פרק 3
16.1.2016.
מתעורר בשלוש וחצי בלילה. שני כדורי מלאטונין לא מגרדים לי. מסתובב במיטה ולא נרדם. אבא נוחר, אבל משום מה אני שומע נחירות סטריאו. אבל הרי רמי לא בא איתנו, עדיין לא ברור לי. זה רק מתגבר… בסוף מבין, בעלי הבית,כנראה בחדר הצמוד. נגרייה. הלך לי הלילה,אני כבר לא ארדם שוב . אין ברירה, בארבע מדליק את הטלפון ומתחיל לכתוב את הבלוג. ממש לא חשבתי שאכתוב הפעם, בטח בלי לפטופ, על טלפון, ולא שאני ללא אינטרנט זמין. אבל יש לי זמן עד שאבא יתעורר.. בשבע סיימתי לכתוב את החלק הראשון. אבא כבר קם, התקלחתי, נתתי לו להתארגן לאט ובשקט ויצאתי לשוטט ברחובות. זו הדרך האהובה עלי להכיר מקום חדש. מוקדם בבוקר, כשכולם מתחילים את היום. 100 מטר ואני על ה La Rampa, הרחוב הראשי מס' 23, שחוצה את שכונת ודאדו. מוניות שירות משנות החמישים קורעות את הכביש ומשאירות ענן שחור מאחור. בתחנות האוטובוס לא מעט אנשים, מחכים לאוטובוסים העתיקים. שבת היום, עדיין רגוע. אני משוטט ללא כוון מיוחד ומוצא את עצמי על טיילת ה Malacon. מזג האוויר עדיין סגרירי, לא ממש גשום אבל הים סוער ומשפריץ עלי. בין הבתים הרעועים, מתפרצים כל מיני בנייני ענק, מלונות, משרדים ובתי מגורים תוצרת הממשלה. הכל נראה מתקלף ולא מתוחזק. גם אם משנות החמישים, שמונים או אלפיים. באחת מפינות הרחוב, חלון קטן עם תור גדול. מוכרים שם לחם. וזהו. מזכיר לי את האווירה בביקור שלנו בשנת 1977 בבולגריה הקומוניסטית. רק כאן לא נראה מדכא. אח"כ, נופל על שוק קטן. מייד תופסים אותי דוכני האננס הרבים. שאר הירקות, דרדלה. היצע זעום.
מפה לשם אני בחזרה בקאזה, קל לנווט. איזמרלדה כבר ערכה את ארוחת הבוקר. לא יודעים למה לצפות. אבא שולף טיסטר צ'ויס אבל אין שום צורך, החבר'ה מאורגנים היטב, יש מקינטה על האש והקפה מעולה. מתחילים עם צלחת פרות, אבטיח, בננה, פאפיה וכמובן אננס. בגט עם ריבה או חמאה. "רוצים טורטייה?" ברור. אני מקבל חביתה עם חאמון ובצל. למדנו משהו חדש: בקובה, טורטייה = חביתה. עם החביתה מגיעים שני כריכים חמים וטעימים. מציץ פנימה ומוצא שכבת המבורגר, גבינה ונקניק. שווה. לסיום, שייק גויאבה קפוא. אמרתי לאבא שמזל שאני מתורגל לארוחות בוקר אמריקאיות ולבוא עם הבנות שלי לכאן, יהיה מאד מאתגר קולינרית.
אבא מקשקש עם איזמרלדה וחסוס. חסוס שולט באנגלית, עבד במספנות, למד בהולנד. קשה להבין איך זכו בכזה בית גדול בעולם הקומוניסטי מסביב. רואים שהחיים שם ברמה דיי גבוהה. בתשע מגיע סופסוף אלחנדרו – אלכס, המדריך שלנו. אני מייד מזהה מבטא רוסי באנגלית המעולה שלו. כולם מחבקים ומנשקים אותו (בכלל כל הקובנים מתנשקים כל הזמן). בהמשך היום אני לומד מאכלס שהוא למד הנדסת חשמל ברוסייה. משם האנגלית השוטפת ורוסית מעולה. חזר לקובה ועבד באולפן טלוויזיה כשש עשרה שנים בתור אחראי טכני על כל האולפן. אבל בתור עובד מדינה (כמו 99% מהתושבים), הבין שמזה אי אפשר לחיות, פרש והפך למדריך תיירים. אלכס היה מדריך של חברים טובים שלי בספטמבר. הם קיבלו אותו במקרה דרך משרד נסיעות מומלץ. אנחנו כבר הזמנו אותו ישירות לאור ההמלצות החמות של החברים. הייתי איתו בקשר בשבועיים האחרונים (ממש לא טרוויאלי כשהוא בנסיעות ואין אינטרנט זמין), אבל כבר מההתנהלות הזו הבנתי שיש על מי לסמוך. אלכס כל הזמן הדגיש שהנסיעה היא ממש תכנון של הרגע האחרון. קובה בהצפת תיירות שלא ידעה מעולם. הוא היה חייב לעבור אישית מקאסה לקאסה בכמה מקומות כדי למצוא מקום ושיענה על דרישות סבירות. אז לאחר ההכרות, יצאנו לדרך ליום הוואנה. על ה La Rampaתפסנו מונית שירות בצבע ורוד מזעזע. רכב משנות החמישים, רועש ומעשן. חוויה. 10 פסו מקומי Nasoinal לאדם. נופלים על כיכר הקפיטול, העתק כמעט מלא של זה בוושינגטון, רק גדול ורחב בשני מטרים (כי הם יותר גדולים…) מלא בניינים גדולים, ארכיטקטורה יפה, הרבה ארט דקו, רק מה? אפס תחזוקה. המשטר מוציא כל רצון להשקעה מעבר למינימום. אם המדינה לא לוקחת על עצמה פרויקט שימור, אין לבניין סיכוי. אבא שואל "זה מקום פרטי? וזה? וזה." ואלכס תמיד עונה, "State owned". אין כמעט דבר פרטי. מתקדמים לככר שבא כל נהגי מכוניות התיירים העתיקות. אלו להבדיל מהמוניות הרגילות, במצב חיצוני מצויין. שמורות ומבריקות. מכל הסוגים והשנים. רובן עם גג נפתח. כולם מציעים סיור של שעה במונומנטים של הוואנה תמורת 30 cuc. אבא לא רוצה בינתיים. אבל כמובן הולך להסתחבק עם נהג אחד. משם מתקדמים דרך בניין “באקרדי” (שאלכס מלמד אותי שכבר מזמן עזבו לפורטו ריקו). אבא מזהה חנות כלבו. רוצה להכנס. הוא בשוק, הכל מזכיר לו את בולגריה הקומוניסטית. חנות ענק עם מדפים דיי ריקים. בכל אזור מוכרים דבר אחד. סבון, קמח, ביצים, עוף. הכל עם הקצבה לנפש. רבע קילו עוף לחודש, חצי ליטר שמן. הם ממש תקועים עמוק בהיסטוריה שכבר נעלמה מהעולם, אולי רק בצפון קוריאה זה עדיין קיים. העובדים לא מרשים לצלם אותם. שני צעדים ואנחנו בחנות מקבילה, אבל כאן משלמים ב cuc, המטבע לתיירים שערכו פי 24 מפסו נאסיונאל. פה כבר יש הכל. עדיין לא שפע או מגוון, אבל משמעותית יותר. רק בעייה קטנה - לעם אין כסף לקנות שם. 95% רק מסתכלים.,עצוב.
מייד אחרי אנחנו בפתח העיר העתיקה. רחוב אוביספו התיירותי, רחוב אוריילי העתיק. חנויות לתיירים, מופעי רחוב, קובנים לבושים בהגזמה עם סיגר ענק רוצים להצטלם תמורת פסו. בית מרקחת עתיק. כאן יפה ונקי. כיכרות גדולות. אין מה להשוות לארכיטקטורה, היצע ועושר בערי אירופה, אבל עדיין יפה. כל מקום שהסופר המינגווי ישן, ישב או אכל, הם דואגים לציין ולהפוך למוקד תיירותי. אלכס מסביר לנו ומוליך אותנו בסימטאות. מדבר איתי באנגלית שוטפת, ועם אבא בבליל של ספרדית ורוסית.
לא ידעתי שאבא כבר שולט עד כדי כך ברוסית. הוא מסביר לי שלאור האוכלוסייה אצלם בשכונה, הוא כבר מאומן ברוסית הרבה יותר מבספרדית. לפי דעתי זה כבר משגע את אלכס כי הוא כמעט תמיד עונה באנגלית לאבא. ואבא מאבד את שטף השיחה איתו. צריך לעבוד על פתרון.
אבא נהנה יותר מהאנשים מאשר מהמראות. נדבק לכל מי שרק משתף פעולה וטוחן אותו בספרדית עד דק. אני נאלץ למשוך אותו הלאה כשזה נהיה מוגזם. Over חברותי, זו התכונה הראשית שלו. אלכס אומר, שים לב, כל מי שנכנס איתו לשיחה, ינסה להוציא ממנו משהו, לרוב כסף. אבל מה שקורה זה שאבא מציע מייד סיגריה או סוכריה ששולף מכיס המכנסיים ושובר אותם. הם כמעט לא מעיזים לבקש, ומתפתחת שיחה לבבית. השיא היה נהג רכב ענתיקה שלאחר שקישקשו, והוא פתח להראות לנו את מנוע הפורד המקורי משנת 1949, נתן לאבא כסף! - מטבע של שלושה פסו עם דיוקנו של צ'ה גווארה. אבא הופך את היוצרות בקובה.
כשראינו שמתחיל שוב גשם קל שעלול להפוך למבול, אלכס הציע לשכור רכב ענתיקה לסיבוב במקומות המרוחקים יותר. אבל אבא העדיף מונית צהובה, חדישה ונעימה יותר לנסיעה. לקח אותנו לסיבוב בככר המהפכה, שכונת מיראמר היוקרתית, הטיילת ועוד. נחמד, לא מעבר. סימנו בפתח של מלון נאסיונאל. מלון מפואר על גבעה החולשת לים. אלכס מספר שהמאפייה בנתה אותו בימים הטובים. זה הקינג דיויד של הוואנה. כלומר לא הכי שווה אבל איקוני. מה שיפה הוא הגנים בחוץ והנוף.
קצת סגרירי ואנחנו עייפים מהליכה ומג'ט לג. מחליטים לנוע לחדר. בדרך רואים את גלידה קופלייה שוב. מחליטים להכנס רק בשביל האטרקציה. הסיפור של המקום הוא שזו גלידה להמונים בסגנון קומוניסטי. בתוך גינה גדולה יש בניין שתי קומות שטוח וגדול. מחולק למתחמים, בכל מתחם דוכן גלידה וכמה כסאות. עד כאן, נורמאלי. מה לא? קודם כל בכל מתחם רק טעם אחד! המחיר, פסו מקומי לכדור. 1/24 דולר. הכדורים מוגשים בצלחות פלסטיות גדולות, שרוטות, לא חד פעמי, לא מזמין. אני זוכר משהו דומה מהילדות. אבל גולת הכותרת היא שיטת ההושבה. בפנים כמעט לא מרגישים אנשים. למה? כי מחוץ למתחם, בכלל ברחוב מחוץ לגינה, משתרעים תורים ארוכים. כל תור בפינה אחרת. כל תור לטעם אחר במתחם. מידי פעם מגיע שומר בריצה ומסמן כמה נכנסים. כמו מארחת במסעדה. רק שכאן יש צוות שלם לכל תור. צריך לתת עבודה לאנשים… מי לא עומד בתור? אנחנו התיירים. איך שמתקרבים למתחם הגלידה, קופצים עלינו שומרים "בכירים" ומלווים אותנו, שלא "נאבד את הדרך" ישירות לקומה השנייה לחדר הvip. זה החדר של הפראיירים שמשלמים ב cuc ולא בפסו מקומי. כאן אפשר לבחור אחד מארבעת הטעמים שיש בקופלייה. הצלחות, כמעט אותו דבר. אני רוצה כדור וניל. אבא, שלושה מכל הסוגים בלי שוקולד. אלחנדרו מוותר. הגלידה בסיסית מינוס. אבא אוהב. אני מקשקש עם אלכס, אבא מתלבש על המוכר לשיחה "קלה". שילמתי על ארבעה כדורים בערך 4 cuc, פי 24 מתשלום לאותה מנה, קומה אחת מתחתינו.
מקופלייה, שתי דקות ואנחנו בחדר. משחררים את אלחנדרו שיקפוץ למשפחה בבית. מחר שוב יעזוב אותם כשיצא איתנו לתשעה ימים של סיבוב באי. מנצלים את הזמן למנוחה. נרדמים. 2 בלילה בארץ.
לקראת חמש, אלכס חוזר, יוצאים לעוד סיבוב קצר. בוחרים מקום לארוחת ערב שאלכס ממליץ, מזמינים לשבע. אלכס מראה לי איפה יש WiFi, אבל אין איפה לקנות כרטיס לשעת שימוש. עוד קצת שיטוט ברחובות הקטנים, המון בתים שאם שמירה, תחזוקה נכונה היו מדהימים. כל ודאדו בנוייה בסגנון דומה לשדרות רוטשילד בת"א, רק מוזנח, שחור, ישן. חבל. אני מאד רוצה כבר לחוות מועדון מוזיקה. אלכס מראה לי שכל המועדונים לא יתחילו לנגן לפני חצות. ערב שבת שם. המונים נוהרים לרחוב לבלות. בייחוד לאחר שהיו תקועים בבית בגלל הגשם. נוותר להיום על מוסיקה.
נפרדים מאכלס ונעים לכוון המסעדה שלנו Los amigos אם זוכר נכון. מקום קטן. 90% מקומיים והמחיר בהתאם. לא זול, אבל לא מתקרב לארץ. הפעם טעים משמעותית מאתמול. אוכל קובני. בירה מקומית. סבבה. יוצאים לרחובות לכוון החדר. אין אור ברחובות. חושך מצריים. מישהו בממשלה החליט שאין מה להשקיע בפנסי רחוב או תחזוקתם. אז קובאני ממוצע אלוף בניווט לאור ירח.
מפה לשם, אנחנו שוב ליד גלידה קופלייה. לא אכלנו מנה אחרונה במסעדה. ההבדל מהביקור הקודם הוא שהפעם יש לנו גם 22 פזו מקומי בכיס (החלפתי cuc אחד במקומי עוד במסעדה). אז החלטנו לאתגר את עצמינו, איך מגיעים לשבת למטה למרות שאנחנו תיירים. אין סיכוי שנעמוד עבור הגלידה הזו בתור. אבל אין צורך, צועדים טיפה פנימה ומייד עטים עלינו מלווי/ציידי התיירים, מדברים איתנו, אנחנו לא מבינים, הולכים אחריהם. אבל כאן אנחנו שוברים את הסיסטמה.. מכיוון שיש כל כך הרבה מלווים שמעבירים אותנו מיד ליד, מנצלים רגע של חוסר תשומת לב ואומרים לאחד מהם, פסו נאסיונאל.. הוא כבר לא תופס ומוביל אותנו ישר לדוכן של המקומיים. עשינו זאת! לרגע חושבים שנתפסו כי ממש ליד השולחנות, עוד שומרת, מבוגרת יותר, עושה רישומים של הבאים. ככה זה, קופלייה זה מקום סודי כמו כור אטומי. אבא כמובן מתלבש עליה לשיחה מתגלגלת בעוד אני מתיישב כלאחר כבוד ומזמין לכל אחד כדור. רק וניל. רק פסו נאסיונאל. (אח"כ הזמנו עוד אחד…)
מגיעים לחדר בתשע וחצי. כבר הרוגים. אורזים קצת, מקלחות וסוגרים את היום. תם יום ההכרות עם הוואנה. מחר נעזוב ובסוף נחזור לעוד יום וקצת. נרדמים בשנייה, אני מנסה ללא מלאטונין, יעלה לי ביוקר.
