אתיופיה, ארווה אמבה, גונדר, לליבלה וההפתעות שמסביב

אחרי תחושות קשות שסחבנו עוד מאדיס דרך ההצקה של הילדים בכפר עד הגברים הנטפלים בבהר דר יצאנו לנו להגיע למקום היחיד באתיופיה בו הנשים והגברים שווים, בו מתפתחים יעילותית, בו חושבים על חינוך ברצינות ובו כולם עובדים יחד. הקהילה ארווה אמבה.

ארווה אמבה זו קהילה שמי שייסד אותה (שכחתי את שמו) ניסה עוד מהיותו קטן לשכנע אנשים שהדרך שבה הכפרים מתנהלים לא נכונה ושמוטב לכולם לעבוד יחד, להתחלק בתוצרים ולתת שויון לנשים. בעצם הוא סוג של קרל מרקס שלהם רק שבמקום לכתוב ספרים הוא יצא לעולם הגדול בהיותו בן 13 והלך לחפש אנשים שיחברו אליו להקים קהילה. בסופו של דבר זה קרה. הקהילה הזאת קיימת כבר בערך שלושים שנה. הם עובדים כל השנה בייחד כל אחד בעבודתו ובסוף השנה מחלקים שווה בשווה את הכסף בין כולם. זה מדהים לראות איך מקום בו מנסים לחשוב על דברים חדשים ולהתפתח הדברים פועלים באופן הרבה יותר טוב ויעיל. לדוגמא, יש להם ארובה, הכירה שלהם מחולקת לכמה חלקים כך שאפשר לבשל כמה דברים בו זמנית, יש להם בית אבות (סוג של), והבתי הארחה שלהם נפלאים. היום של הילדים מחולק באופן מסודר: זמן לימודים, זמן משחקים וזמן עבודה. כך שיש להם סדר ובטחון ביום יום. יש להם אפילו סיפרייה שזה בכלל הפתיע מאד. והדבר הכי חשוב בקהילה הזאת: אף אחד לא מציק או מטריד את המבקרים אף פעם. זה היה מדהים.
 ליד הכפר היה נחל נפלא בוא בילינו שעות ארוכות, שירן ושקד הלכו לטפס על הרים בסיביבה כשאני ביתיים הצטרפתי לעבודות הפשוטות של סינון הטבלינים וייבוש. כשניגשתי לעזור עם התירס (היה צריך להוציא מהתירס את הגרעינים) האישה שעבדה שם לקחה את הידיים שלי, הסתכלה עליהם ואמרה באמהרית "את לא יכלה, את לבנה" ואני אמרתי לה "תראי, אני עושה את זה, למה לא יכלה" והיא בפליאה לקחה את הידיים שלי שוב והייתה בשוק שלבנה יכלה לעשות משהו בעולם הזה.

בכל מקרה בילינו בארווה אמבה כשלושה ימים מושלמים ונעימים. בדיוק אגירת הכוחות לה היינו זקוקות.

הכפר רחוק מהכביש הראשי מרחק של כשני קילומטרים. מרחק שלא הייתי מוכנה ללכת ברגל עם התיקים. (איך הגעתי מהכביש לכפר? הלכתי ובכיתי הלכתי ובכיתי) אז חיכינו שאיזה רכב יכנס לכפר ויצא (באים המון תיירים לכמה שעות רק לראות את המקום המיוחד הזה) אחרי רכב של תיירים ממחוז תיגרי שביקשו מאה ביר בשביל טרמפ פתאום ראינו אדם לבן ומבוגר יוצא מג'יפ. שמענו אותו מדבר וקלטנו שהוא דובר אמהרית שוטפת (!) מייד ניגשנו איליו והדבר הבא ששאלנו אחרי בקשת הטרמפ היתה מאיפה האמהרית. מסתבר שההורים שלו היו רופאים באתיופיה ועד גיל 15 הוא גר באתיופיה. כשהתחילה מלחמת האזרחים (שנת 74 אם אני לא טועה) הם חזרו לנורבגיה. עד היום כל שנה הוא נוסע לאתיופיה ועכשיו הקים בית מלון אפילו.. הוא היה מאד נחמד ועזר לנו לתפוס מונית גדולה לגונדר במחיר אבשה (המחיר המקומי).

כשנסענו לגונדר היו לנו כמה מטרות: 1. לבקר בכפר של אמא ואבא של שירן 2. לעשות את הסימיאנס 3. לראות את הסוכנות היהודית. חצי הגענו למטרות שלנו... זוכרים? האדם מתחנן ואתיופיה צוחקת לו בפרצוף 

הגענו לגונדר בשישי בערב למלון שהישראליות שפגשנו בארווה אמבה והחלטנו ללכת לבית כנסת של הסוכנות. הסתובבנו בבערך שעה בסביבה שלו (לפני מה שמישהו הסביר לבנות) בסופו של דבר מצאנו מישהו שאמר שהוא יודע איפה זה ולקח אותנו לשם. אבל בעצם, זה לא היה לשם אלה למקום אחר לגמרי. אז אחרי הסתובבות קצת מפחידה בסמטאות החשוכות של גונדר, חזרנו למלון ועשינו קבלש משלנו עם מיץ אננס ווופלות. היה נחמד.

יום למחרת הלכנו ליום הסתובבות בגונדר שזו עיר עם הרבה מציקים (שוק אחרי ארווה אמבה). מצאנו מלון ממש מפואר שאכלנו בו סוף סוף ארוחה טובה. היה לנו כל כך רגוע ונחמד שם ודיברנו על כמה מבאס זה שהרגע היחיד בו אנחנו מרגישות רגועות זה כשאנחנו "בורחות" מאתיופיה. בשלב הזה ההסתובבות ברחוב נהיתה כבר מאד מטישה מרוב ההצקות.

אחרי הארוחה הנהדרת פנינו למשימתינו הבאה, למצוא מפה של הסימיאנס. לחפש דרך להגיע לכפר של ההורים של שירן שרק יום לפני זה מישהו אמר לנו שהוא במרחק נסיעה מהעיר. אחרי תישאולי רחוב רבים מדי הבנו שהכפר נמצא ליד העיירה דברק שנמצאת למרגלות הסימאנס וממנה אנחנו מתחילים בכל מקרה את הטרק. יום למחורת יצאנו לדברק.

דברק זו עיירה קצת מוזרה. פרט לכך שזה המקום הכי קר שהייתו בו באתיופיה, היא כולה הייתה בחפירות של תעלות ביוב (כשהראתי תמונה לאתיופית ישראלית שהייתה גרה שם היא מאד התרגשה) והיינו צריכים לקפץ מתעלה לתעלה כדי לנוע בעיר. כמובן שהמחירים שם היו מופקעים לחלוטין כי יש שם המון תיירים שמתחילים את הטרק. כששירן ושקד הלכו למשד שממנו מזמינים את המדריך לטרק והסוסים הן פגשו מישהו שבמקור מהכפר של הורים של שירן וגילו שהוא נמצא במחרק ארבעה ימי הליכה לכל כיוון (אין אופציה לג'יפ ואפילו לא לסוס להגיע לשם. הכל סלעים וצוקים). אז מאחר ולא מצאנו אף מדריך שיודע את הדרך הבנו שאין לנו ברירה אלה לוותר. זה היה ממש משבר.

למחרות יצאנו לטרק עם עוד שני מטיילים אירופאים ועם עוד שלוש פרדות. על אחת מהן אני הייתי מיועדת לעשות את ההטרק ברכיבה (יש לי שברי מאמץ וזה טרק קשה). אחרי כמה שעות של רכיבה מפחידה מאד על פרדה שלא הפסיקה למעוד ולעבור התעללות מהאיש שהוביל אותה הבנתי שאין סיכוי שאני עושה את זה במשך חמישה ימים. כל כך כאב לי מבפנים לראות איך התעללו בה, שלא לדבר על הלב שנפל לי לתחתונים ליד הצוקים הגבוההים כשהיא כמעט מעדה הבנתי שאני לא אמשיך. חזרתי לדברק ונסעתי לבדי לגונדר לאותו מלון שישנו בו לפני. חששתי מהנסיעה לבד לגונדר במונית גדולה אבל למזלי היו איתי במונית אנשים ממש חמודים והשמעתי להם עידן רייכל מהפלאפון שלי והם מממש התלהבו.

כשהגעתי לגונדר הסתדרתי מהר והתמקחתי באופן שהופתעי ממנו בעצמי עם נהגי המוניות עד שהגעתי למלון. אני מרגישה שממש התחספסתי מכל השהות בג'ונגל האנושי הזה. אחרי כמה שעות של דיכאון מכך שאני צריכה לבלות עם עצמי לבד את ארבעת הימים הבאים בגונדר שזו עיר שאין בה יותר מדי מה לעשות, פתאום הפתיע אותי שירן שהגיע גם היא למלון. מסתבר שאחרי הליכה של כ 20 קילומטרים גם היא נשברה (יש לה בעיות ברכיים קצת) והצטרפה אלי לארבע ימים לא מעניינים במיוחד בגונדר.

טיילנו קצת בסביבה, ביקרנו בכפר שהייה יהודי פעם, ביקרנו בטירה והיינו קצת בסוכנות היהודית. אבל בגדול, היה משעמם. ובגלל שהיינו צריכות לחכות לשקד כי לא הייתה דרך ליצור איתה קשר, לא יכלנו כל כך לנסוע לשום מקום ליותר מיום.

כשהבטנו במפה היה נראה שהנסיעה לליבלה לא צריכה לקחת לנו יותר משש שעות (טעות מספר אחת). היינו בטוחות שיהיה פשוט למצוא מונית לליבלה ולכן לקחנו את הזמן בבוקר (טעות מספר שתים). כשהגענו לתחנה המרכזית (בסביבות השעה 9) גילינו שהאוטובוס הישיר היחיד לליבלה יצא כבר בשעה שש ועלינו לבצע החלפה לעיירה דברה טבור. אז נסענו לשם. הגענו לשם בסביבות השעה אחת, אחרי עצירה קלה לארוחת צהריים (הדבר הנכון היחיד שעשינו כל היום הזה) עלינו על מונית שאמרה לנו שמגיע לליבלה בלי לבדוק מראש את המחיר (טעות מספר שלשוש) אז כמובן כשכבר היינו בנסיעה הוא פתאום דפק לנו מחירים ובגלל שהיינו על המיניבוס כבר לא היה לנו כלף מיקוח של ללכת למישהו אחר. לאחר כמה שעות נסיע לפתע נעצר המיניבוס, כל האנשים יצאו והוא אמר לנו שזו תתחנה אחרונה ואנחנו צריכים להחליף מונית אחרת לליבלה. (היה בערך ארבע בצהריים) כבר היינו זועמות בשלב הזה. גם לקח כסף וגם דפק אותנו. כשחיפשנו מונית לליבלה גילנו שיש רק אחת ולכן דפקו לנו מחיר פסיכי. זה היה כל כך מבאס כל המצב הזה. לפחות על המונית הכרנו מישהו שידע אנגלית ממש טוב. הוא סיפר לנו שיש עכשיו קריסמס בלליבלה (זה לא היה ה-25.12, אצלם זה חמישה ימים אחרי) ולכן הכל כל כך יקר ושכדאי לנו להזמין מלון מראש. כך שבעזרת הלונלי פלאנט הזמנו מלון בלליבלה.

הנסיע לליבלה היתה מזעזעת בדרך לא סלולה ומעצבנת. הגענו לשם רק ב 11 בלילה. מוטשות ומרומות כיוונו להגיע כבר למלון אך להפתעתינו הלא רבה במיוחד לא היה אף חדר פנוי למרות שביצענו הזמנה. היינו עבודות וכעוסות מאד. כולנו הציקו לנו ברחוב, וכל המלונות היו או מלאים לגמרי או עלו יותר מחמישים דולר. למזלינו פגשנו מישהו שגר בחדרון קטן מבוץ והוא הציעה לנו להזכיר לנו ללילה את החדר שלו והוא עצמו ישן במקום אחר. כמובן ששמחנו למרות ששילמנו מחיר גבוהה מאד יחסית לחדר מגעיל בלי שירותים (300 בר!!) אך זה עדיף על 80 דולר. רצינו לעוף מלליבלה דבר ראשון בבוקר.

כמובן שיום למחרת הכל התבהר, הסתובבנו קצת בספק עיר, ספק כפר הזה עד שמצאנו מלון יותר זול עם בעלת בית נחמדה (את שם המלון אני לא זוכרת, רק שהוא היה מול הבנק) באותו יום ירדנו לכנסיות האגדיות של לליבלה. אני חייבת לציין שזו באמת עיר מאד מוזרה ומאד יפה. כי היא מתויירת באופן בלתי רגיל והיא מעוז דתי לכל נוצרי באתיופיה, מצד שני היא פשוט כפר. לגמרי. בלי תחבורה ציבורית בכלל, בלי אינטרנת נורמאלי. והכל עליות טלולות מאד שמקשות על ההתנהלות היום יומית.

הכנסיות היו משגעות, ולמרות המחיר המופקע (500 בר) אני שמחה שהלכנו לשם. בגלל שהיה חג (קריסמס) היה מלא עד אפס מקום, אי אפשר היה לזוז וזה היה מגניב לראות כל כך הרבה אנשים בלבן מתפללים. אחרי שהתעייפנו קצת, הלכנו לחפש אוכל ופגשנו את חברינו הגרמני שעשה עם שקד את הסימיאנס. החלטנו לתפנק והלכנו יחד למסעדה יוקרטית כי אני ושירן לא היינו מסוגלות לאכול אפילו קצת מהווט החריף של המקומיים (באופן כללי, באתיופיה, אם רוצים משהו שהוא לא אנג'רה חייבים ללכת למסעדה יוקרטית בה כל אחת מסיימת בתשלום של בין 30 ל 50 בר -; בעצם עד 12 שקל לארוחה שלא עושה כאב בטן- לדעתי שווה כל גרוש)

למחרת הלכנו שוב לכנסיות כשהתמזל מזלינו ופגשנו בקבוצה ישראלית של מבוגרים עם מדריך. הם היו נחמדים מאד, היה משחרר לדבר סוף סוף עברית וכמובן שגם קיבלנו סיור מודרך בחינם בכל הכנסיות. באותו ערב פגשנו עוד ישראלית נחמדה מאד שעובדת בארץ עם פיליטים בדרום תל אביב. (כל מפגש עם ישראלים ראוי לציון מיוחד, מפני שאין יותר מדי כאלה).

זוכרים שאמרנו שנישאר בלליבלה רק לילה אחד כי שנאנו אותה בהתחלה? אז בעצם, אחרי שפגשנו עוד זוג ישראלים מבוגרים ונחמדים מאד מאד שהמצליצו לנו על בית הארחה טוב יותר וזול יותר מזה שהיינו בו, נשארנו ללילה שלישי בלליבלה הקדושה בה בסופו של דבר התאהבנו.

 הכפר שליד לליבלה והאישה החוצבת בסלע

ביום השלישי בעיר החלטנו סתם להסתובב מסביב לעיירה. הלכנו דרך הכפרים הצפופים שבתוך לליבלה עד שהצלחנו להגיע למקום שהוא טיפה מבודד. היה שם נוף יוצא דופן, הרים מדהימים ועופות דורסים בהמוניהם (זה החלק שבו חבל שלא הבאנו מגדיר ציפורים) . מתוך השממה הנפרסת מפנינו לפתע מציצים אנשים שעולים על ההר. כל פעם אדם אחר. פעם זקן עם מקל, פעם נער עם חמורים וכבסים, פעם ילדה עם חבילות קש על ראשה. צפינו בהם עולים את כל הדרך, נעלמים בין פיתולי ההר עד שהם מגיעים אלינו. כמה ילדים מהכפר ליד באו להתעינין בנו. תיקשרנו איתם באנגלית אמהרית סבוכה במשך כשעה. אחרי זה הם הזמינו אותנו לבית שלהם. אלו היו שני אחים -; בת ובן. מחוץ לבית שניהם נראו לי שווים. אולם כשהגענו לבית, האחות התחילה להתרוצץ בעקבות שליחויות אמא, להגיש לנו אוכל ובונה. בינתיים הילד ישב. כשהגיע האב האם הגישה לו אינג'רה, לאחר מכן לאח. את האחות והאמא לא ראינו אוכלות או שותות...

אחרי שיצצאנו מהבית הלכנו להסתובב באיזור, התיישבנו על הר עם נוף יפיפה. כל הזמן שישבנו על ההר שמענו דפיקות חזקות על עבן ושקד הלכה לבדוק מה יש שם. היא גילתה גבר ואישה שחוצבים בסלע קוביות שמרצפים בעזרתן את הכביש. על כל קוביה כזאת שלוקח המון זמן לחצוב הם מקבלים שני ביר שזה כמו חצי שקל, ואם הקוביה לא בדיוק לפי המידות היא לא נחשבת. שני האנשים האלה עובדים ככה במשך כל היום עד החושך. שקד ראתה את הבית של האשה והיא סיפרה שזה בית פחון לכל המשפחה בגודל של החדר שלי בערך... איזה סיפור משוגע...

לליבלה לא יכלה להפרד יפה. בדרכינו חזרה מלליבלה נתקענו בנסיון הנואש להצליח לצאת מהעיר. מישהו אמר לנו שיש אוטובוס בשעה 10. זה היה שקר מאד גדול. חיכינו כשעתייים, ואז ירדנו ליציאה מהעיר בתקווה לתפוש שם טרמפ. זה היה אחד הבקרים -; צהריים הנוראיים באתיופיה (כמו היום שבו הגענו ללילבלה) ביציאה מהעיר היו המוני אנשים שלא הפסיקו להגיע. היה שם סדרן שהעלה אנשים על האוטובוסים שהגיעו. היתה לו חולצה אפורה ואני שונאת אותו עד היום (גם עכשיו, כשאני מקלידה את הסיפור הזעם מכה בי). במשך כמה שעות הוא לא נתן לנו לעלות על אף אוטובוס. למה? לא ברור. אולי סתם כי הוא שונא מערביים או אולי כי היתה לו תקווה שכשיהיה כבר ערב נהיה מוכנים לשלם סכום גבוהה מאד. למזלינו הצלחנו אחרי זמן רב מאד להשתחל על איזה מיניבוס בפוצץ לגמרי. לא היה מקום בכלל כלל. ישבנו על חצי תחת על קרש קטן בנסיע של שעתיים על כביש עפר כשכל החלונות סגורים (אתיופים לא אוהבים רוח, ממליצה להביא מאוורר כיס לנסיעות, לא בצחוק).

 דברה טבור

את היום הנורא סיימנו בעיירה נפלא בשם דברה טבור. מצאנו מלון זול במיוחד ב 60 או 80 בר (לא סגורה על זה) לחדר לכולנו. זו עיירה יפיפיה, מפותחת -; בתים מקסימים, מדרכות מרוצפות, לא כזה מציקים ברחוב ואין תיירים בכלל, לכן זולה מאד. המלון הכי מפואר שם עולה 250 בר ושם אכלנו כשרצינו אוכל מערבי וטעים (לא היה יקר בכלל)

דברה טבור- הכפר העויין והכנסייה הקסומה

יום למחרת, לאחר שביכרנו בשוק המקסים והצבעוני, לקחנו טוק טוק וביקשנו שיסיע אותנו לכפר ליד. להפתעתינו הגענו לכנסייה מיוערת ויפיפיה. זה ממש היה נראה כאילו נכנסנו לאגדה. הסתבבנו לנו באזור לאורך הנהר, זה לא ממש היה נראה כמו כפר, הבתים היו מבודדים אחד מהשני. ישבנו ליד הנחל כשחבורה של ילדים ונערים התחילה להתגודד סביבינו. בהתחלה לא הגבנו כמעט, כי לא היה לנו כח וגם כי כבר היינו רגילות לזה. הכל היה בסדר עד שהם התחילנו לבקש מאיתנו כסף. תחילה גם לזה לא התייחסנו ברצינות, מתוך הרגל. צחקנו והתעלמנו. אולם, תוך כמה דקות הם התחילו להיות תקיפים, התחילו לזרוק עבנים ואמרו שאם ניתן להם כסף הם יפסיקו. ניסינו למצוא מבוגר שיפסיק אותם, אך ללא הועיל, גם המבוגרים היו תקיפים מאד כלפינו. התקשרנו לנהג טוק טוק שיאסוף אותנו. ודקה לפני שהוא הגיע אישה מקסימה הזמינה אותנו לביתה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. דיי התבעסנו והרגשנו מאד רע... כל כך רצינו לחוות עוד מחווית הכפר, והינה, כנראה שלא כל כך רוצים אותנו שם. אני חייבת לציין שאני מאד מבינה אותם. למה להם לרצות שהעשירים מהמערב יבואו אליהם, לשטח שלהם.

הימים הבאים היו בעיקר נסיעות- נסיעה לגונדר, נסיעה לאדיס, נסיעה דברה זית, נסיעה לאווסה, נסיעה לארבע מינץ'.