין אלבניה למונטנגרו. מתפעלים משפע העופות וצמחי המים.
זהו האירוע האחרון בטיולנו.
 יוצאים לשדה התעופה.


 שם פרטי מרים שם משפחה: ויזנפלד