חגי תשרי, תשפ"ג. היום הכי עמוס בנתב"ג עוד טרום ימי הקורונה. ארזנו את עצמנו ל-20 יום בארה"ב, נסיעה שתוכננה במקור לאוגוסט 2020.

יום 1

טיסת לילה עם אמריקן איירליינס ל-JFK. נחיתה מוקדמת בחמש וחצי לפנות בוקר לשדה חשוך שעוד טרם נפתח. נסיעה מהשדה למנהטן במכונית פרייבט מבושמת קטורת ונהג בנגלדשי שמסביר בטון מתנצל שאנחנו רזים ועל כן נוכל ארבעתנו להצטופף יחד במושב האחורי כי 'מאז הקוביד לא מרשים ללקוחות לשבת במושב הקדמי ליד הנהג' (הם כנראה עדיין לא הפנימו שהקוביד יכול להיות מדבק גם כשיושבים מאחורי הנהג, ולא שהמושב לידו היה פנוי, אלא מלא בשטיחים וכריות...).

תחנה ראשונה, מקום המגורים שלנו לארבעת הלילות הקרובים Courtyard by Marriott New York Manhattan/Fifth Avenue. המלון ממוקם ממש על השדרה החמישית, בסמיכות לספריה הציבורית של ניו יורק ולבראיינט פארק והוא סופר נגיש לכל מקום מרכזי ועם זאת נמצא באיזור שפוי ושקט ולא בתוך ההמולה והצפיפות. הפקדנו את המזוודות בידי הבל בוי ובשמונה בבוקר כבר התחלנו להסתובב. הגענו למנהטן תוך כדי התעוררות שלנו ושלה, "רעבים" לקרוע את העיר (ולאכול).

היעד הראשון, מרחק הליכה של כ-7 דקות מהמלון, הטיימס סקוור. הטיימס סקוור של הבוקר זה בהחלט לא הטיימס סקוור של הלילה. רחובות ריקים מתיירים, שקטים יחסית, משאיות זבל מנקות את שאריות ליל אמש, ניתן להציץ דרך הזכוכיות אל אולפני השידור בשעת תוכניות הבוקר (או כפי שקרה לנו, להיות נוכחים בעת צילום שהתרחש ברחוב, מחוץ לאולפן). זה הזמן שבאמת אפשר להצליח לראות מה קורה באיזור מגובה של ילד (מה שלחלוטין בלתי אפשרי בשעות הערב).

מהכיכר, דרך נקודות ציון חשובות דוגמת סטארבקס ודאנקן, התחלנו להדרים לאורך השדרה החמישית.

סיבוב ב- Eataly NYC Flatiron, גן עדן עצום לחובבי האוכל האיטלקי, אבל אנחנו כאן לצורך האוכל האמריקאי ולכן המשכנו ל- shake shack, שנמצא ממש ממול במדיסון סקוור פארק. חיכינו עד לפתיחת הסניף בשעה 11 וריפדנו את הבטן בהמבורגרים ובצ'יפס מזוגזגים. על בטן מלאה בחנו את ה- Flat Iron שנמצא כרגע בשיפוצים ונכנסנו לחנות של הארי פוטר. החנות מרשימה גם למי שאינו מעריץ מושבע של הארי פוטר. כל פרט בחנות עוצב אחרי חשיבה מדוקדקת ומרגיש כמו ביקור בממלכה קסומה. למכורים המושבעים יש אפשרות להתנסות בהרפתקאות של VR (בהזמנה מראש) ובבר שמוכר בירת הארי פוטר כלשהי.

עוד מתוך השיטוט הראשוני -

החנות של Timothy Oulton, חנות/גלריה לחובבי העיצוב ששווה הצצה עוד מבחוץ, דרך בחינת ידיות דלתות הכניסה וחלונות הראווה.

Fishs Eddy, חנות כלי בית שכולה שמחת חיים והומור, דוגמת סט כוסות של Heroes of the Torah, ועיצוב כרטיסי ביקור לחיות המחמד של הלקוחות ועוד...

paragon sports - חנות ספורט מלאה ישראלים (כי בכל מקום כתוב שצריך לבקר בה), אבל בפועל אין בה מציאות כלשהן, במיוחד לא למי שממשיך אח"כ לאאוטלטים.

Union Square Greenmarket - שוק איכרים שפתוח בחלק מימות השבוע, דוכנים קטנים ולא בהכרח אטרקטיביים לתייר הממוצע.

Barnes & Noble - קודש הקודשים לאוהבי המילה הכתובה. 5 קומות מלאות בהשראה ובספרים מכל סוג ומכל זן. מבחינתי שווה ערך למוזיאון הן ברמת התכנים והן ברמת הזמן שצריך להקדיש למקום הזה.

עייפות היום הראשון התחילה להכריע והחלטנו לעצור להתרעננות קלה ולקבלת החדר במלון לפני שממשיכים. תוך כדי חזרה לכיוון צפון עצרנו בסניף הדגל של ה- milk bar של כריסטינה טוסי. דגמנו שני סוגי עוגיות וקראק פאי. היה טעים אבל לא עפנו.

החדר שקיבלנו היה קטן ופרקטי, קומה 18 אך ללא נוף דרמטי. התמקמנו למעלה והמשכנו הלאה, הפעם לכיוון צפון השדרה החמישית.

עיקר החנויות שבחנו היו מז'אנר הספורט והטכנולוגיה. כל אחת מהחנויות בשדרה (לרוב חנויות הדגל של המותגים) משתרעת על פני כמה קומות, בעיצוב חלל מרשים ואטרקציות שמושכות אותך אליהן (לרוב סימולטורים שונים ומתמחי גיימינג ממגנטי ילדים). חנויות שנרשמה בהן התלהבות יתרה היו פומה, מייקרוסופט(!), trump tower, אפל וכמובן FAO Shwartz.

עם השדרה החמישית הגענו עד לחנות של apple ואת הדרך חזרה בשדרה החמישית חתכנו ברוקפלר סנטר, דרך רחבת המחליקים על הגלגיליות ועד לערב הראשון (שהיה הרגוע מבין הערבים) בטיימס סקוור. התהפטנו מהמסכים, ביקרנו בחנות הדגל של הרשיז (שדווקא הפתיעה לטובה), קיבלנו קצת שוקולדים, אכלנו ארוחת ערב בסניף של טאקו בל שהיה עמוס לעייפה וחתכנו לישון גמורים מעייפות.

יום 2

מאוששים אחרי לילה של שינה סדירה יצאנו לעוד יום של שיטוטים. התחלנו בתחנת הרכבת המרשימה Grand Central שם טעמנו לראשונה בלוברי מאפין וצ'וקלט צ'יפ וולנאט קוקי מפלאי Levain (אבל עוד נחזור אליהם בהמשך). המשכנו על רחוב 42 מזרחה עד ל- United Nations Headquarters. בימי שיגרה ניתן לבקר במקום ויש אפילו סיורים חינמיים בעברית. "התמזל מזלנו" והגענו לעיר בדיוק בזמן מושב העצרת הכללית של האו"ם ולכן "זכינו" רק בצילום המבנה מרחוק, בפקקים אינסופיים בכניסה למנהטן ובשיירות של דיפלומטים בכל רחוב ברובע. צילמנו מה שאפשר והמשכנו צפונה עד ל- Central Park, שם נתנו לעצמנו "ללכת לאיבוד" ולא לפי מסלול מסודר למרות שכמיטב המסורת הגענו מוכנים עם נק' ציון. משהו באוויר הניו יורקי (ובעובדה שהיתה באותו היום בפארק הופעה של מטאליקה למען הצלת כדור הארץ וגרמה לחסימות באיזור) גרמו לנו לשם שינוי לשחרר. טיפסנו על סלעים, רדפנו אחרי מספר סנאים, עשינו פיקניקון קטן על הדשא, התלבטנו האם להכנס למוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, חתכנו מזרחה דרך האגם של ז'קלין אונסיס ועלינו על סאבוויי לכיוון ה-Little Italy, לרחוב Mullberry, שם התקיים באותו השבוע פסטיבל הרחוב San Gennaro. הפסטיבל משתרע על פני חלק גדול מהרחוב, המון דוכני אוכל איטלקי (ולא רק), המון מוזיקה, הופעות, שמחה וצפיפות. אנחנו דגמנו מוצרלה מוטגנת עטופה בבצק תירס. לא בטוח שזה באמת מאכל איטלקי אבל הוא בהחלט היה מוצלח! בנוסף נרשמה התלהבות רבה בקרב הילדים שנשנשו קנולי פיסטוק וקנולי וניל.

צהריים אכלנו ב- China Town, במסעדת Joe's Shanghai. המסעדה פופולרית ועמוסה ועל מנת להכנס צריך להגיע ממש מוקדם או להרשם ולהמתין בחוץ עד שיתפנה מקום. התפריט די נרחב אך לצוות המלצרים במקום אין סבלנות או זמן לעזור והם דוחקים בלקוחות להזמנה מהירה כך שלא היה לנו הרבה זמן להתלבט ונאלצנו להזמין די מהר מה שנראה לנו. הזמנו שני סוגי דמפלינגס ושני סוגי מרקי איטריות ובשר מאוד עשירים. היתה חוויה מעניינת.

הדרמנו לכיוון גשר ברוקלין דרך בית המשפט ושאר בניינים מרשימים ועלינו עליו עם עוד עשרות תיירים מתלהבים. היה עמוס ומרהיב יחד. חלקנו הותש מלחצות את הגשר שוב לכיוון מערב ולכן לקחנו בברוקלין סאבוויי וירדנו שוב, לבקשת הילדים, באיזור הטיימס סקוור.

ביקרנו ב- FDNY Fire Zone, מרכז למידה שהרגיש כמו היכל תהילה לכבאי ארצות הברית. מי שחובב את נושא הכבאות בטוח יתחבר למקום ואף יוכל לרכוש לעצמו מזכרות. ממש בסמיכות נמצאת מאפיית Magnolia Bakery המפורסמת עם תור ארוך שהשתרך בכל ערב כעברנו שם. הפעם גם עמדנו בתור ופינקנו את עצמו בפודינג בננה ובמג'יק בר אותם אכלנו ברוקפלר סנטר בעודנו צופים במחליקים ברחבה. היה משובח וטעים!

אח"כ השתעשענו קצת במזרקות המים שברחבה ואז גילינו לילדים את FAO Shwartz, שם בילינו עד לשעת סגירת החנות. אין יותר מדי מה להרחיב על החנות המפורסמת וכל ילד או ילד בנשמתו יתחבר מיד למקום וייזכר בנוסטלגיה בסרט 'ביג'.

בסופו של יום מצאנו את עצמנו מתמגנטים שוב לטייס סקוור, הפעם כבר יותר אנשים ועומס. עשינו טעות והלכנו להציץ בחנות של ה- M&M'S, היה מחריד, עמוס, צפוף, מבולגן. מרוב אנשים היינו צריכים לפלס את דרכנו החוצה בדוחק רב.

יום 3

והיום דרומה.

הוטענו בקפה ובדונטס והתחלנו לצעוד דרום מערבה לכיוון ההיי ליין. עברנו דרך התחנות המרשימות Penn Station ו- Moynihan והגענו דרך ה- Hudson Yards אל טיילת High Line. עוצרים די בהתחלה לצילומים של ה- Vessel שלצערנו נסגר לעלייה אחרי שמישהו החליט לקפוץ ממנו למטה, מבקרים לרגע בקניון הצמוד וממשיכים על הטיילת לעבר הצ'לסי מרקט. הטיילת מיוחדת ויש בה משהו מאוד נעים ומרגיע כשלאורך הדרך מסביב יש בניינים וציורי קיר מיוחדים.

ועכשיו סוף סוף אוכל! Chelsea Market, שוק האוכל הגדול של האיזור. התחלנו בדוכן הטאקוס הפופולרי LOS TACOS NO. 1, שם התגבש תור ארוך עוד לפני שהדוכן בכלל נפתח. אכלנו שני סוגי טאקוס, אחד מהם טאקוס קקטוס. היה מיוחד. המשכנו ל- CREAMLINE, שם טעמנו המבורגר וצ'יפס אמריקאים למהדרין. משם המשכנו ל- Chote Miya, לסלט הודי כלשהו עשיר בגרעינים, היה טוב. "קינחנו" ב- Miznon, בפיתה עם סטייק והמשכנו הלאה שבעים ומרוצים.

בפינה הדרום מזרחית של השוק נמצאת חנות הדגל של סטארבקס. אין לי שום קשר רגשי לסטארבקס אבל המתחם הזה מפתיע ושווה ביקור ואפילו השירותים שווים.

בקצה המזרחי של השוק נמצאת חנות הדגל של גוגל שגם היא חווייתית, אינטראקטיבית ושווה ביקור.

משם חתכנו מערבה להליכה דרומה לאורך טיילת ההדסון כשנקודת העצירה הראשונה שלנו הייתה Little Island, אי קסום וירוק בתוך כל הבטון והזכוכיות. נקודת מפלט קסומה שמבינים את עוצמתה רק כשנמצאים עליה פיזית.

בהמשך הטיילת יש עוד הרבה Piers שאפשר לעצור בהם ולכל אחד הייחוד שלו. בפיר 51 יש מגרש משחקים אטרקטיבי, בפיר 45 מצאנו אקווריומים ועוד.

המשכנו דרומה עד לאנדרטת 11/9 הכל כך עוצמתית. אל מוזיאון ההנצחה לא נכנסנו עקב חוסר זמן.

ירדנו דרומה עד לפארק באטרי ולקחנו את המעבורת החינמית לסטאטן איילנד, יותר בשביל הנסיעה ופחות בשביל פסל החירות אבל כמו כל שאר התיירים על האוניה גם אנחנו עשינו לפסל "בוק" ברגע שהקרבנו אליו. וכמו כל שאר הנוסעים על האוניה גם אנחנו עשינו סיבוב פרסה ועלינו שוב על אותה המעבורת ברגע שעגנה כדי לחזור למנהטן. האטרקציה לצפייה היתה הפעם בצידה השני של המעבורת - ספינת מלחמה של הצי המלכותי הבריטי.

בסיום השייט היתה לנו שעה להעביר ב- Oculus Center שלאחריה נפגשנו עם חברים לארוחת ערב ראש השנה במסעדת Del Frisco's Grille. הארוחה שעלתה הון (יחסית לתמורה שקיבלנו) היתה נפילה עצומה הן מבחינת השירות המזעזע והן מבחינת טיב האוכל. זה היה הערב היחיד בניו יורק שלא הסתיים בטיימס סקוור.

יום 4

היום האחרון בעיר היה באווירת יום של דברים שתכננו לעשות ו"לא הספקנו". פתחנו בנשנוש בוקר במקרונים באנג'לינה. נכון, צרפתי לחלוטין ואנחנו באמריקה, אבל זה טוב וטעים וזה היה צמוד לקו הסאבוויי שהיינו צריכים לקחת אז זרמנו, וזה בהחלט היה טוב.

לקחנו רכבת ונסענו ישירות למאפייה של Dominique Ansel בסוהו כדי לסמן 'וי' על אכילת קרונאט. עמדנו בתור כמו כולם, התרגשנו מהאריזה הצהובה האלגנטית, חיפשנו את הספוט המושלם בפארק, פתחנו את האריזה, צילמנו לאורך ולרוחב, לקחנו ביס והתאכזבנו מאוד. לא הבנו את הקטע...

המשכנו להסתובב בין חנויות הסוהו שאט אט החלו להיפתח (הם לא רגילים לשעות המוקדמות שלנו) ולאחר כעשרים דקות הליכה מזרחה הגענו ל- Katz's Deli, המעדניה היהודית והסנדביץ' המפורסם לא פחות מהקורנאט. המעדניה עובדת קצת כסרט נע ואין זמן להתלבטויות, חייבים להיות מאוד מפוקסים ולדעת מה מזמינים. אנחנו הלכנו על שכבות פסטרמה עסיסית וחמה בין שתי פרוסות לחם לבן פשוט וצלחת פיקלס. כל הטוב הזה ב-27$. לא זול אבל מאוד מנחם.

5 דקות דרומה לכץ נמצא שוק אוכל נוסף בשם Essex Market, שוק אוכל היסטורי במבנה בין 2 קומות שלא תכננו להגיע אליו. הדוכנים נראים טוב ויש מגוון גדול מאוד. הגענו למקום מפוצצים מהנשנושים הקודמים כך שלא טעמנו דבר אבל המקום בהחלט נראה מעניין.

משם לקחנו סאבווי ונסענו ל- American Museum of Natural History. שמענו כל כך הרבה ביקורות טובות על המוזיאון שהחלטנו "להקריב" כמה שעות ניו יורק לטובת מוזיאון. אפילו הוספנו גם כרטיסים לפלנטריום. בפועל - מרגיש שרוב התערוכות במוזיאון לא התחלפו מאז שהמוזיאון קם. שום דבר לא אינטרקטיבי, הכל מיושן, עמוס באנשים ועצום בגודל. מהר מאוד גיבשנו החלטה לחתוך ולצאת החוצה לעוד כמה שעות של שאיפת אויר ניו יורקי. שורה תחתונה - מוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב שם בכיס הקטן את המוזיאון ההיסטורי והמדובר הזה.

היינו חייבים זריקת סוכר לעידוד ולכן קפצנו ישר ל- Levain ולעוגיות האלוהיות שלהם. הכל טעים, אבל מהדורת העוגיות לסתיו בשילוב הקינמון והג'ינג'ר פשוט אלוהית!

הדרמנו אל כיכר קולומבוס והקניון והמשכנו על Broadway לכיוון האולפנים והחנות של NBC, חנות הדגל של נינטנדו, עוד סיבוב במזרקות של הרוקפלר, קניית נשנושים בהרשיז, קניית דונאט בקריספי קרים, הסנפה אחרונה של הטיימס סקוור ואכילת פיצת 'ארטישוק' שהתבררה כסבירה ולא יותר.

יום 5

בצער רב נפרדים מניו יורק ונרגשים להתחיל את חלקו השני של המסע שלנו. חוזרים ל-JFK לאסוף את הרכב ומתחילים להצפין.

תחנה ראשונה - מקדונלדס. כי זה טעים בחו"ל, כי זה זול בחו"ל, כי יש שם ארוחות בוקר ופשוט כי זה מקדונלדס.

משם ל- PEZ Visitor Center - מרכז המבקרים של מותג הסוכריות המפורסם בקונטיקט. מסתבר שראשיתו של המותג הוא בכלל באוסטריה בשנת 1927 כשהתחילו בניסיונות לשימוש בשמן מנטה בייצור ממתקים והמציאו סוכריית מנטול דחוסה שזכתה לשם "PEZ". אגב, בתחילה יועד הפז בעיקר למעשנים כתחליף לעישון. ניתן היה לשאת את המתקן בכיס הבגד ולשלוף סוכרייה בודדת בכל פעם שיצר העישון גבר.

ואז הגענו לבוסטון.

התחלנו, איך לא, במתחם האוכל Quincy Market, מתחם של כ-50 מסעדות (לפי מה שכותבים) מכל הסוגים. אנחנו בחרנו לטעום פיצות מ-Regina Pizzeria שנאמר לנו שהיא הפיצריה הכי טובה בבוסטון ושיצא לה שם של כזאת גם מעבר לרחבי העיר. בסמוך למתחם יש מגרש חניה גדול, נוח וקרוב לכל האטרקציות המרכזיות. מחוץ למתחם האוכל יש מרכז קניות ומלא חנויות בגדים. המשכנו רגלית דרך כיכר קריית הממשלה (תוך התלהבות מה'Boston Duck Tours' שחצו כל רגע את הכבישים) לכיוון הפארק Boston Common. מהפארק יוצא מסלול ה- 'Freedom Trail', שביל לאורך כ-2.5 ק"מ, מסומן באבנים אדומות, העובר לאורך אתרים המספרים את סיפורה של העיר במהלך ההפיכה האמריקאית (בין היתר: בניין ממשל מדינת מסצ'וסטס, בית המדינה הישן, הכיכר בה התרחש טבח בוסטון ועוד). השביל מגוון מאוד, מהנה ועובר באיזורים מיוחדים בעיר. שווה להקדיש לו זמן.

את הלילה העברנו בפרברי העיר (הרבה יותר זול מאשר לישון בתוך העיר) ב- Hampton Inn - Boston Woburn, MA. אמנם רשת, ואנחנו פחות מתחברים לרשתות חסרות אופי, אבל המקום התגלה כאחד המקומות היותר נעימים ומוצלחים ונרשמה התלהבות רבה (מהכל אך בעיקר ממכונת הכביסה, מהבריכה ומחדר הכושר ה"פרטיים" שלנו). בצמוד למקום יש סניף של chick fil a, רשת מזון מהיר שמתמחה בעוף ולמרבה ההפתעה יש בה גם מזון מזין יותר כמו מרקים וסלטים. המקום הזה שימח את בטננו.

יום 6

עצירה קלילה בסניף של Walmart ו"ספיגת" סופר אמריקאי כי חייבים ועוד אחת זריזה ב- Kittery Premium Outlets, וממשיכים ל- Ogunquit, Maine שבתרגום אינדיאני הפירוש שלה הוא 'מקום יפה ליד הים' ואין פירוש מדויק מזה. מחנים בקרבת הטיילת והולכים כקילומטר וחצי לאורך ה- Mariginal Way, טיילת שעוברת בצמוד לחוף שונית חולי המפריד בין נהר אוגנקיט לבין האוקיינוס האטלנטי, בין בתים יפיפיים, חופים סלעיים וסירות. איזור מרהיב וסופר פוטוגני. שווה לעשות את הטיילת לכל אורכה.

גם הבטן נפעמה מכל היופי הזה והגיע הזמן לאכול. נסענו כחצי שעה צפונה ל-Kennebunk לטעום לובסטרים וסרטנים ב- The Clam Shack. המקום לא זול. לחמניה קטנה עם לובסטר עולה 30 דולר לאדם אבל בהחלט שווה את החוויה והלוקיישן בין שתי גדות נחל יפה גם הוא.

משם עוד כשעה נסיעה צפונה ל-Freeport, מתחם אאוטלטים הפרוס על פני מספר רחובות. אנחנו התמקדנו רק באיזור ה- L.L.Bean שהתחילה בראשיתה (לפני מעל למאה שנים) כחנות לדייגים וציידים והפכה לאימפריה שמוכרת היום בנוסף לציוד צייד ודייג גם ציוד לקמפינג, שייט, רכיבה, ריהוט, ביגוד ועוד. אנחנו התפעמנו במיוחד ממגוון הרובים המוצגים לרווחה לרכישה בחנות. המתחם בהחלט שווה ביקור ולוקח זמן.

את הלילה הנוכחי העברנו ב- Starlight Lodge at Rockport Harbor. לודג' חביב עם מארחים מסבירי פנים שהתאים לנו בול ללילה אחד בדרכים. את ארוחת הערב הנוכחית החלטנו לעשות בלודג' והתמקדנו לשם שינוי באכילת ירקות וסושי שנקנו בסופר.

יום 7

סיבוב קצרצר בעיירה הצמודה Camden והגענו למסלול Mt. Battie Trail. מסלול חביב (כ-4.5 ק"מ הלוך חזור) היוצא מאחורי אחד הבתים בעיירה ומטפס בתלילות על ההר בין סלעים וגזעי עצים עד שמתגלה למעלה נוף מרהיב של כל העיירה הציורית וסביבותיה. יש אפשרות להגיע למעלה גם עם הרכב אבל אין ספק שהנוף הופך מרהיב ומתגמל יותר אחרי טיפוס מייגע למעלה.

בוסט אנרגיה קטן במקדונלדס ובדאנקין ונסיעה ישירה ל- Acadia National Park, הפארק הלאומי היחיד בניו אינגלנד, דרך מספר עיירות חוף דוגמת Blue Hill. הפארק הפראי על צוקיו המתנשאים מעל לים ממוקם ברובו על האי Desert Island. כרטיס הכניסה (30$) הוא עבור רכב וניתן להכנס ולצאת מהפארק במשך 7 ימים רצופים מיום רכישת הכרטיס. ישנם גם חלקים בפארק ומסלולים שלא נדרשת עבורם כניסה בתשלום אבל הכרטיס בהחלט שווה רכישה כי הנקודות הכי מיוחדות נמצאות כמובן בפנים. את הכרטיס ניתן לרכוש בעמדת visitor center שנמצאת עוד לפני הכניסה לאי (וכדאי לרכוש שם כי היא פחות עמוסה) או במרכז המבקרים העמוס שנמצא בכניסה לפארק. לשם התרשמות ראשונית מומלץ בתור התחלה לעשות נסיעה מקיפה בכביש מעגלי שאורכו כ-40 ק"מ (Park loop road) בתוך הפארק (רובה בכביש חד סיטרי) ורק אח"כ להתחיל לתכנן מסלולים ממוקדים ונק' עניין רלוונטיות. במהלך הסיבוב הראשוני תיצפתנו על ספינות קרוז שעגנו בבאר הארבור, ירדנו לסיבוב ב-Sand Beach, החוף היחיד החולי בשמורה ועשינו סיבוב סביב Jordan Pond. עם טעם של עוד נסענו למקום הלינה לימים הבאים, Kimball Terrace Inn, ב-Southwest Harbor שהיה קצת ממרוחק מהפארק אבל התברר כמקום מיוחד ושפוי יותר (מבחינת מחיר ומבחינת עומס) ללינה באיזור הפארק. המקום בסיסי ופשוט אבל נמצא בלוקיישן נפלא וזה שווה הכל. לארוחת ערב וקניות בסופר נסענו לבאר הארבור, עיירת החוף הממוקמת ממש בפתח הפארק, נסיעה של כ-20 דק' כולל תיצפות על במבים שהחליטו לחצות את הכביש בדיוק כשעברנו באיזור.

יום 8

התעוררנו לעוד בוקר תכול ושמשי ויצאנו מוקדם לדרך כדי להספיק כמה שיותר דברים. התחלנו במסלול Beech Mountain Trail, מסלול מעגלי של 2 ק"מ (מחוץ לחלק המרכזי של השמורה) שמומלץ להתחיל אותו מהצד השמאלי. המסלול בינוני ברמת הקושי, תלול לעיתים וחושף מעלה את הפסגות המזרחיות של האי ובהמשך מראות מאגם Echo. מומלץ מאוד.

כיוון שהיינו כבר בצידו המערבי של האי, המשכנו משם ל- Bass Harbor Head Lighthouse. מגדלור פוטוגרפי למרגלות האוקיינוס ש"צומח" מתוך הסלעים. המגדלור נבנה בשנת 1858 והיום אוטומטי לחלוטין. מומלץ להגיע אליו מהשביל שיורד לחוף הים.

משם במהירות נסענו ל-Thunder Hole לצפות בנקרה עמוקה בעלת אויר כלוא אליה מתנפצים גלי האוקיינוס ברעש גדול בשעות הגאות. ועשינו סיבו רגלי לאורך ה-Ocean Path, מעין טיילת לאורך הכביש המעגלי המקיף את הפארק.

התחשק לנו עוד מסלול טיפוס והפעם בחרנו ב- Gorham Mountain Trail, טיפוס לא ארוך במיוחד במסלול של כ-3.5 ק"מ דרך נופים מרהיבים.

משם קפצנו לטיילת של באר הארבור, Bar Harbor Shore Path, להליכה מישורית בין מלונות יוקרה למזח. היה חביב, היה עמוס, היה מתוייר, היה שופינג.

הגיעה שעת אחה"צ והתחלנו לנסוע לכיוון ה- Cadillac Mountain, הפסגה הכי גבוהה בהר (466 מ') שאליה אפשר לעלות ברגל (במסלול של כשעתיים וחצי לכיוון), או ברכב בתוספת תשלום על דמי הפארק (6$) ובהזמנת מקום מראש בין מאי לאוקטובר (ההמלצה היא להגיע בשקיעה וכמובן ביום עם ראות טובה). ההר הוא הנקודה המרשימה לצפות על הפארק מכל הכיוונים - על איים, חופים מפורצים ואגמים ציוריים ויש שפע של שבילים סלולים למעלה המאפשרים לעשות זאת.

יש אופציה של כניסה לפארק בשאטל חינמי שעובר בין המלונות בבאר הארבור ובין תחנות בכביש המעגלי אשר בפארק.

אחרי יום עמוס במיוחד פירגנו לעצמנו ארוחת ערב במסעדה הצמודה למלון The Nor'Easter Pound & Market (רצוי להזמין מקום מראש כי זאת המסעדה היחידה הפתוחה באיזור בתקופה זו של השנה). במהותה, כמו רוב מהות המסעדות במיין, זוהי מסעדת לובסטרים אבל אפשר למצוא בתפריט עוד הרבה דברים אחרים ולא חסר מגוון.

יום 9

הבוקר בצער רב נפרדים ומפארק אקאדיה וממיין תוך תחנוני הילדים להספיק אולי עוד איזה מסלול מאתגר, אך מצפה לנו היום נסיעה ארוכה יחסית ואנחנו מחליטים להתמקד בה בשעות הבוקר כדי שנוכל להספיק את התוכניות שתוכננו להמשך היום. הדבר היחיד שהיה"חסר" לילדים באי הוא רשתות המזון המהיר ולכן העצירה היחידה שלנו אחרי האי היא עצירה בסניף הדאנקין הראשון שראינו על מנת להסניף מעט מהורדרדות הזאת.

היעד לשני הלילות הבאים הוא ההרים הלבנים בניו המפשייר. עוצרים תחילה במתחם Settelrs Green outlet village, מתחם ענק המרכז סביבו את כל הרשתות האמריקאיות המוכרות ובהחלט אפשר למצוא בו מציאות, אבל - צריך סבלנותו/או פחות מתאים עם ילדים קטנים. כדאי להרשם מראש באתר שלהם ולהוריד חוברת קופונים. אפשר להעביר במקום בשקט כמה שעות טובות.

במקרה (או שכלל לא), מקום הלינה שלנו בניו המפשייר מוקם כעשר דקות נסיעה מהמתחם בעיירה North Conway. ישנו בלודג' חמוד בשם Starlight Lodge North Conway, קטן אבל עם גינה ענקית ומיקום מצויין. בערב התקשינו מעט להחליט איפה ומה אוכלים וגם היה מעט עמוס בגלל הסופ"ש אז מצאנו את עצמנו שוב קונים סושי וירקות ומנשנשים.

יום 10

התחלנו את היום על כביש Kancamagus Hwy הנקרא על שם צ'יף אינדיאני, אורכו כ-55 ק"מ והוא חוצה את נופי הווייט מאונטיינז בין קונוויי ללינקולן. אפשר לנסוע בכביש בחינם אבל אם רוצים לעצור ולטייל באחת הנקודות יש צורך בדמי כניסה שכדאי לשלם אותם מראש בכניסה לכביש וכך לנסוע יותר בנוחות (למרות שלא ראינו אף פקח שאכף תשלומים). ישנן 20 נקודות עצירה בדרך, חלקן מסלולים וחלקן תצפיות, בפועל לא עוצרים בכולן. הפקח לא שילמנו את דמי המעבר בתחילת הכביש סימן לנו מהן הנקודות החשובות ביותר לעצירה ובפועל גם רואים לפי כמות המכוניות בכל נקודת עצירה. החלקים היותר מרשימים עבורנו (באופן יחסי, כי אחרי מיין היה קצת קשה לרגש אותנו) היו: Lower Falls, Rocky Gorge, Sabbady Falls ומספר תצפיות. המסלולים שעושים בכל אחת מהנקודות קלילים ובדרגת קושי מאוד נמוכה. בימי הקיץ ניתן לשחות בחלק מהמקומות שמותרים לשחייה.

הכביש מסתיים בלינקולן ומשם נסיעה צפונה על כביש 34A ועוד הרבה נקודות של מסלולים ותצפיות שאפשר לעשות בדרך דוגמת Basin cascade, Scarface trail ועוד.

ואז הגענו ל- Mount Washington, ההר המדובר. 1,917 מ' של דרך מפותלת ותלולה, לא פשוטה לנהיגה. עלות הכניסה לרכב+נהג היא 45$ וכל מבוגר נוסף משלם 20$. תנאי מזג האויר בהר קיצוניים במיוחד ועלולים להשתנות במהירות רבה. הטמפרטורה הממוצעת בפיסגה היא 7 מעלות בקיץ והרוח עזה. לפי רישומים 150 אנשים מתו על ההר עקב מזג אויר קיצוני ונפילות. לפני שעולים למעלה חשוב לוודא מה יהיה מזג האויר, הן בזמן העלייה להר והן על הפיסגה. אפשרות נוספת היא לטפס מעלה ב-cog railwy, קרונית שנעה על גלגלי שיניים. הנוף מיוחד ומשתנה לגמרי עד העלייה לפיסגה. במידה ומתכננים לעלות ברכבת מומלץ לרכוש כרטיסים מראש.

הפעם התכוננו מראש לארוחת הערב והגענו בזמן לדיינר applebee's, כך שנאלצנו לחכות לשולחן רק חצי שעה ולא יותר... היה נחמד וטעים ואפילו הצלחנו למצוא קצת ירקות בתפריט (למרות שהם תמיד לוו בגבינות ובצ'יקן מטוגן).

יום 11

נוסעים כחמש דקות לתחנת הרכבת של Conway ועולים על ה- Conway Scenic Railroad. בוחרים במסלול הקצר ביותר שמסתבר כפחות אטרקטיבי מבחינת הנופים (אין נוף) ויותר אטרקטיבי מבחינת קרונות הנסיעה העתיקים. נסיעה של כשעה ואנחנו חזרה במרכז העיר, מבקרים בחנויות המיוחדות שבמתחם. Zeb's General Store, חנות מיוחדת בניחוח של פעם שחלון הראווה שלה משך את תשומת ליבנו עוד בערב הקודם. שתי קומות עמוסות בכל טוב של מוצרים מיוחדים מפעם ומהיום. הקומה הראשונה מלאה באוכל מכל הסוגים ובשנייה משחקים, כלי בית ועוד. חנות שהיא גם מוזיאון, צריך להסתובב שם כדי להבין במה מדובר. מיד ליד זב נמצאת ה- Penguin Gallery, חנות נוספת מלאה שמחה ואוצרות ומומלצת לביקור.

ממשיכים את השיטוט עוד קצת ועוזבים את ניו המפשייר. נוסעים מערבה לכיוון ורמונט. נוסעים לאורך מעבר ההרים Crawford Notch, כביש 302 המרשים. חובה לעצור ב- Sawyer River ולעשות סיבוב סביב האגם, ובשאר המפלים והאגמים שלאורך הכביש. עשו לעצמכם כלל - איפה שרואים מכוניות חונות בצידי הדרך, עיצרו גם. עוברים דרך מלון וושינגטון האייקוני שחגג השנה 120 שנים ועושים לו בוק עם ההר ברקע. מגיעים לורמונט ומתמקמים בלודג' המקסים שלנו לשני הלילות בקרובים בעיירת הסקי Stowe. לודג' פסטורלי בעיצוב סקנדיבי Talta Lodge בין מרחבי ירוק שבסופם נחל שזורם לאיטו. הרגיש שהקדישו מחשבה יסודית בעיצוב של כל פרט ופרט בלודג' מהחדרים ועד החוץ. עוד אחד מהמקומות שצריך להיות בו ולחוש אותו כדי להבין את עוצמת החווייה.

לאחר בדיקת רשת סופרים נוספת ושיטוט בסניף הקרוב הלכנו לאכול באחד המקומות היחידים שהיו פתוחים ופנויים לארוחת ערב - The Blue Donkey Bar. לא בהכרח הבחירה הראשונה לארוחה עם ילדים אבל במפתיע או שלא ההמבורגרים שהגישו במקום היו מצויינים. שתיה לעומת זאת הייתה עניין קצת מאתגר כשביקשנו כוסות עם מים וטעמם היה כשל בירה. סה"כ היה בילוי חביב.

את היום סיימנו בבריכת הלודג' ובישיבה סביב האח.

יום 12

פתחנו את היום במסלול אל Moss Glen Falls, מפלים חביבים בסמיכות לעיירה בה ישנו. המסלול כולל טיפוס קל בין גזעי עצים וכולו מוצל. מי שחווה את המפלים באוסטריה פחות יתרגש מהמקום.

נסיעה לא ארוכה והגענו אל Sterling Falls Gorge, עוד סדרת מפלים המלווה שביל הליכה במסלול לא ארוך במיוחד. שוב, חביב, אבל מי שביקר קודם לכן באוסטריה, סף הריגוש שלו יהיה נמוך מאוד.

משם עלינו על הכביש לכיוון Montpelier, בירת ורמונט. בדרך עוצרים ב- Cold Hollow Cider Mill, חוות תפוחים עם חנות מזכרות ענקית ומסעדה ענקית. שווה לטעום את הסיידר תפוחים שלהם (חינמי) ואת הדונאטס תפוחים האיכותי. עוצרים בחנות הגבינות Cabot אך מסתבר שהיא סגורה ונוסעים עוד כמה דקות עד למפעל של בן אנד ג'ריז. מגרש החניה מלא, שלט מחוץ לקופה שכל הסיורים להיום sold out ותור אינסופי מאחורי דוכן הגלידה. מצטלמים קצת למזכרת איפה שאפשר ומחליטים בכל זאת לנסות את קסמינו ולמצוא מקום לסיור. בפוקס מוצאים לנו מקום בסיור האחרון לאותו היום. עוד נחזור למפעל בהמשך (ספוילר: זה לא יהיה להיט גדול). ממשיכים לעוד מפעל, הפעם חוות מייפל ביתית, Morse Farm Maple Sugarworks ומעלים שם מאוד את גיל המבקרים הממוצע כשנכנסים למקום יחד עם אוטובוס מטיילי גיל הזהב. בעל המקום מסביר על קורות החווה בעזרת מצגת פרימיטיבית להחריד אך מלווה בסיפורים משעשעים מאוד שלו. איכשהו זה היה דווקא מעניין. סיור קצרצר בחנות המפעל, רכישת Maple Walnut Fudge טעים (כשדווקא המליצו לנו על גלידת המייפל) והלאה משם.

ממשיכים בדרכנו ל- Montpelier, הבירה הנחשבת לקטנה ביותר בארה"ב. העיר שוכנת בעמק ירוק בנקודת מפגש בין שתי נהרות, פסטורלי להחריד, אך בפועל העיר עצמה רדומה לגמרי. הרחובות ריקים מאדם ולא מרגיש שיש בהם משהו מיוחד. עד כדי כך שכשעברנו ליד תחנת כיבוי אש, הכבאים כל כך התרגשו מזה שיש ילד שמסתכל עליהם ועל הכבאית שהם הזמינו אותנו לסיבוב בכבאית. צעדנו עד לקפיטול המדינה שהוא המבנה היחיד האטרקטיבי בעיירה, מבנה משנת 1836 בעל כיפת זהב שקשה לפספס. מרשים גם מבפנים וגם מבחוץ. הכניסה אליו חופשית ובמקום מתקיימים גם סיורים חינמיים ויש בו שירותים שווים. שורה תחתונה - בעיניי העיירה לא שווה נסיעה מיוחדת אבל אם אתם כבר שם אל תפספסו ביקור בקפיטול.

נמרחנו קצת עם הזמן וחזרנו למפעל של בן אנד ג'ריס בשעה היעודה. שוטטנו בבית הקברות והתמוגגנו מההספדים היצירתיים על הטעמים ואז נכנסנו לסיור, קבוצה שלמה של ישראלים. הסיור קצר וכולל סרטון, צפייה מלמעלה על חדר במפעל+הסבר על תהליך ייצור הגלידה וטעימת גלידה בסוף (כדור בצק עוגיות, לדעתי זה תמיד אותו הטעם). הסיור לא יקר אבל דל בתוכן ודי סתמי. לא נרשמה התלהבות בקרב אף אחד מארבעתינו, ואם כבר, זה קצת עשה לי אנטי לגלידה הזאת.

התארגנות קצרה בלודג' ויצאנו לארוחת ערב ב-Piecasso, מסעדה איטלקית שרצינו לנסות עוד בערב הקודם אך היתה מלאה עד אפס מקום ולכן הזמנו בה מקום מראש לערב הנוכחי. המסעדה נחמדה ונעימה, יש בה חדר משחקים לילדים ויש מגוון מאכלים גדול לילדים ובכלל. האוכל עם זאת, בסדר ולא יותר. הפיצות מגיעות עם רטבים מעליהן ורטבי הפסטה מלאים בחתיכות בצל. מצד שני המסעדה סופר מבוקשת אז כנראה שיש כאן כאלה שחושבים שהמסעדה יותר מבסדר...

ערב אחרון בלודג', מוצאים ארון משחקי קופסה בלובי שאנחנו הראשונים שפותחים ומשחקים קצת דומינו ומנקלה עד שנרדמים.

יום 13

מתקשים להיפרד מהלודג' אך חייבים להמשיך הלאה. נוסעים ל-Burlington, עיר קולג' שנכתב עליה שהיא תוססת ומקסימה. קולג' ראינו שיש, כל השאר פחות. אמנם הגענו מוקדם יחסית (בסביבות עשר בבוקר) אבל אין נפש חיה במדרחוב ולפחות חצי מהחנויות סגורות. אכלנו סאבוויי ודאנקין, הצצנו על הטיילת וברחנו הלאה משם, אל מדינת ניו יורק.

לוקחים מעבורת ב- Charlotte ושטים כחצי שעה עד ל-Essex. המעבורות יוצאות כל חצי וכשאנחנו שטנו אפילו שליש מהמעבורת לא היה מלא בכלי רכב. השייט חביב, אך לא מפנק, כי אם פרקטי. מיועד נטו להעברת כלי רכב.

נסיעה על כביש 73 בין נופי השלכת עד ל-LAke Placid.עוצרים לרגע ב- Lake Placid Olympic Ski Jumping Complex. שוב מורידים משמעותית את ממוצע הגילאים במקום. מגלשות הסקי שנראות סופר מרשימות מהכביש, מרשימות פחות כשמקרבים אליהן, אבל לפחות יש שירותים מצוחצחים במקום אז זה כבר שווה.

מתחזקים במקדונלדס ונוסעים לטפס על הר כדי להצדיק את הבליסה. המסלול הנבחר Owl's Head Mountain Trail Head, מסלול טיפוס לא קל וללא סימונים ברורים, אך מתגמל ביותר עם נוף שלכת מרהיב ואינסופי. שווה ומומלץ. שימו לב - בסופי שבוע אסור לחנות בתחילת המסלול (רק לאורך הכביש הראשי) מה שמצריך הליכה נוספת של עוד כרבע שעה לכל כיוון.

סקרנים לראות איך נראה מקום הלינה החדש שלנו, מיהרנו אל Mirror Lake, ל- Lake Placid Inn Boutique Hotel. המיקום מושלם (עושה טוב לעיניים), המלון חמוד, הילדים מרוצים. סיבוב ראשוני קצרצר למרגלות האגם ונסיעה למסלולון נוסף לפני שתשקע השמש. הפעם Peninsula Nature Trails, סדרת מסלולים קליליים, מישוריים שמגיעים לאגם. סימנו וי על עוד מסלול.

סיור הלוואיין בסופר סמוך וקפיצה לפאב הסמוך למלון Lake Placid pub & brewery. האוכל טעים ומזין (סוף סוף סלט נורמלי והאמת שגם פיצה נורמלית בלי רטבים מיותרים), המיקום פצצה והשירות מעולה. כדאי מאוד להזמין מקום מראש.

יום 14

יש הרבה מה לעשות באיזור האגמים, קשה לעזוב ומחליטים לעשות עוד מסלול לפני המשך המסע מערבה. Henry's Woods, מסלול סובב יער (בערך שעתיים הליכה), המוןןןן סוגי פטריות, הרבה צבעי שלכת, יש מסלולון שמטפס על גבעה לתצפית. כמובן שעלינו אבל הנוף משם פחות מפעים. למי שמחפש הליכה קלילה ביער המקום מושלם.

משם נסיעה ארוכה עד ל- Tru by Hilton Syracuse North Airport Area ללילה הקרוב. מכל מקומות הלינה בטיול זה היה המקום הכי סתמי וחסר אופי, לא יודעים עד הסוף להסביר למה אבל כולנו הרגשנו כך.

שיא היום היה בסניף Target בעיר Syracuse. מחלקת ה- Halloween בה מטורפת (לפחות עבור תושבי חוץ שאינם רגילים לחזות בכל המרצ'נדייזינג הזה מדי שנה). עברנו ממתק ממתק וצעצוע צעצוע וכלי כלי ותחפושת תחפושת ולחצנו על כל בובה שהגיעה עם כפתור לחיצה. בקיצור - נהננו מאוד!

את היום סיימנו באימון בחדר הכושר ובמכבסה במלון.

יום 15

ממשיכים בנסיעה מערבה לכיוון מפלי הניאגרה. עוצרים לשעתיים ב- Fashion Outlets of Niagara Falls הבנוי כקניון מקורה עם חנויות אאוטלט. הוא פחות נעים להסתובבות מהאווטלטים הפתוחים אבל בהחלט אפשר למצוא בו מציאות ואת רוב הרשתות הגדולות. בשלב מסוים ממצים ורוצים לקנדה. הצד הקנדי נבחר ללינה בשל החיים התוססים יותר שיש בו סביב תעשיית המפלים ובשל התצפית המיוחדת על המפלים בלילה (וגם כדי לסמן "וי" על עוד מדינה).

עוברים יחסית מהר את הגבול, עם פקיד גבול שחשב שאנחנו דוברי גרמנית בשל הדרכונים הזרים שהגענו איתם, משלמים אגרת כניסה לא גבוהה ונוסעים ל- Welland Canal, תעלה המאפשרת מאגר עוקף מפלי הניאגרה לאוניות ענק. התעלה מחברת בין ימת אונטריו לימת אירי (הגבוהה ממנה ב-99 מטר) וכוללת שמונה תאי שייט המעלים ומורידים אוניות על מנת להתגבר על הפרשי הגובה. שווה מאוד להגיע לאחת המעליות בזמן הגעת אוניה ולחזות בתהליך המיוחד הזה. אנחנו זכינו לראות אוניית קרוז חוצה את הכביש בו נסענו (הכביש מתרומם למעלה ואתה צופה באוניה ממרחק של מטר) ואח"כ מורדת באחד מתאי השייט. מרכז המבקרים הרשמי נמצא ב-lock מס' 3 אך אנחנו בחרנו בנקודה אחרת ב-lock מס' 2. שווה לעשות נסיעה ראשונית לאורך התעלה כדי לבחור באיזו אוניה רוצים לצפות וכך לתכנן את נקודת הצפייה מראש.

המשכנו לסיבוב בעיירה הקנדית Niagra on the lake, עיירה פסטורלית עם בתים מהממים וטיילת ירוקה לאורך האוקיינוס. מפאת רוחות וקור עז עשינו סיבוב קצרצר וחזרנו לרכב.

Floral Clock - נחשב לאחד משעוני הפרחים הגדולים בעולם. נמצא בסמוך לגנים הבוטנים. השעון מרשים אבל אין צורך לנסוע אליו במיוחד מאיזור המפלים, אלא אם משלבים את הגנים (לא היינו) או מסלול הליכה באיזור (יש הרבה מסלולים שיורדים לתוך הנהר).

הערב החל לרדת ונסענו לכיוון המלון DoubleTree Fallsview Resort & Spa by Hilton - Niagara Falls. ביקשנו וקיבלנו חדר עם נוף למפלים ולמרות שהמלון לא בקו ראשון למפלים היה נחמד להכנס כל פעם לחדר ולהתפעם מהמראות בחוץ. מהמלון הולכים ברגל למרכז שוקק החיים והאורות, ארוחת ערב בפיצה האט ודאנקין, ביקור בחנות של הרשיז לטובת טעימת סמורז אותם חיפשנו כל הטיול, עוד 2-3 חנויות ומגיעים למלון עייפים. אלה מאיתנו שעוד נשאר להם כוח עשו גיחה זריזה לראות את המפלים מוארים ויחד צפינו בזיקוקים שמעל המפלים מהחדר במלון.

יום 16

פותחים בארוחת בוקר קלאסית בדיינר של רשת Denny's עם תועפות גבינת צ'דר, בייקון ותפוחי אדמה. בחוץ קר, הבטן מדושנת ואפשר לצאת לדרך. המטרה המרכזית היא כמובן המפלים. הולכים אליהם דרך קליפטון היל, אישור תיירות ססגוני עם שפע אטרקציות מכל הסוגים, מהופנטים מכל האטרקציות הזולות ומושכות התיירים שבדרך דוגמת רכבות שדים, קרטינג, חנויות ממתקים, חנויות הימורים לילדים ועוד (ויש הרבה מאלה). עוצרים לפאדג' ב- Fudge Factory. נחמד לראות את תהליך ההכנה ולאכול משהו טרי, אבל - הפאדג' טעים ולא יותר, אכלנו טעימים ממנו בטיול.

משם ישירות למפלים. נפעמים לראותם מלמעלה ויורדים למטה אל השייט בספינה. רצוי להזמין את השייט מראש, בטוח ביולי אוגוסט וגם כדי להימנע מעמידה ממושכת בקופות. גם אם נראה שאין הרבה תיירים בעיר, הביקוש לשייט הוא אינסופי והספינות יוצאות בסרט נע הן מהצד הקנדי והן מהצד האמריקאי כל 10-15 דק'. כחצי שעה של הפלגה עוצמתית ממש מתחת למפלים שלעיתים מרגיש כאילו הספינה נשאבת אליהם. מצטיידים מראש טרם העלייה במעילי ניילון אותם ניתן להשאיר אח"כ בעמדת מיחזור. בצד האמריקאי ניתן להתקרב פיזית יותר אל המפלים (ללא השייט) אבל היה לנו מספיק קר ומספיק רטוב גם ללא האטרקציה הזאת. צריך לקחת בחשבון שאם לא נמצאים בחלק הקטן והסגור של האוניה (ולא כדאי) אז נרטבים מאוד ואם מרכיבים משקפיים אז זה הופך את כל העניין להרבה יותר מאתגר, אך עדיין זה שווה הכל.

בסיום השייט פוסעים דרומה על הטיילת עד ל-Horseshoe Falls כשכל רגע עוצרים לצילום בזווית אחרת ולמשחקים עם סנאים שצצים מדי פעם. קור עז וגשם מציק גורמים לנו לסיים את ההליכה בטיילת במפלים ולעשות אחורה פנה לכיוון המלון ולא להמשיך עוד דרומה עם הנהר. שעה של מנוחה בחדר ונוסעים למסעדה אסייאתית בפרברי העיר, מחוץ לאיזור הטירוף. Micah Bistro, מסעדה תאילנדית ביתית, 6 שולחנות, נברשות זכוכית ומלצר שהוא גם הטבח וכנראה גם הבעלים. לא מסעדת גורמה אבל היה טעים ועוד יותר היה כיף לעשות שינוי מרענן מהג'אנק הרגיל.

בעשר בלילה קפיצה רגלית למפלים לראות את התאורה המיוחדת ולצפות במופע הזיקוקים.

יום 17

חוצים את הגבול די בזריזות למבט אמריקאי על המפלים דרך Niagra Falls State Park, זווית אחרת לתצפית על המפלים מאי העיזים. הביקור שווה ולא נופל מהתצפיות הקנדיות, עוצמת המפלים מורגשת גם משם, כמו גם הסיכוי לצאת רטובים מהביקור.

מרביצים נסיעה של כשעתיים וחצי לכיוון ניו יורק ומגיעים ל- Watkins Glen State Park. מסלול הליכה בין צוקי אבן ומפלים מדורגים עם נופים מרהיבים שאפילו אנחנו, בוגרי אוסטריה, התלהבנו לראות (ועוד אחרי כל מה שראינו וחווינו בטיול הנוכחי). המסלול אינו מעגלי וניתן לעשות אותו הלוך חזור או להשתמש בשירות של שאטלים (בתשלום) שעובר בין שני קצוות המסלול. המסלול מצריך טיפוס והוא רווי במדרגות. אנחנו התחלנו בחלקו העליון, ירדנו עם הנחל ואח"כ עשינו שוב את כל העלייה, אפשר כמובן להתחיל מלמטה ולעלות ואז לרדת.

עוד כשעה נסיעה והגענו ל- Microtel Inn & Suites by Wyndham Binghamton, המוטל שלנו ללילה הקרוב שהרגיש כמו חור באמצע שום מקום (למרות שהיה מצוין וכמעט חינמי), אבל הסתבר שהוא שוכן בצמידות לוולמארט ולהרבה מסעדות. שמנו את המזוודות בחדר ויצאנו לתור אחרי קורן דוג שהיתה עוד מאכל ברשימת המאכלים האמריקאים שרצינו לטעום. מצאנו אותו בסניף של Sonic שמסתבר שזאת רשת מזון מהיר להמבורגרים ולצ'יפס, עם שירות דרייב-אין, כלומר אין צורך אפילו לצאת מהאוטו. ליד כל חניה יש מסך אישי, מזמינים מה שרוצים ועובד יוצא מהסניף עם שקית עד אליך. וככה נראה מגרש חניה שלם - מכוניות, מסכים ואנשים עצלנים שלא מסוגלים אפילו לצאת מהרכב בשביל הג'אנק פוד שלהם...

סימנו וי גם על קורן דוג שהיה סבבה וקינחנו בארוחת ערב בסניף נוסף מרשת Applebee's.

יום 18

העשירי באוקטובר, Colombus Day. הגוגל מציין אותו כיום חג אמריקאי, בפועל כל אמריקאי ששאלנו אותו לגבי החג לא התלהב ואמר שעיקר החג הוא בזה שהבנקים סגורים. עם המידע הזה קמנו ללא תוכניות לחגיגות מיוחדות. שיטוט אקראי באתר העיר בה לנו, Binghamton, הראה לי שאמור להתקיים מצעד לכבוד החג. זרמנו עם אפס ציפיות. הגענו לעיר ישנונית לגמרי כחצי שעה לפני פתיחת המצעד. הלכנו לאורך רחובות ריקים מאדם ומרכבים למעט מספר שוטרים שחסמו תנועה שלא היתה באמת קיימת. היחידים ברחוב חוץ מאיתנו ומהשוטרים היו חבורת זקנים על כיסאות גלגלים שהוצאו מבית אבות סמוך ושתי להקות תזמורת של תלמידי תיכון שהתאמנו על הצעדים שלהם לקראת המצעד. השעה עשר, המצעד אמור להתחיל, אנחנו עם אפס ציפיות, חושבים כבר לאן לחתוך והנה זה מתחיל. שעה שלמה של שיירת מכוניות, אנשים, תזמורות, נציגי הכבאות, המשטרה ועוד, כולם כנראה עם קשר כלשהו לאיטליה, צועדים בגאווה לצלילי מוזיקה וסירנות ומפזרים מאות ממתקים לעבר כל ילד שצופה בהם. היה מפתיע, היה שמח, היה מיוחד, היה מתוק, השגנו גם חולצה של נבחרת הבייסבול העירונית ופגשנו כתב NBC מקומי, חולה על Totsy Rolls, שבדיוק חזר מביקור בישראל. בסוף המצעד ובהמלצת הכתב אכלנו כדורי בשר איטלקיים ומאפה איטלקי מטוגן. היה טעים.

עם חיוך מפה לאוזן ועם קילו ממתקים יצאנו מהעיר המפתיעה והמשכנו הלאה לעוד נקודה מפתיעה Bethel Woods Center for the Arts, האתר בו התרחש פסטיבל וודסטוק המפורסם בשנת 1969. יש מרכז אומנות שלם עם מוזיאון שמנציח את כל הפסטיבל אבל אנחנו הסתפקנו במדשאות ובאנדרטות החיצוניות ו...כמובן בספירת שלל הממתקים שהשגנו במצעד - 71!

משם ל- Woodbury Common Premium Outlets תוך כדי שאנחנו עוברים במפתיע ביישוב קריית יואל, היישוב העני ביותר בארה"ב, המרכב מחסידות סאטמר ודובר יידיש. עוני הורגש (אבל ממש לא בקיצוניות), בכל בית סוכה וילדים לבושי שחורים מהלכים ברחובות עם ארבעת המינים ביום החג. היה מעניין.

בשעה טובה הגענו לאאוטלט הכל כך גדול וכל כך עמוס , עם אלפי חניות אבל אפס מקומות פנויים ועוד עשרות אנשים שמגיעים בתחבורה ציבורית למקום ועומדים בתורי ענק כדי לחזור הביתה. לא הגענו מוכנים מראש (ומצויידים בשתיה) והלכנו לאיבוד. צריך להגיע ממוקדי מטרה, צריך להוריד מראש מפה טלפונית וצריך להבין מה רוצים. הדבר היחיד שאני אישית קיבלתי במקום הזה הוא כאב ראש. מה שכן היה שם להיט זה בר סלטים שלא נתקלנו בו בשום מקום אחר בטיול עם סלטים בריאים ומגוונים ומהחומרים הכי טובים וטריים שיש.

לילה אחרון ואנחנו עושים אותו ממש קרוב לעיר ניו יורק ב- Crowne Plaza Suffern-Mahwah, an IHG Hotel. מלון סה"כ טוב מבחינת המתקנים שלו אבל בנוי בצורה ממש מוזרה. מזל שלא היה לנו מספיק זמן להתעסק עם זה.

יום 19

לבטים של היום האחרון. הטיסה ב23:00 ולנו יש יום שלם להעביר בסביבת ניו יורק. רוצים להספיק עוד, רוצים את הכל, רוצים שוב מנהטן, ועוד איזה מסלול ולראות גם איזורים שעוד לא ראינו. לבסוף התקבלה ההחלטה לנסוע מזרחה, ללונג איילנד כשהכיוון הכללי הוא South Hampton, האיזור הכי רחוק ריאלית על האי שנראה לנו הגיוני לנסוע אליו.

נוסעים בכיוון כללי במסלול לא הכי מגובש ולפתע רואים דלעות. יש לציין שראינו הרבה דלעות לאורך הטיול אבל כולן היו בסופר או שקישטו בתים וכאן הן נמצאות במרחבים הפתוחים. עוצרים את הרכב ונכנסים ל- Hank's Pumpkin Town, חוות דלעות מכל הסוגים והמינים (וגם תירסים), מלא מגלשות לילדים וגם דונאטס פמפקין שלא היו מדהימים.
ממשיכים הלאה ל- Sag Harbor, עיירה קטנה שהיתה פעם הנמל המרכזי לדייג לוויתנים. המזח נחמד אך כל המקומות מסביב סגרוים. נראה שחודש אוקטובר הוא חודש פחות מתויר במקום.

מתקדמים ל- South Hampton לנסיעת פפארצי בעקבות בתים של סלבס. סלבס או לא, הבתים בעיירות סביב מדהימים, חלקם מגודרים עד למעלה ולא ניתן להציץ ובחלקם השערים פתוחים לרווחה.

משם נסיעה חזרה לניו יורק על כביש ה- Fire Island בין החופים החוליים של האיזור. זאת כבר לא העונה לרחצה אבל החופים מיוחדים ושווים סיבוב. עוד קצת בתים ועוד קצת ים, עצירה ב- Westfield South Shore, פריקת רכב ב- JFK ואנחנו בבית.




המשך יבוא...