חודש באתיופיה- חלק ב'- דרום אתיופיה - עמק האומו OMO VALLEY

אורית ואמיר ורמוס

אדיס אבבה ---> ארבה מינץ' ---> ג'ינקה ---> קיי אפר ---> טורמי ---> צ'ינצ'ה ---> וונדו גנט ---> מויאלה (הגבול עם קניה)
חזרנו לאדיס אבבה כדי לצאת לטיול מאורגן לדרום אתיופיה. ארגנו את הטיול דרך ניתאי, בחור ישראלי שעובד בסוכנות במלון Wutma.
 8 ימים בגי'פ עם מדריך-נהג שקוראים לו סולומון, (140 דולר לרכב ליום, כולל דלק, לא כולל תשלום לכל שבט שראינו). סולומון התגלה כאחד האנשים המצחיקים והמקצועיים שפגשנו בטיול.היינו ארבעה ישראלים, מזל שסולומון היה מתורגל כבר בטיול עם ישראלים- היינו צריכים לעצור בדרך לקנות מלא ירקות ומים, חיברנו את האייפוד עם עידן רייכל, ויצאנו לדרך. על ההתחלה התחברנו לסולומון, בן אדם קליל, עם ידע עצום. היום הראשון רובו נסיעות- כל כמה שעות עצרנו לשתות קולה בפיצוציות לצד הדרך.



 הגענו בערב לארבה-מינץ', שם יצאנו למחרת לשיט באגם צ'אמו, אגם עם קרוקודילים, היפופוטמים ועופות מגניבים. אח"כ נסענו לכיוון ג'ינקה- הדרך רצופה כפרים של מקומיים, לבושים תלבושות מסורתיות. קצת מוזר לראות גברים מסוקסים עם חצאית מיני צמודה...מדי פעם ראינו ילדים שהתחילו לרקוד כשראו את הגי'פ שלנו וצעקו "איילנד! איילנד!" סולומון הסביר לנו שככה הם קוראים לבקבוק מים (איילנד זאת החברה שמייצרת מים מינרלים) והילדים רוצים בקבוק מים ריק, כדי שיוכל לשמש אותם למילוי מים מהאגם. תמורת בקבוק כזה הם מוכנים לפצוח בריקוד וירטואוזי שכולל קפיצות באויר ונפנופי ידיים היסטריים. צ'יפרנו אותם כמובן בבקבוק ריק, למרות שכל מדריך שפגשנו במהלך הטיול אמר לנו שלא כדאי לעודד את זה. בג'ינקה ישנו בהוסטל של מקומיים- החדרים נראים כמו בכלא, ליד כל חדר מונח סיר לילה, למקרה שתרצו להשתין בלי לטרוח וללכת עד ל'שירותים'. העיירה עצמה חמודה, יצאנו בערב לשתות עם סולומון- כמובן, שייק פירות וקפה.יש שם גם שוק כייפי.בבוקר יצאנו לבקר את שבט המורסי- אלה שמחוררים את השפתיים ומכניסים צלחת. מוזרים. שום דבר לא הכין אותנו לקבלת הפנים שקיבלנו- צעקות, תחנונים אגרסיביים לצילומים תמורת כמה בירים. המורסי כבר מתורגלים בתיירים- הם עושים פוזות עם קלצ'ניקובים, מקשטים עצמם במיטב התכשיטים שלהם. לטעמנו הם גם ככה מאד פוטוגניים, אותנו זה קצת ביאס כל המלאכותיות האת, אבל אין ברירה. מנהג חיתוך השפתיים של המורסי החל לפני מאות שנים, הנשים עשו את זה כדי להיות מכוערות ולא להימכר לעבדות. היו שם כמה נשים יפהפיות! בערב חזרנו לעוד לילה בג'ינקה. סולומון החמוד הפתיע אותנו עם אננס עסיסי! בבוקר נסענו לכיוון הכפר Key-Afar, היה יום מדהים! עצרנו בדרך בכפר של שבט שנקרא 'Ari'- היה ממש כיף- הילדים ישר קפצו עלינו ושיחקו איתנו, ראינו איך מכינים אינג'ירה מתירס, אלכוהול מתירס שנקרא אריקה- דומה מאד לעארק, חריף פי 10. כדאי לנסות..ראינו ילדה שמכינה כלי חרס, נפח שמכין סכינים ומצ'טות. היה ממש מעניין לראות איך הם חיים בפשטות, נכנסנו לבקתות החימר שלהם- חדרון עם וילון. נפרדנו מהם בצער ונסענו לשוק של קיי אפר- שמושך אליו הרבה שבטים מהאזור. בדרך ראינו אנשים שהולכים אל השוק- סך הכל מרחק של 60-70 ק"מ, בקטנה. היה מדהים! התחלנו כבר לזהות את השבטים לפי הלבוש- שבט הבאנה הלבושים בחצאית אדומה כחולה, שבט הצ'מאי. השוק מלא תכשיטים, בגדים, כלים. היה כיף לקנות יחד עם המקומיים. המשכנו לכיוון הכפר טורמי- שם נבלה את השבת. החדרים הזולים בטורמי קצת מגעילים, אז החלטנו לישון בקמפ, ובשבת להתפנק בחדר נורמלי. בשישי בבוקר נסענו לשבט שיושב באזור אומורטה- די מיותר. קצת נמאס לנו מבקשת הכסף לצילומים לא אותנטיים, אז שמנו את המצלמה עלינו וצילמנו בלי שירגישו. דווקא יצאו כמה תמונות בפוזות מעניינות..



 כבר אתמול בלילה סולומון סיפר לנו שאמור להתקיים בשישי בצהריים טקס Bull Jumping- טקס חניכה שעורך שבט ההאמר, בו גבר המגיע לבגרות (בערך גיל 17-20) אמור לדלג על עשרה שוורים שמצופפים אותם בשורה, לא לפני שכל קרובות המשפחה שלו מוצלפות ע"י הגברים של השבט, כהוכחה לאהבתן אותו. קצת חששנו לראות את ההצלפות האלה (במיוחד הבנות שבינינו), הפעלנו מנגנון הדחקה, וניסינו לא להיות שיפוטיים. הטקס התקיים באזור שכוח אל ליד טורמי, רבע שעה נסיעה בגי'פ ועוד רבע שעה הליכה לשום מקום. כשהגענו ההצלפות היו בעיצומן, הנשים ישבו ויכולנו ממש להרגיש את הצלקות המדממות שלהן. עשינו עשרות צילומי תקריב (באישורם כמובן). היה ממש מיוחד לשבת איתם, להרגיש איך הם מקבלים אותנו כצופים בטקס. (אז מה אם שילמנו על התענוג "צ'ק" של 250 ביר כל אחד..) "חתן השמחה" היה מוקף בחברים שלו, הם צבעו אחד את השני בצבעים טבעיים, התקשטו בנוצות מגניבות. אחרי שעתיים של ריקודים והצלפות כולם קמו פתאום והחלו ללכת. אנחנו אחריהם. הגענו למקום בו חיכו מלא שוורים. הגברים החלו לסדר אותם בשורה. הקופץ נראה עצבני..לא כל יום אתה אמור לקפוץ ערום כשכל השבט + עשרות בחורות לבנות מסתכלות עליך...אבל הוא עשה את זה כמו גדול, וכשסיים לדלג מעל כל השוורים כולם התחילו לחזור בחזרה, הנשים ממהרות כדי להכין ארוחה לכל השבט. זה היה השלב בו פרשנו, עדיין מלאי אנרגיות מהחוויה המדהימה הזאת.

 העברנו את השבת בנשנושים ומשחקים. סולומון זכה ליום חופש (ככה זה כשמטיילים עם דתיים). קצת הזוי לבלות שבת כשלידינו חיים אנשים שנראים ומתנהגים כמו לפני אלפי שנים. קמנו ביום ראשון ונסענו לצ'ינצ'ה, לשבט הדורזה. שבט כייפי ומכניס אורחים. הם נתנו לנו מין סחוג חריף בטירוף, דבש ביתי, בצק בננה אפוי. הראו לנו איך הם מכינים שמיכות מכותנה (3 שבועות לשמיכה!) הם מכינים את הבצק בננה מעצים שנקראים False Banana , מגרדים את השכבה שעל העלים, משרים אותה 3 חודשים, ואת העיסה הזאת צולים על האש. זה הרגיש כמו מצה שמורה הזויה במיוחד. נכנסנו לבקתות שלהם, הם גרים יחד עם החיות! פתאום נכנסו פרות, עיזים...היינו קצת בהלם. כל יום אנחנו מגלים כמה אנשים חיים בעולם בפשטות וצמצום. והם נראים די שמחים.. אם עד עכשיו לא הערכנו כמה החיים שלנו בארץ טובים, עכשיו זה הזמן. בלילה הם עשו לנו מופע ריקודים שכלל קפיצות מעל המדורה, התעטפות בעורות של חיות ושירים מוזרים. אנחנו מצידנו לימדנו אותם שירים של בני עקיבא- שרנו את 'אל המעיין' (כן, קצת נדוש, אבל הם ממש התלהבו מכל החזרתיות הזאת על מילים ללא משמעות..).יום שני היה היום האחרון לטיול המשוגע הזה. אנחנו נפרדנו מהחבורה בעיירה סודו, משם התכוונו לנסוע לששמנה ואז לעבור לקניה. ישבנו לארוחת פרידה מסולומון שכללה דונאטס ושייקים. סולומון החמוד התעקש לשלם על כולנו! נפרדנו בחיבוק ועלינו על האוטובוס לששמנה. מוזר לחזור ל'ציביליזציה'. יותר מוזר בכלל לקורא לזה ציביליזציה..ששמנה היא העיר של כת הרסטה פריי, נסענו משם לעיירה וונדו-גנט, מקום מגניב, ירוק, עם מעיינות. בילינו שם יום וחצי במנוחה ושיטוט חסר מעש בנחלים והשדות. ראינו כמה בחורים שקראו לעצמם 'מדריכים מקומיים' וניסו לשנורר מאיתנו 60 ביר על הסתובבות שם. בזבזנו איזה חצי שעה בויכוחים איתם ופטרנו אותם בזה שיתחפפו וינסו לעבוד על תיירים אירופאים. חזרנו לששמנה, שתינו שייק פרידה אחרון מאתיופיה ולקחנו אוטובוס לעיירת הגבול מויאלה (נסיעה של יום וחצי עם עצירת לילה בעיירה שכוחת אל ושמה יאבלו). אחרי חודש באתיופיה עדיין לא התרגלנו להזנחה ולהצקות, למבטים הנעוצים בנו. לנהיגה הפרועה והבלתי נגמרת, לדרכי העפר, לאוכל המזעזע, אבל גם ליופי, לפשטות, להסתפקות במועט, לשמחה, לאנשים שהולכים קילומטרים ממקום למקום. מי יודע מה מחכה לנו בקניה?