כעת אני יושבת על מזרון השינה שלנו בבית, שכנראה בלילה הקודם היה מזרונם של חלק מהדרים בבית וכעת כולם ישנים על מחצלות (חלקם הגדול ישנים על מחצלות ותמיד עם כריות קטנות לראש), מוקפת בנשים וילדים. נתנאל יושב על מפת קמבודיה שאותה פתחתי כדי להראות להם את מסלול נסיעתנו ואישה אחת מסרקת אותו והוא משחק בקרם הגנה. נתתי לילדים את ספר החיות שלנו וכך כולם עסוקים. כשאני יושבת וכולם כך מסתכלים עליי בלי שום סיבה אז אני מרגישה שמחובתי להעסיק אותם במשהו יותר מוחשי ויותר מעניין כביכול מנתנאל וממני אז אני מוציאה מפה, לילדים נותנת ספר, לאישה אחת נתתי משחה להרפס וכך הלאה...
ואני – אני כותבת בכתב יד על דף מכיוון שהבטריה של המחשב נגמרה.
אז ככה – זהו יומנו השלישי והחלטנו להישאר יום נוסף. אם ש' הצליח להסתגל לחוסר הפרטיות אז אני בוודאי. כשכתבתי בערב הראשון לא ידעתי מה ש' יעשה באמצע הלילה כשהוא מתעורר וצריך להתחיל לשתות קפה אבל מסתבר שהוא הסתדר נהדר. המסיבה שהתחילה בקולות של מכירה פומבית ותפילה ברמקולים, הפכה למסיבת ריקודים סוערת עד השעות הקטנות של הלילה. הוא הלך לשם עם הקפה וסיפר שהיו שם המון צעירים ואף שברו את דפוס ריקודי השורות המסורתי ורקדו גם בזוגות.
בבוקר קמתי וכבר היה אור ואף ילד לא היה לידי (שקט...) והתפלאתי איך כולם נעלמו בלי להעיר אותי ולרגע חשבתי שנתנאל קפץ (הבית גבוה והמדרגות תלולות והדלת תמיד פתוחה) אבל אחרי רגע ראיתי אותו. התחלנו לראות תנועת נשים וילדים לכיוון בית הספר (מקום המסיבה) וכולם סוחבים איתם דליים של מרק ואטריות. כשהלכתי לשם ראיתי ארבעה נזירים עומדים ומברכים, וכשנגמרה התפילה כל משפחה הוציאה את המרק שלה והם אכלו ארוחת בוקר משותפת. בכלל, מסתבר שזה אי של מסיבות. בצהריים היה כנראה טקס הנחת אבן פינה לבית חדש ממש לידנו. שמענו מוזיקה וראינו תנועה אז כמובן הלכתי לראות – עמד שלד גדול של בית מבמבוקים, מתחו סדינים בקומה למטה ויצרו חדר, הדליקו קטורת והביאו כל מיני קישוטים דתיים. הנזירים באו וישבו בצד אחד, חבורת זקנות מצומקות וחסרות שיניים עם שפתיים אדומות מלעיסת פן, והגברים בצד השני. כשהציעו לי לשבת מול הזקנות וכולן הביטו עליי יצא לי לחשוב שאף פעם לא הייתי כל כך במרכז העניינים, כמו פה בקמבודיה בזכות נתנאל. בעניין המסיבות – אחר כך ראינו אוהל ואת הצעירים בבית עומדים מול המראה מתכוננים ומתלבשים חגיגי. מסתבר שהיתה מסיבה לכבוד הולדת תינוק.
בבוקר נסענו לגדת הנהר וחיכינו בקיוסק כשעה למעבורת. נתנאל שיחק עם אבטיחים קטנים ולצערי נועם ועומרי קצת התעללו בגורי כלבים ופיצחו בוטנים. בעלת הקיוסק ירדה הלוך ושוב לנהר עם שני משפכים ענקיים תלויים באסל על הכתפיים, מילאה אותם במים ושפכה בפתח הקיוסק כדי שלא יהיה אבק.
עלינו על המעבורת אל הכפר ממנו באנו וקנינו בשוק אספקת אוכל, שתינו הרבה קפה קר, הבאנו קובית קרח גדולה שש' כבר למד לרסק במומחיות (שמים בתוך ציפה של כרית ומרסקים עם אלה גדולה שהוא קנה במיוחד). כשחזרנו ישבו שני נזירים בבית והגישו להם תה וגושי סוכר מקנה סוכר. הכנתי לבעל הבית קפה קר והוא היה מבסוט, ש' גלגל לו סיגריה והוא בכלל היה מאושר. הכנו אוכל על האש שבעלת הבית הדליקה לנו במטבח שלה.
אחר הצהריים שטנו בסירה במטרה לראות את הדולפינים הנדירים במקונג ואכן ראינו אותם! שטנו לא רחוק, ואז המשיט כיבה את המנוע ואמר להיות בשקט ולא עבר זמן רב והם הופיעו. ארבעה, לא מאוד קרובים והתמונות שצילמנו נראות יותר תמונות של הנהר. אחרי זמן מה הילדים השתעממו אבל זה היה די מלהיב להסתכל על הנהר השקט ולנסות לצפות מאיפה הם יעלו מהמים בכל פעם.
היום בבוקר כל הגברים הלכו לבית החדש ועזרו להרים את הקורות הארוכות והכבדות. ש' והילדים נסעו שוב לעיר ונתנאל ואני נשארנו בבית. עשיתי הפסקה בכתיבה, כי הנשים מצאו לנתנאל ביצת כינים בשיער ותוך דקות עשו לו טיפול מסור מאין כמוהו שהלוואי והייתי יודעת לעשות וסרקו לו את הראש. קמתי קצת חולה היום, לקחתי אופטלגין ואני מקוה שזה לא ממי נהר המקונג.
עוד יום בכפר עבר עלינו ממש בנעימים, עם המון אבק אבל מתרגלים. הכל כאן מאובק, העצים, השבילים, הילדים, הבתים וגם אנחנו בסוף היום מאובקים כהלכה (רק האופנועים מבריקים כמו בכל קמבודיה, כי כל הזמן מצחצחים אותם). אנחנו כבר מרגישים יותר בנוח ומתרגלים לחבורות שבאות לראות אותנו ומתגודדות בחוץ. שוב יצא לנו להתארח בבית איש הממסד, שבפתח הבית שלו יש שלט Cambodia Peoples Party . היום הגיע לכאן לפגישה איש ארגון ה WWFשעוסק בן השאר בשימור הדגה במקונג ודיבר אנגלית וכך יכולנו קצת לשוחח עם בעלי הבית. אחד מהבנים כאן שוכב כל היום ונראה קודח מחום וגם לי היה חום פעם ראשונה מזה עשר שנים. נתנו לו אופטלגין וש' הביא קרח ושמנו לו על המצח. אני קצת התקמצנתי על האופטלגין אבל ש' אמר שכאלה דברים רק מביאים ברכה. בגלל זה, בין השאר, התחתנתי איתו. עכשיו אנחנו לאחר מקלחת ונועם קצת מתקשה בכתיבת האות ע' בכתב יד. ש' הלך לחפש קופסת חלב כדי להכין פנקייקים. כל השרירים בגוף כואבים לי וגם הראש. עכשיו מדליקים את הנורה היחידה בבית שדולקת על ביו גז (גז מתאן).
כשעשיתי טיול בעגלה בשביל בכפר הרגשתי קצת כמו בקיבוץ ועלו בי געגועים לארץ. חזרתי הביתה והמחשבה על עוד חודש טיול ועוד הרבה נסיעות היתה לי קשה, אולי זה בגלל שאני חולה וכמו שש' אומר, נדבר על זה ביום אחר.
עכשיו אנחנו יושבים על במת נהגי המוטו מול המקונג ומחכים למעבורת, כל אחד מאיתנו על ערסל ונתנאל עובר מאחר לשני. הרוח נושבת בחוזקה ובלילה אפילו סגרו את הדלת. ממול אנחנו רואים את הדייגים עובדים עם סירותיהם ורשתות הזריקה שלהם. המקונג רדוד עכשיו יחסית ויש הרבה איים קטנים עליהם הם עומדים.
על היום האחרון – היום בבוקר קמנו, האיש הקודח ואני, מאוששים (זה הרגיע אותי מאוד). בשש בבוקר אשתו של החולה שהיא הבשלנית בבית, טיגנה במטבח עם שום את שאריות האורז מאתמול וזו היתה ארוחת הבוקר. אני עשיתי פיתות עם חביתה וסלט. אתמול בערב הגיעה אמא של בעלת הבית ואחותה ועוד כמה שכנים וכולם ישבו איתנו ואנחנו הכנו פנקייקים. מהבוקר החלו להיאסף כולם סביב הבית ולצפות בנו אורזים. כולם מתעניינים מאוד בספר על החיות הקדמוניות של נועם ועומרי ובימים האחרונים הוא עבר מיד ליד בין גברים, נשים וילדים שישבו בחבורות והתבוננו בו. גם סל הצעצועים של נועם ועומרי עם כל דינוזאורים שבו וחתיכות הברזל שעומרי אוסף מהרצפה מרתק אותם, ולכל אדם שנכנס לבית נערכת תערוכת דינוזאורים על ידי בעל הבית, גבר בן 62. העגלה, האופנוע, וכל דבר שקשור בנו מעורר עניין – בכל הימים האחרונים כולם מתיישבים על האופנוע, שמים על עצמם את הקסדה ומשקפי השמש של ש' וכמה אף ביקשו לנסות לנהוג בעגלה (ולא הצליחו ממש). הבוקר כולם ניסו לשאול אותי המון שאלות, וממה שהבנתי שאלו מאיפה אנחנו, איזו דת אנחנו (זיהיתי לפי המילה איסלם) אבל הם לא הכירו את המילה יהודי, כמה כסף עלה לנו להגיע לקמבודיה ואת השאר לא הבנתי. אני חושבת שהבנתי שלבעלת הבית יש שבעה ילדים, חלקם גרים איתה וחלקם בבתים סמוכים. זאת שהוציאה לנתנאל כינים היא בתם למשל, ויש להם בן אחד בן 31 שהוא נזיר בפנום פן ותעודת ההסמכה לו עם תמונתו תלויה על הקיר בבית. לקראת יציאתנו ישבנו עם בעלי הבית ובנם, הם דפדפו בספרוני שיחות קמבודית-אנגלית וחיפשו דברים לומר לי או לשאול. לא נראה לי שהם מצאו וגם אני לא. מאוד התרגשתי מהפרידה וניסיתי למשוך אותה עוד, בעוד ש' מחכה לי למטה.
עכשיו מחכים, כבר שעה בערך. החלטנו לשוב לקרטייה במקום להמשיך היום צפונה כדי לא להיות לחוצים בזמן ולהתחיל את הנסיעה ל stung treng מחר בבוקר.
להתראות ממני (ישבתי עכשיו בחדרי עם האינטרנט והקלדתי את הכל).