אתיופיה. הכפרים והחיים כמטיילת

בשדה תעופה - תובנות של סוף מסע

אז זהו. זה נגמר. אני יושבת לי בשדה עם הפנטה אננס המיוחלת שחיפשתי מאז דברה טבור. זה לא טיול שנגמר. זה מסע משוגע. מסע שלא יכלתי להסביר למה חשוב לי לצאת אליו. רק יכלתי להרגיש את זה מבפנים. זה כל כך בער בי.. למה? בגלל החניכים? ההורים שלהם? לא יודעת. אולי... איכשהו משהו משך אותי לארץ המשוגעת והמשגעת הזאת.

אני אנסה להעביר בשורות הבאות להעביר לכם את התחשוה בארץ הפסיכית והממהמת הזאת... חשוב לי לציין שהרבה יוצאים מאתיופיה בתחושה לא טובה וזה קשור בהרבה לציפיות מהטיול, אז כדאי לקרוא כדי לנסות להבין את האווירה ואת מה שמחכה למי שיסע לשם.

מבחינתי המסע הזה ריכז את כל מה שייכלתי לו. התארכתי אצל משפחה אתיופית בכפר ללילה ומספר פעמים לצהרים, למדתי מעט את עבודות הבית והדינמיקות במשפחה (כמה שניתן בבכל זאת, חמישה שבועות), ראיתי את הנופים עליהם כולם מדברים וממש השתפרתי באמהרית שלי.

אני חייבת לציין: אתיופיה מדינה משוגעת ומשגעת! למה?

1. אנשים תמיד עונים כן על הכל! אין לא! אי אפשר להבין מה הם רוצים! הכי הורג אותי כשהם לא מבינים משהו ובכל זאת אומרים כן כן. כמה פעמים הלכנו לאיבוד בגלל זה או סתם התעצבנו

2. פערים חברתיים שאני לא מצליחה לתפוס. אני כל הזמן אמרתי על אדיס שזה לא הגיוני שבאותה עיר יהיו פערים כאלה.. שקד, חברה שלי אומרת שבאותו עולם. ואני לא מדברת על הכפריים החיים בדלות, אלה על הקבצנים בערים. היום היה קטע מוזר כשאני ושקד ישבנו בבית קפה ממש נחשב ויוקרתי (התפנקנו בעיר הגדולה) ובינתיים ילדה ביקשה מאיתנו אוכל... זה מוזר כל כך...

3. אנשים שם נורא אלימים. לא פיזית. אלה בתחושה. בזה שהמוזיקה מאד רועשת כאילו כולם רוצים לשמוע, בזה שהם אשקרה דוחפים ומושכים אותך מהתור ובזה שתמיד משקרים לך. לדעתי זה נובע מעצם העובדה שהם חיים בג'ונגל אנושי השרדותי... חוויה לא פשוטה.

4. הם שונאים את המערב ובו זמנית מעריצים אותו. יהיה לי מוזר פתאום בארץ לא להיות הפרנג'ית שמקבלת מלא כבוד.. מצד שני אני גם לא אהיה הפרנגית ששכולם דופקים לה מחירים או מתאספים סביבה ברחוב.

נראה לי לראשונה בחיים הבנתי מה זה להיות שונה. לקבל יחס מיוחד רק כי כי אני לבנה או כי חושבים שאני מליונרית או סתם כי אני שונה

...

הטיול לאתיופיה התחיל ברגע שיצאנו מהשדה תעופה לחפש מונית. זה היה 2 בלילה, שעה לא נעימה בעליל לצאת מהשדה. מאוחר יותר התחרטנו שלא נשארנו לישון בשדה. בכל מקרה, המונית דרשה 20 דולר (!!!) ולא הסכימה לרדת מהמחיר. אם יש דבר אחד חשוב לדעת על אתיופים: כשהם יודעים שיש לך עוד אפשרויות אתה תוריד אותם במחיר כמה שתרצה, אבל יש להם את היכולת המופלאה לזהות מתי אין לך ברירה ותוקעים מחיר לא הגיוני.

נהג המונית שלנו לא ידע אנגלית בכלל וכל הנסיעה לימד אותנו באמהרית את שתי המילים היחידות שהוא מכיר באנגלית: שמאל וימין. הרחובות היו חשוכים כי בחלקים מסויימים באדיס מכבים את האור אחרי השעה 11. אבל יכלנו לראות שיש המון אנשים ברחוב. ניתן היה להבחין בין אנשים ששומרים על הבתי עסק ועל הבתים של העשירים ובין האנשים שמפניהם הם שמרו, תושבי הרחוב עצמו. גברים, נשים, ילדים וזקנים שגרים ברחובות אדיס. בהמוניהם ישנים בשורות ארוכות על הריצפה מכוסים בשמיחות. תהינו היכן הם ישנים בחורף. תהינו איך נראת אמהות בחיי רחוב. לדוגמא, ראינו באחד הימים אמא ישנה על הרצפה ולידה ילד קטן כבן שלוש פשוט מסתובב ברחוב, היא לא רואה לאן הוא הולך ולא משגיחה עליו. הוא עלול להדרס, ללכת לאיבוד ולהעלם לה. אבל היא ישנה... אני לא שופטת אותה כלל. איך אני יכלה לשפוט אדם חסר כל שגר ברחוב.

בכל מקרה, הזמנו מהארץ מלון ליום הראשון וכשהגענו אליו גילינו שאין חדרים. אז חיפשנו מלון נוסף (לילה, פחד אלוהים, כן?). מצאנו מלון שביום יום הוא זול יחסית אך כמו שאמרתי, אתיופים יודעים מתי אתה תקוע ואפשר לסחוט ממך כמה שרוצים. כך שבעלת המלון התעקשה על 30 דולר (!!!). גם אחרי התמכחות ארוכה היא לא ירדה מהמחיר. לנו לא היתה ברירה. היה אמצע היליה באדיס אבבה. מפחיד ולא מוכר. אז פחדנו ולדעתי עוד לא הבנו כמה יש לנו סיבה טובה לפחד. בסופו של דבר לקחנו את החדר המקולל (לפחות היו מים חמים). וכך יצא שבלילה הראשון באתיופיה הוצאנו ביחד 50 דולר. שזה 900 בר. (למען ההברה, חדר במלון טוב עם מים חמים עולה כ 250 בר. חדר עם מקלחת קרה ושירותים בחוץ עולה כ 80 בר. 900 בר היו מספיקים לנו ל 3 לילות במלונות טובים או ל 11 לילות במלונות זולים. בשום מצב לא לילה אחד בלבד.)

החדר עצמו הפתיע אותנו במקצת (הוא הפתיע כי עוד לא היינו רגילים למלונות האתיופים). התיקרה היתה מקושטת ומהודרת יתר על המידה אבל כשנכנסו לשירותים הם היו מטונפים והאסלה היתה חסרה. זו דוגמה לסדר העדיפויות האתיופי הלקוי. באחד הימים ראינו שלט פירסומי ענק לחנות "dress to empress" המוסג הזה המשיך להוביל אותנו לכל אורך הטיול. האתיופים עושים כל כך הרבה כדי להרשים חיצונית. בארץ בדרך כלל לא ניתן לזהות איש עשיר, סתם כך ברחוב. אבל שם מזהים בקלות. כל אחד יעשה הכל כדי להראות שיש לו (עיגילים, חליפות, תכשיטם). בכל מקרה, המלון עשה הכל כדי להיות "דרס טו אימפרס" מבחוץ ושכח לחשוב על השירותים.

הלכתי לישון באותו לילה מתוסכלת, מרגישה מרומה ובשוק ממה שראיתי ברחוב. זו הייתה התחלה קשה לאתיופיה.

ביום השני מייד מצאנו מלון זול וטוב. זו כבר היתה הקלה. אחר כך הלכנו לבוהוריים (זוכרים, הלכנו לישון סביבות 4 בבוקר..) בבית קפה שנראה ממש נחמד. כשהלכתי שם לשירותים חטפתי את אחד השוקים הראשונים שלי מאתיופיה (יהיה עוד הרבה פעמים שאני אהיה בשוק), לא היתה אסלה אלה חור באדמה. ידעתי שזה אמור להיות, אבל בכל זאת הייתי המומה. כמובן שבהמשך הנסיע התרגלתי לחורים באדמה וקיבלתי אותם בשלווה, ואפילו באהבה.

אחרי הארוחה התחיל מסע קשה במיוחד: מסע בעקבות קרטיס סים אתיופי. באותו יום גילינו את החוק מספר אחד באתיופיה: כששואלים אנשים להכוונה לא להאמין עד שלפחות ארבעה אנשים עונים את אותה התשובה. לפחות 4 שעות חיפשנו את חברת הטלפונים המיוחלת בכל רחבי הפיאצה. הפיאצה זה המקום הכי נורא שהיינו בו בכל אתיופיה המוני הומלסים וילדים יחפים ברחובות, כולם מבקשים כסף... ואם ניתן לאחד יבואו עוד מאה. זו תחושה נוראית, הילדים החמודים עם דמעות בעיינים...גם סתם אנשים, פונים אילנו כל שנייה. לשאול מאיפה אנחנו, אם אנחנו צריכות מדריך, סתם לגעת בנו כי אנחנו לבנות ודברים נוספים. הלכנו בלי הפסק, כל שנייה שעצרנו התאספו סביבינו המונים. היינו הלבנות היחידות שראינו באותו יום בכלל חוץ מבמוזיאון מאוחר יותר באותו יום. זו הייתה חוויה קשה והרגשתי כאילו אני באדיס שבועיים. זו עיר מטורפת. צפוף ומלא אנשים. זו הסיבה שכולנו מתות לעוף מאדיס לצפון איפה שיש פחות ציביליזציה ובתקווה גם פחות עוני.

מאוחר יותר באותו יום פגשנו ישראלי בשם ספי שגר באדיס כבר 8 שנים ועובד בה. זו הייתה חוויה הזויה של פערים בלתי נוראמלים. הוא לקח אותנו למסעדה יוקרטית שבחניה שלה משלמים כסף למישהו שישמור על האוטו שלך (הזוי..), אחר כך הוא לקח אותנו להופעה בשרטון שזה המלון הכי יקר באתיופיה. היו שם המון אנשים (גם אתיופים) עשירים בטירוף כשממש מאחורי אותו מלון שכבו הומלסים. זה היה פשוט מוזר כל כך.. הבית של ספי (כמו כל הבתים בשכונה שלו) מוגן בחוט טייל ויש לו שומר פרטי. זה היה לי ממש קשה לראות את הפערים האלה... חשבתי על איך זה לגדל ילדים במשפחה עמידה באדיס. ילדים שכל יום רואים ילדים עניים. מה אומרים להם? מה הילדים האלה לומדים? להתעלם? זה להיות מנוקרים. ספי כל הזמן אמר לנו: "אתן צריכות להתרגל לעוני הזה, זה יעבור לכם הזעזוע" ואני רק חשבתי שאני מקווה שהזעזוע הזה לעולם לא יעבור לי. אבל האם באמת אפשר לחיות ככה? (ואיכשהו לצערי ולשמחתי באמת קצת התרגלתי לזה במהלך הטיול...)

בגדול אני מאד נהנית מהרעיון של טיול כשלא יודעים איך כל יום יגמר ואי אפשר לתחנן שום דבר באמת כי הכל קורה אחרת איכשהו... הדבר הכי חשוב שהבנו בימים הראשונים באדיס וליווה אותנו במשך כל הטיול זה שהאדם מתחנן ואתיופיה צוחקת ואף פעם אין לדעת איך היום יגמר!

בהר דר והסביבה

היום נסענו כל היום לבהר דר. בלי להבין עדיין באוטובוסים המקומיים קנינו בטיפשוטינו את הכרטיסים לאוטובוס היקר יותר "סקיי באס" שזה אוטובוס של העשירים. כלומר הממש עשירים טסים במטוס, אז זה לכמעט עשירים. זה היה ממש מוזר, היה דייל באוטובוס שחילק לנו עוגה ומיץ לארוחת בוקר והיתה טלויזה שהראתה כל הזמן קליפים אתיופים וסרטים אתיופים גרועים. היה גם מיסטר בין איזה פעם וזה היה נחמד. רוב הנוסעים היו מקומיים חוץ מעוד שני אנשים, אח ואחות מהולנד שנסעו לבקר את אבא שלהם שעובד בבהר דר כגיניקולוג.

בדרך לבהר דר ראינו אתיופיה יפיפיה. נופים והרים מדהימים ולראשונה את הכפרים. הבתים מבוץ וקש. הבתים העגולים היו בתים עם קש בתור גג והמרובעים, הגדולים יותר, עם גגות מתכת. זה היה מיוחד מאד. היה עצוב לראות שהכפרים הגדולים יותר, בהם היו דוכנים שונים ובתי קפה ואני מעריכה שגם חשמל ומים מברז, היו ממש מטונפים מזבל לאומת הכפרים הקטנים שהיו ממש נקיים. בכללי זה מדהים כמה שאין באתיופיה פחים בשום מקום. הם עדיין לא מודעים לקיום הזבל למרות שהם מייצרים כבר כמויות שלו.

לאחר 9 שעות נסיעה קשות ביותר (שנאתי את כל הנסיעות באתיופיה, זה היה סיוט.) הגענו לבהר דר ששוכנת על שפת נהר הטנא (אחד מהמקורות העיקריים של הנילוס). העיירה הכי יפה שראינו בכל אתיופיה. היו בה מדרכות מרוצפות, הרחובות נקיים ובתים יפים.

ברגע שירדנו מהאוטובוס פגשנו את סלמון מדריך הטיולים. הוא הבן אדם הכי מבין בתיירות שפגשתי בכל אתיופיה. הוא לקח אותנו במחיר נמוך למלון זול כמו שביקשנו, הצליח להוציא מאיתנו הפלגה לטנא במחיר סביר בספק (300 בר לאחת) והזמין לתה קפה ואנג'רה. כשישבנו איתו במסעדה הוא גם הזמין חבר שלו שגר בבהר דר כסטודנט לתיירות אבל המשפחה שלו מתגוררת בטיס אבאי, אחד הכפרים הקרובים לבהר דר, שם נמצאים מפלי הנילוס הכחול. אמרנו לסלמון שאנחנו מאד רוצות לבקר בכפר והוא שיכנע את החבר שלנו לקחת אותנו למשפחה שלו בסוף שבוע.

כשירד החושך המשכנו עוד להסתובב בעיר אך לפתע גילינו שכל הנשים נעלמו מהרחוב. ואנחנו, שתי לבנות ואתיופית שנראית פרנג'ית לגמרי הנשים היחידות ברחוב. הציקו לנו כל כך הרבה שברחנו למלון והשתמעממנו כל הערב.

היום היינו בהפלגה על נהר הטנא בין איים שונים כשעל כל אי יש מנזר. האיים היו ממש יפים. היו שם המון ציפורים מיוחדות וזה נראה כמו ג'ונגלים קטנים. מאוחר יותר גיליתי שהסיבה לכך היא שפעם כל אתיופיה היתה מיוערת ככה אבל בגלל החקלאות ובגלל שהבתים בנויים מעצים התושבים כרתו את כל העצים. אולם, באיזורים של כנסיות ומנזרים אסור לקראת עצים כי זה נחשב איזור קדוש. לכן האיים של המנזרים יפים כל כך. בכל מקרה, כשנכנסו לאחד המנזרים (לרובם היה לנו אסור להכנס כי אנחנו נשים) הופתענו לגלות שבכל הציורים על הקירות ישו וכל הקדושים האחרים מצויירים בלבן. זה קצת מוזר שהאתיופים יצירו אותם בלבן. מאוחר יותר גילינו שהיתה תקופה בה הפורטוגלים ניסו להפוך את האתיופים לקטולים (האתיופים אורטודוקסים) ושהו באתיופיה כמאה שנה, והם השפיעו על הציור קדושים של האתיופים וגם קצת על הארכיטקטורה לכן הציורים נראים ככה. היה אי אחד שהגענו אליו והוא היה ענק ויפיפה. גרו בו אנשים שסיפרו שכל יום הם נוסעים בסירת קנו לבהר דר וחזרה. זה נראה לי ממש מגניב לחיות ככה, לעבוד ולהנות מהעיר ולחיות בכפר יפיפה רחוק מהרעש באמצע הנהר.

היום השישי

היום הראשון בכפר. היום הגענו לראשונה לכפר. הנסיע בפני עצמה הייתה אירוע מיוחד מאד. זה היה מיניבוס, הם קוראים לזה טקסי, מפוצץ באנשים, רובם יחפים, עטופים בכל מני בדים, מעלים שקים של סחורות שונות, תרנגולות ודברים מוזרים אחרים. זו הייתה נסיעה מרתקת שערכה כשעתיים. האוטובוס נסע בין הכפרים וראינו אנשים הולכים בשדות עם מסע כתפיים כבד במיוחד, בעיקר נשים. כשהגענו לטיס אבאי ונכנסנו לבית כולם היו בדיוק בטקס הבונה (קפה). הבית היה בית בוץ מרובע, גדול יחסית עם חדרים והרבה צאן שגר בתוך הבית. גילינו שזו המשפחה של הקס. כולם ישבו במעגל על כיסאות נמוחים, בחושך (כל הבתים האתיופים בנויים עם חלונות קטנטנים כך שתמיד חשוך) והיה קצת מביך. אני ניסיתי לשבור את המבוכה בעזרת האמהרית הצולעת שלי (היום יש לי הרבה יותר אמהרית ועדיין מאד צולעת)...

בכל מקרה אחרי הבונה המביכה והטעימה, יאסו שאירח אותנו לקח אותנו למפלי הנילוס. הדרך היתה רצופת ילדים שניסו למכור דברים שאף אחד לא צריך. המפלים היו יפיפיים אבל היה חבל שהיו שם כל כך הרבה אנשים. בשום מקום אי אפשר היה לשבת להרגע ולהביט בנוף. תמיד היה צריך להיות בתנועה. מצב מבאס לטיילניות רומנטיקניות כמונו שאוהבות לבהות שעות על כל הר...

כשחזרנו לכפר שוב הגיע הזמן לבונה ולאינג'רה. האינג'רה היתה נוראית ולא הצלחתי לאכול בכלל, למרות שבדרך כלל אין לי בעיה עם אנג'רה. (בעיה מספר אחת בכפר.) את הבונה הם מכינים כל פעם מחדש. כלומר, קולים את גרעינים על האש, תוחנים אותם ואז מבשלים במיים. זה לוקח כל פעם המון זמן. האתיופים עובדים קשה מאד כשהם עובדים אבל טקס הבונה בו כולם נוכחים נמשך כמה זמן שנמשך. לא כמו אצלינו, הפסקת צהרים מוגבלת בזמן. מוסג ההספק לא קיים אצלם כל כך. עובדים... זורמים... מכינים בונה... עובדים... כשיורד החושך לא עובדים יותר ושותים עוד בונה. (איך הם ישנים עם כל הקפה הזה, אלוהים יודע)

לפתע הגיעו לבית שני ילדים כבני 10. אחת אחותו של יאסו והשני אחיין שלו שמיועד להיו קס שיגדל. הוא כבר יודע לקרוא בגז ולומד המון. הם היו ממש חמודים והתלהבו מאיתנו בטירוף. הילדה ניצנט הביאה להראות לי את ספרי הלימוד שלה וביקשה ממני עזרה בלימודי האנגלית שלה. שני דברים הדהימו אותי בספרי הלימוד: האחד הוא שכל הספרים הם בהוצאה אתיופית ובכל זאת באנגלית על אף שאף אחד (כולל המורים) לא יודע באמת אנגלית. (כמה ימים אחרי זה פגשנו בחורה ישראלית שהתנדבה כמורה באתיופיה והיא סיפרה שבגלל שכל הספרים באנגלית הילדים לא מבינים בכלל מה הם לומדים. דפוק, לא?). ההפתעה השנייה היתה חביבה יותר, הספר באנגלית היה מלא בדימויים חמודים מחיי הכפר ובמילים שאפילו אני לא מכירה באנגלית לכל סוגי הצמחים החיות והטבלינים. ניצנט ניסתה ללמד אותי את האלף בית האמהרי. לא ידעתי איך להסביר לה שאין לי סיכוי לזכור תוך שעה 300 אותיות בעל פה.

מאוחר יותר ניצנט לקחה אותי לסיבוב בכפר. אחרי דקות אחדות של טיול סתובבתי אחורה וראיתי עשרות ילדים עוקבים אחרי שתינו. ניצנט אמרה לי שאסור לי להתחבר עם עוד ילדים ושהם רעים. ככשאלתי מאוחר יותר את אחותה הגדולה שידעה קצת אנגלית למה היא אמרה לי שהיא רצתה שאני אהיה חברה רק שלה.

אחרי הטיול הלכנו לנהר, שם היו מלא ילדים שהתרחצו למרות שהיה קפוא ביותר. גם שם לא הניחו לנפשינו והציקו בלי הפסקה.

בערב הזמינו אותנו לקפה בבית קפה ליד הכפר (בגלל המפלים האזור מאד מתוייר כך שיש בית קפה נחמד). בבית קפה היתה טלביזה שהיתה פתוחה על תחרויות איגרוף. הילדים בהו במתאגרפים האלימים וההורים לא עשו דבר. מה הם יעשו? זו הטלביזה שיש וזה מערבי. אם זה מערבי זה בטח טוב. זו התפיסה שלהם. שונאים את המערב ומעריצים אותו בו זמנית.

 כשהגענו חזרה לבית ההפתעה הלא נעימה של הלילה הגיעה. אחת אחרי השניה הם הכניסו לבית ארבע פרות שמנות וגדולות וקשרו אותם בתוך הבית ללילה (כדי שלא יגנבו אותן) כך שהדרך לשירותים (או יותר נכון לחור באדמה עם הגדר) היתה חסומה בארבע פרות. איך אחרי כל הבונה ששיתנו אני אצליח ללכת לישון בלי ללכת לשירותים? ואם אני אלך אז איך אצלוח את דרכי בלי לידרוך על פרה או שתיים?

איכשהו הם פינו לנו חדר עם מיטת יחיד בבית (לא הבנתי לאן תושב החדר נעלם) ולפני שהלכנו לישון נכנסה האחות הגדולה לחדר ואמרה שאם נשמע בלילה רעשים מוזרים שלא ניבהל, זה רק עכברושים. כשהיא אמרה את זה כולנו הבנו שאף אחת לא מוכנה להקריב את עצמה ולהגדיל את האופציה להנשך ברגליה (זו הקונוטציה שלי בגלל מפצח האגוזים) וכולן רוצות לישון על המיטה. כך יצא שנידחסנו שלושתינו למיטת יחיד אחת קטנה בחדר מחניק בלי חלונות. וכך עבר עלינו הלילה הכי חם בחיים שלנו. אף אחת לא ישנה וכל הלילה שמענו או דמיינו את העכברושים מתרוצצים. כן, גם התאפקתי כל הלילה בגלל הפרות.

בוקר למחורת היינו נחושות ללמוד איך בונים בית בוץ. הלכנו עם האחות הגדולה שבדיוק בנתה לעצמה בית חדש אליו היא והבן שלה צריכים לעבור. זו הייתה חוייה ממש מעצבנת כי הם לא הסכימו להראות לנו איך בונים או לתת לנו לעזור. כל הזמן אמרנו "we help" הם צחקו ואמרו שבוא נלך לשתות בונה או בוא נלך למקום אחר כלשהו. לא האמינו שאנחנו באמת רוצות לעשות משהו בגלל שאנחנו כל כך לבנות. זה היה מתסכל. בסופו של דבר באמת הלכנו לשתות בונה. אבל שם התעקשתי, וקיבלתי את מבוקשי שהיה להכין בעצמי את הבונה. קלאתי את הגרגרים וקטשתי אותם ואפילו מזגתי את הבונה לכוסות. יש להם מזיגה מיוחדת, כמו של ברמנים, מגבוהה כזה. זה היה כיף.

בצהריים של אותו יום נפרדנו מהכפר בעיקר בגלל שנדבקו אילינו יותר מדי, בגלל שלא נתנו לנו ללמוד לעבוד ובגלל שהרגשנו לא נעים עם זה שפינו לנו חדר.