אורית ואמיר ורמוס

מויאלה ---> מרסבית' ----> ניירובי ---> ניוואשה ---> ניירובי ---> הר קניה ---> ניירובי
 אחרי חודש באתיופיה קיווינו לקצת שיפור במזון ובתשתיות (מלפפונים וכביש סלול!). הגבול בין אתיופיה לקניה קצת הזוי- העיירה מויאלה היא רחוב אחד, עם חבל שמפריד בין הצד האתיופי לקנייתי. הפקידים הקנייתים התגלו כחביבים מאד, ובאמת מבינים אנגלית. הוצאנו שילינגים קניתים מהכספומט בגבול (גם החלפנו בירים עם חלפנים, שוב-שווה להתמקח איתם..)
בקתות בשממה

בדרך מהגבול
 פגשנו בחורה ישראלית חמודה שטיילנו איתה באתיופיה (א'- שם בדוי מטעמי צנעת הפרט..), והיא כ"כ שמחה לראות אותנו! הסתבר שהיא תקועה בגבול כמה ימים, היו שם התפרעויות של נהגי משאיות ואתיופים שניסו להתפלח לקניה.בגלל הבלאגן השביתו את המשאיות שנוסעות למרכז קניה. ניסינו לחפש דרך חלופית להתחפף מהגבול. לא ברור מה חשבנו לעצמנו, אבל מכיוון שזה היה היומולדת שלי, החלטתי שיהיה לנו מזל.. לקחנו מונית כדי לאסוף את הדברים של א' מההוסטל שהיתה בו, בדרך ראינו תחנת דלק וג'יפ עומד שם. קפצתי מהמונית, הסתכלתי לתוך הג'יפ ולשמחתי היו בו שני בחורים לבנים..סיפרתי להם שאנחנו צריכים להגיע לעיירה מרסבית' ואנחנו תקועים. הם הסתכלו אחד על השני ואמרו שהם נוסעים לשם, אבל שהם מהנדסי מים והם בתפקיד ולא יכולים לקחת טרמפיסטים. הבטחתי בחיוך שלא נספר לאף אחד..הם שאלו מאיפה אנחנו-שאלת מוקש- הם נראו סקנדינביים, שידועים בתור עוכרי ישראל. מה לעשות? החלטתי ללכת עם הפטריוטיות ואמרתי בגאווה לא מוסתרת שאנחנו ישראלים. הם שוב הסתכלו אחד על השני ואמרו (באנגלית, כמובן..)- יאללה, אין מצב שלא נעזור לישראלים...קפצנו לג'יפ בשמחה, המומים מהמזל הטוב שלנו-נסענו איתם עד מרסבית' בג'יפ מגניב, תוך 4 שעות כבר היינו שם, במקום לבלות חוויה מפוקפקת של נסיעה במשאית עם חיות, מאות קילומטרים בדרך עפר... כבר בערב הגענו למרסבית', המהנדסים אמרו שהם הולכים לישון במנזר. החלטנו להצטרף אחרי ששמענו את המחיר הרצפתי (300 שילינג לחדר- 3.5 דולר) וגם בשביל החוויה. התברר שזה בית ספר עם כיתות לימוד הזויות בהן הם מלמדים איך להוציא דיבוקים מנשים היסטריות (ראינו במו עינינו! ממש x-files ). החדרים היו פשוטים מאד (וזאת מחמאה). היו מלא יצורים מעופפים בגדלים וצורות שלא ראינו בחיים...נשארנו שם כמה ימים כדי לנוח קצת ולהתרגל לקניה. היה כיף- בשוק גילינו מלפפונים (איזו התרגשות!), פלפלים, כוסברה ובכלל, הירקות נראו ממש טוב.
השוק במרסבית
 תכננו לבלות כמה ימים בשמורה שליד העיירה, שאמור להיות שם ספארי, אבל התברר שלמרות שאף תייר בכלל לא מגיע אליה, עדיין הם רוצים 20 דולר לכניסה, 15 דולר לקמפ, ועוד 100 דולר! על 'הזמנה מראש'. ניסינו להגיד להם שלא נזמין מראש, אלא ניכנס, ו"אולי" נישן שם, אבל זה לא עזר...בנוסף, צריך להיכנס לשם עם רכב, שזה אומר עוד הוצאה על מדריך מקומי עם רכב.. החייל בשער (כל השמורות בקניה מנוהלות ע"י משהו שנראה כמו ארגון צבאי..) אמר שנוכל לדבר עם ה'מפקד' שלו ונבקש הנחה. התאים לנו- היינו בטוחים שנפעיל עליו לחץ, נדבר אל ההגיון שלו והוא בטוח יסכים...נאיביים שכמותנו..המפקד אירח אותנו במשרד שלנו, הקשיב יפה לבקשה שלנו ואמר שהוא מבין אבל אין מצב להנחה. ניסינו את כל טקטיקות המיקוח שלנו ללא הצלחה...יצאנו ממנו מבואסים, והחלטנו לנסות לשכור מדריך בעיירה שייקח אותנו ליום טיול בשמורה. האנשים בעיירה התגלו כמכניסי אורחים- מצאנו חנות שמוכרת פלאפונים (נראה שזה העיסוק העיקרי של האפריקאים בכלל- או למכור סלולרי, או לדבר בו, או שניהם). בחנות התחיל לדבר איתנו בחור חמוד, עבדי שמו, שסיפר לנו שהוא כומר שהגיע למרסבית' כדי להפיץ את הנצרות. הוא סידר לנו מדריך לשמורה ליום ראשון במחיר ממש נמוך (30 דולר לכל היום לשלושתנו). מעודדים עשינו ארגונים לשבת, וטיילנו קצת ברגל מחוץ לעיירה. תפסנו טרמפ בחזרה עם בחור ועשינו איתו את כל הסידורים שלו- לקחת את אשתו לבית חולים, את הבת שלו מהבי"ס...השבת היתה הכי הזויה שעברנו בחיים- במהלך הקידוש שמענו צרחות מהבי"ס- נשים מסתובבות וצועקות, וגברים ממלמלים מסידורי תפילה ...אמאל'ה (ואיפה מולדר כשצריך אותו?) בשבת בצהריים שיחקנו עם הילדים כדורגל בכדור מפונצ'ר, הילדים ממש התאהבו בנו, וגם המבוגרים- מישהי נתנה ל-א' טבעת...במוצ"ש התפנקנו עם שקשוקה (מצאנו כוסברה!) . קמנו בראשון בבוקר והתפנקנו במיץ מנגו טרי וסופגניה מטוגנת בלי כלום שנקראת 'אנדזי'. חיכינו למדריך שעבדי ארגן לנו, וגילינו שזה הבחור שלקח אותנו טרמפ ביום שישי! הוא היה לבוש חליפה, והסביר שהגיע ישר מהכנסיה. היינו נרגשים- השמורה תוארה בלונלי פלאנט כשמורה ייחודית ויפה, עם אגם באמצע. רצינו כבר לראות חיות אמיתיות! שמורת מרסבית התגלתה כמאכזבת למדי- האגם היה יבש (היינו די מופתעים, משום מה לא עשינו את הקישור הזה שאנחנו באזור די צחיח..) ולמעט כמה בבונים (כן, שוב הם..) לא ראינו כלום. יש תחושה כזאת באפריקה שאם כתוב שיש חיות, אז אתה די מצפה לראות אותם..לא משנה אם זה אריות, קרנפים, או אפילו נמרים.. אני לקחתי את זה די קשה, אבל תכלס היה ממש כיף. ה'מדריך' המאולתר שלנו, אליהוד, היה ממש משעשע- הוא התנהג כמו ילד קטן- רצה כל הזמן שנצלם אותו וסיפר שהרבה זמן לא היה בשמורה.. ירדנו לאגם היבש בתקווה לראות קצת חיות. אחרי שהתייאשנו מזה עצרנו לפיקניק. אליהוד הזדעזע כשראה אותנו אוכלים אבוקדו עם לחם, והחליט שזה דבר שצריך לצלם אותו. מבחינתו אבוקדו זה שתיה. ישבנו בלודג' המדהים שיש בשמורה ושתינו, ואז ראינו את החיה הראשונה שלנו בטיול- בפאלו! די התלהבנו וצילמנו מלא.
השמורה במרסבית
 אח"כ נפגשנו עם עבדי במקום שבו הוא עושה הרצאות דת. מכיוון שהיה יום ראשון, היה שיעור על העצמה נשית מתוך ספר שיר השירים... קצת הזוי לשמוע שיעור כזה בקניה..אח"כ עבדי הציע שניסע לבקר כפרים בסביבה (הנקראים 'מנייאטה'), אבל ממש "הארד-קור", מאלה שבונים את הבתים מגללים של פרות. הסכמנו בכיף. נסענו בג'יפ של עבדי, והיינו ממש אטרקציה..עבדי ואליהוד היו עם חליפות (מהכנסיה), אנחנו וא' היינו אמנם לבנים, אבל די מוזנחים..המקומיים ברחו מהמצלמות שלנו, והתלהבו כשהראנו להם את התמונות..עבדי הסביר לנו על שיטת הבניה, ואח"כ שיחקנו כדורגל ב'כדור' שעשוי ניילונים שנקשרו יחד. היה כיף ומעניין.
התרגשות מהלבנים במנייאטה
החלטנו לסיים את היום בארוחת צ'יפס על גחלים. אליהוד הציע שניקח צ'אקו (כלי חרס גדול בתוכו שמים גחלים ומבשלים) ממנו ומעבדי. הסכמנו בכיף והתחלנו להצטייד בתפוחי אדמה, ירקות וקטשופ. ביקרנו בבית של עבדי והכרנו את המשפחה של אליהוד, ויצאנו לעבר מקום מושבנו במנזר ההזוי. הארוחה היתה מטורפת- 5 שעות של טיגון צ'יפס ובצל על האש, תענוג! ב2 בלילה עשינו את הנאגלה האחרונה, והלכנו לישון שבעים ומרוצים. אחרי חודש של אכילת פירות ולחמניות, הצ'יפס היה שינוי מבורך. למחרת הזמנו את עבדי לארוחת בוקר, ויצאנו לתפוס את האוטובוס לניירובי. עבדי היה ממש אמא אווזה- הוא ארגן לנו מושבים טובים ודאג שנשב ליד חבר שלו, שהוא שוטר, וגם נוסע לניירובי. הנסיעה היתה סיוטית- האוטובוס עשוי מיקשה אחת מברזל, אחרי כמה דקות הבנו למה- כל הדרך האוטובוס מקפץ לו את דרכו בין בורות ומהמורות. הסתבר שליד אמיר יושב מישהו שעבדי אמר לנו להיזהר ממנו כי הוא עבריין. כל שעה בערך יש מחסום עם חיילים שבודקים מסתננים (היינו די צפונית, קרובים לגבול). לפני כל מחסום כזה האוטובוס שלנו עצר, התגנבו ממנו שני אנשים החוצה, האוטובוס ממשיך, עולה חייל ובודק תעודות, האוטובוס ממשיך, ואז עולים שני המסתננים מתנשפים...הזוי. באמצע הנסיעה ה'עבריין' שישב לידינו התחיל מריבה עם אחד הנוסעים והם ירדו למטה...לקראת הבוקר הגענו לאזור ניירובי, אבל אז עלו שוטרים ואמרו לנהג לנסוע לתחנת המשטרה. מסתבר שהנהג נעצר מסיבה כל שהיא וצריך לחכות לנהג אחר. אחרי שעה וחצי הסכימו לשחרר אותו (מישהו אמר שוחד?.) והמשכנו בנסיעה. הגענו לניירובי ב-9 בבוקר לאזור עמוס באנשים. השוטר היה ממש חמוד ונסע איתנו במונית כדי לוודא שנגיע להוסטל. הגענו להוסטל Upper Hill שנמצא די רחוק ממרכז העיר, אבל מקום די טוב לארגן ספארי וטיולים, ודי מלא בתיירים. נרגענו מהנסיעה עם צ'יפס (שהפך למאכל הלאומי שלנו בטיול) ויצאנו להסתובב בניירובי. בניירובי, ובכלל בקניה, מתניידים עם מיניבוסים שנקראים מטאטו- נהגים מטורפים שבמקרה של פקק פשוט נוסעים על המדרכה, מוזיקה שחורה חזקה. כיף חיים. יש גם אוטובוסים למרכז העיר. הצטיידנו בגז ואוכל בסופרמרקט של רשת שנקראת נאקומט (Nakumat). במרכז העיר יש את בית הכנסת של הקהילה היהודית, יש בו קצת אוכל מהארץ במחיר מופקע (פתיתים, אבקה לפלאפל וכו').
 ניירובי מאד נוחה כמקום יציאה וחזרה מטיולים בקניה. מצאנו מקום להתקשר לארץ ממש בזול, זה בנין שנמצא ליד מלון הילטון, יש בו מקומות גדולים של אינטרנט (וגם שירותי צריבת דיסקים זולים). יש מרכז קניות שנקרא ya-ya center שיש בו דואר, משם שלחנו דיסקים צרובים עם תמונות לארץ, מחיר זול, והגיע בפחות משבועיים. כדאי לקנות מעטפה מרופדת בחנות למוצרי כתיבה בקומה למטה. יש שם גם אוכל מערבי ושייקים. כביסה בקניה עולה המון, אז כיבסנו רק את המכנסיים, ואת כל השאר כיבסנו בכיור של ההוסטל, יש שם שטחי דשא עם חבלים לייבוש. בהוסטל יש הרבה ישראלים, וגם תיירים. הזמנו דרך ההוסטל סוכנת נסיעות שהגיעה ועשתה לנו מחיר מצויין לספארי של המסאי מרה ולהר קניה. מאד נוח לארגן איתם, והם עושים מחיר לישראלים. בינתיים ביררנו איך נוסעים עצמאית לאגם נייוואשה, ולמחרת לקחנו שלושתנו מטאטו למרכז העיר, ומשם מטאטו לעיירה ניוואשה (בערך שעתיים נסיעה, 180 שילינג). שם כדאי להצטייד באוכל ושתיה כי באגם יש רק מקומות יקרים. מהעיירה לאגם צריך עוד מטאטו שעולה 60 שילינג ונוסע בערך חצי שעה. ירדנו בקמפ שנקרא Carnelis. לידו יש קמפ מאד מוכר ששכחנו את שמו, ניסינו שם אבל לא הסכימו לתת הנחה. מסתבר שהקמפים באגם מאחדים מחירים- 500 שילינג לכל אדם באוהל. בקרנליס היינו לבד, שטח גדול של דשא עם שולחנות, ובר מגניב. איך שהתמקמנו ראינו מלא קופים על העצים..
באגם
 חיכינו כבר ללילה, בו ההיפופוטמים שבאגם אמורים לעלות לכיוון הדשא..ההיפופוטם היא החיה הקטלנית ביותר באפריקה, ולא התחזק לנו להיות ארוחת הערב שלה. בכל מקרה יש שם גדר חשמלית קטנה, שאמורה למנוע מהם לעלות ממש לאזור הקמפינג. התחלנו לארגן ארוחת ערב, א' בשלנית מצויינת, והתענגנו על ממולאים! אמנם בלי בשר, אבל טעימים בטירוף. בלילה לא ראינו היפופוטמים אבל שמענו אותם כל הזמן ופתאום גם ראינו שפריץ מים.. בבוקר, שישי, החלטנו לנסוע לאזור קרוב שנקרא crater lake. עצרנו מטאטו שעובר בכביש, אז גם התוודענו ליכולת הדחיסה שלהם-נדחקנו 23 איש במטאטו מסכן! אחרי כמה דקות של נסיעה פתאום ראינו זברה! וג'ירפה! צרחנו לנהג שיעצור לנו ופשוט קפצנו מהמטאטו...זה היה ממש מרגש, לראות חיות כאלה בצידי הכביש..אח"כ ראינו גם יען ואימפאלה..המשכנו ללכת ברגל, והגענו לאגם יפהפה, אפשר לעשות שם שיט עם דייג, סגרנו איתו על -1000 שילינג לשלושתנו לשעה וחצי. שווה ממש- ראיונ מלא היפופוטמים מקרוב, ופלמינגו. המשכנו ללכת עם הכביש ותפסנו טרמפ עם רכב משטרתי, ישבנו מאחורה בנסיעה קופצנית של 5 ק"מ עד שעצרו לנו בשמורה. היה מדהים! השמורה מאד זולה, 800 שילינג כניסה (10 דולר), רואים המון זברות וג'ירפות, הולכים ברגל (לא כמו בספארי רגיל, שם חייבים להיות ברכב). התלווה אלינו ריינג'ר ללא תשלום, שהדריך אותנו והסביר לנו מלא דברים מעניינים. בסוף מגיעים לאגם יפה, נחנו בו ועשינו פיקניק, ואח"כ תפסנו טרמפ עם תיירים שהגיעו בג'יפ, והחזירו אותנו עד הקמפ שלנו! (אין לנו מושג אחרת איך היינו חוזרים, אולי יש משם מטאטו) בילינו את השבת באגם, נרגשים להכין פתיתים ופלאפל מהארץ, משום מה זה לא כ"כ הצליח והכל התפורר לנו..יש מצב שעבר על זה הרבה בדרך שהם עשו מהארץ לקהילה היהודית בניירובי..
אגם מלח עם פלמינגו

אנטילופות באגם-מכתש בנאיוושה
 במוצ"ש אירגנו עם הקמפ שכירת אופניים, ובראשון קמנו ב-5 ורכבנו לכיוון Hell's Gate, שמורה של ספארי שאפשר לעשות ברגל, אבל הרבה יותר כיף באופניים. השמורה נפתחת ב-7 ומאד כדאי להגיע מוקדם כי ב-12 החיות כבר מסתתרות בגלל החום. הכניסה עולה בערך 40 דולר. היה יום מדהים- לרכוב בין חיות כאלה מיוחדות, לעשות מירוץ עם ג'ירפה, זברות, אימפאלות..
שמורת הלס גייט
אחה"צ חזרנו לקמפ ולמחרת חזרנו לניירובי, להתכונן לטרק שהזמנו מראש להר קניה. הטרק מתחיל מהעיירה נניוקי, אליה נסענו במטאטו מניירובי יחד עם המדריך שנקבע לנו, ג'וזף, שהתגלה כאחלה בחור. בנניוקי הכרנו את הטבח
והסבל, והצטיידנו באוכל לטרק. קבענו שהטבח (ג'ון) יבשל בכלים שלנו, וקנינו ירקות ופסטה. ג'ון כבר מצא חן בעיננו כשהכין לנו גוואקמולי עוד לפני שיצאנו לדרך.. היום הראשון לטרק די קליל, אחרי שלוש שעות עליה מתונה מגיעים לקמפ ""old moses. כשהגענו ג'ון פינק אותנו עם תה ופופקורן..איזה כיף זה לא לדאוג לאוכל לשם שינוי..זה היה די מוזר לנו. קמנו ליום השני והתחלנו לצעוד ב-8 אחרי ארוחת בוקר כייפית. הנוף מוזר- צחיח וערפילי. לקראת ההגעה למחנה השני, שיפטון, מתחילים לראות פסגות מושלגות..סוף סוף קצת שלג בטיול הזה! היום השלישי היה מתיש בטירוף- קמנו ב-2 וחצי בלילה כדי להתחיל לטפס לפסגה ולהספיק להגיע בזריחה. היה קררר..
הר קניה

בירידה מהפסגה
 היה ממש טיפוס כייפי בשלג, לא ממש רואים לאן הולכים. ככל שעולים הטמפרטורה יורדת, היה בסביבות מינוס 10.השמש מתחילה לעלות והנוף שמתגלה מדהים!! לגונות, הרים מושלגים, פסגות רחוקות.. הגענו לפסגה עייפים ונרגשים. למזלנו אנחנו לא סובלים ממחלות גבהים, אבל היו כמה תיירים שנשרו בדרך ולא עלו לפסגה. כדאי לקחת כדורים מיוחדים לגבהים לפני הטיפוס. המשך היום ממש קשה- יורדים את הכל, ואח"כ יש עוד 18 ק"מ של הליכה. הנוף שווה את זה.
‏‏עותק של IMG_0217.jpg
 הגענו בערב מותשים לקמפ, כשלפנינו עוד יום של הליכה מאומצת- 32 ק"מ..זה המקום לציין שכדאי להתמקח עם מי שמארגנים איתו את הטיול ולהכליל בסוף הקפצה לסוף המסלול, כי ההליכה הזאת די גמרה אותנו. בתכלס מרכז הטרק הוא הימים השני והשלישי. חזרנו במטאטו מאורגן לנירובי לנוח..בניירובי פגשנו שוב את א', ואת ע' שטייל איתה. עשינו שבת, היה כיף להיות בבית כנסת, ולאכול חלות בקידוש של שבת.. ארגנו שלושה ימי ספארי מיום שני, אז יום ראשון עשינו כיף בניירובי, הסתובבנו, היינו בסרט, בישלנו שקשוקה ודגים. מחר נוסעים לשלושה ימים במסאי מארה, ואז לחופים!