20.12.2010
היום בבוקר עזבנו את צ'י פט. בכל משך שהותנו בכפר, אמרו לנו שיש שם בחור ישראלי בשם אורן שמתנדב ועובד עם הקהילה אבל לא יצא לנו לראות אותו. אם זה היה קורה, הוא היה הישראלי השלישי בקמבודיה שהיינו פוגשים. בכל מקרה, בכפר הקטן הזה בהרים כולם מכירים את ישראל הודות לצוות מתנדבים שהגיע למקום ועזר בהפיכתו למה שהוא היום. אתמול בערב ש' הצטרף לבנה של בעלת הבית וחבריו השתויים שפתחו שולחן בחצר והביאו גוש קרח שאותו ריסקו והכניסו למיכל וארגז בירות. בעלת אני הבית ישבנו ליד, כל אחת עם מקור האש שלה ובישלנו. טיגנתי דגים והצעתי לבחורים, עשיתי פנקייקים ונתתי חלק לבחורים השתויים וחלק לחבורת הילדים בבית, כולל שני בניי, שישבו וראו סדרת טלוויזיה מדובבת לקמבודית. הבנו שלנועם ועומרי יש כנראה כבר מחסור רציני בטלוויזיה אז החלטנו היום לקחת חדר עם אחת כזו. ואכן זה מה שעשינו. הגענו בשלוש לקו קונג, עיירה לחוף הים על גבול תאילנד, שחוץ מזה אין הרבה מה לעשות בה, אבל היא משמשת בסיס יציאה לטיולים במפלים, ג'ונגלים נהרות בהרי הקרדמון. העדפנו להתרחק ממלונות של תיירים כי הם נוטים להיות מאורות, ובחרנו במלון עם מראה חדיש ונקי באותו המחיר. עכשיו, אחרי מקלחת, אנחנו מרגישים כמו מיליון דולר, ממש אילת.
על הנסיעה: אני אתחיל בסיכום, ברגעים מסוימים, כאשר הצלחתי להשתחרר מדאגות, חששות, שאלות של מה יהיה, האם נגיע, מה יהיה עם הגב של ש' והחלטות שאני מחר מזמינה טיסה הביתה, הרגשתי כמו בסרט. הילדים ואני יושבים בעגלה, ש' נוהג בנוף מהמם ביופיו – הרים, ג'ונגלים, נהרות ומטעי קני סוכר. אסתי הזכירה לנו את הקשיש מהסרט "סיפור פשוט" שחצה את כל ארה"ב על מכסחת דשא, והרגשתי שגם עלינו אפשר לעשות סרט.
יצאנו בשמונה בבוקר מצ'י פט. דוברה הביאה אותנו לצד השני של הנהר, והחלטנו לעשות את הנסיעה לכפר ממנו יצאנו לפני כמה ימים עם העגלה והאופנוע ולא בשיט בסירה. תחילת הנסיעה היתה כמו נסיעת שטח הודות לגשם הרב שירד לפני יומיים. המשך הנסיעה היה בין מטעים של קני סוף שמדי פעם נראים קוטפים ומשאיות עמוסות קנים. אחרי כמה פניות הבנו שאנחנו לא בכוון והתחלנו בהתברברות בין המטעים. אחר כך הסתבר שהשיטה להישאר במסלול הנכון היא לעקוב אחרי חוטי החשמל, לא ידענו זאת ולקח לנו שלוש שעות להגיע לכפר ממנו יצאנו וכמה רגעים (שלי כמובן) שחשבתי שאולי זה לא יקרה. בסוף, לאחר שעתיים וחצי הגענו לדרך מסומנת על המפה, אל הדרך לכפר ובהמשכה – לעיר קו קונג. מיד אחרי שעברנו את הגשר של הכפר אנדונג טק התחלנו לטפס בהרי הקרדמון. פסגות לא גבוהות במיוחד, אבל עדיין הרבה עליות ומורדות. כמו תמיד, הפיתוי להמשיך לנסוע עוד קצת ולהגיע כבר ולא לעצור גבר עלינו, ולא עצרנו בכפר. כשהתחילו ההרים נעלמו איתם גם הבתים והכפרים. עברה עוד שעה של נהיגה, וכבר ארבע שעות מאז שיצאנו עד שהגענו לקומץ בתים על גדת הנהר. עצרנו במסעדה, שתינו ונחנו מעט והמשכנו עם החלטה לעצור לעיתים קרובות יותר. הדרך היתה מדהימה, כביש מתפתל (ולא צר במיוחד ודווקא במצב טוב) וג'ונגל ומשני צדדיו. מדי פעם עוברים נחל או נהר, מגיעים לנקודה גבוהה ממנה ניתן לראות את שרשרת ההרים עד לאופק. את העצירה הבאה עשינו לפני גשר גדול מעל נהר הטא טאי. לפני הגשר היו כמה חנויות עם סירים ובהם תבשילים שונים וחנויות פירות. סוף סוף, אחרי יותר משבוע שבא לי פפאיה ולא מצאתי בסיהנוקוויל – מצאנו פפאיה. עוד חצי שעה נסיעה והגענו לעיר, , ש' כבר עשה סיבוב בשוק והביא לנו בגטים ועוד מעט נצא לאכול.
והילדים רואים טלוויזיה....