בין דרמסאלה לרמאללה

בין דארמסאלה לרמאללה

כ23 אלף ישראלים מבקרים בהודו כל שנה, שבוע שעבר, 30 מהם התקהלו באולם צפוף, בחסות המוזיאון הטיבטי בדראמסלה, לחלוק את מחשבותיהם על הכיבוש הסיני. "היום יום נהדר" ציינה אחת המשתתפות, "לא רק כי גלעד שליט חוזר לביתו, אלא גם 1,024 אסירים פוליטיים נוספים". דברים שרואים מכאן, מקום מושבם של הדאלי לאמה ועשרות אלפי פליטים טיבטים, לא רואים משם.

 פורסם במקור: http://exzionist.wordpress.com/2012/02/24/%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%93%D7%90%D7%A8%D7%9E%D7%A1%D7%90%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%A8%D7%9E%D7%90%D7%9C%D7%9C%D7%94/

כאשר מטיילים בצפון הודו, קשה להתעלם מחלוקי הארגמן ולחישות התפילה המושמעים על ידי הפליטים הטיבטים.
לאחר "שחרור" טיבט על ידי סין ב1959, נמלט הדאלי לאמה להודו ואחריו מאות אלפי טיבטים. עוד תופעה שקשה להתעלם ממנה הינו הגרפיטי הרב הקורא "Free Tibet",
 רבים מכתובות אלו שוכנים בצמוד לדרישה ";Free Palestine".

על אף כל זאת, נראה שהדבר אינו מטריד במיוחד את רוב המטיילים הישראלים כאן.
ייתכן שקל להתעלם מהכתובות או לפחות לדחות אותם בטוענה 'אירופאים אנטישמיים', אם מסכימים עם תפיסתו של רב החב"ד המקומי.
 ר' אורי מאמין כי "הפליטים האמיתיים הם אנחנו, מעל ל-2000 שנה אנו פונים מזרחה בתקווה לישועה... ארץ ישראל כולה הוקצה לנו היהודים על ידי 'השם', זאת עבירה לא לממש את דבר האלוקים".
 הרב דחה בנימוס את ההזמנה להשתתף באירוע במוזיאון.

אבל ישראלים אחרים, כנראה כאלו שלא דנים עם האל היהודי בעניינים פוליטים, אלא יותר כאלו שנוהגים לשוחח על נושאי זכויות אדם, באו לצפות בסרט הדוקומנטרי 'השמש שמאחורי העננים' המסקר את סיפור טיבט-סין ולחלוק את מחשבותיהם העולות מהצפייה, מנקודת מבט ישראלית.
 ראשים התנועעו בחדר, מנסים למצוא נקודת ראות טובה באולם ההקרנה המלא עד אפס מקום.

היה קשה לא להשתאות מההשוואה בין הנסיבות שהובילו תשעה נזירים טיבטים להטיל בעצמם מום, נזירה אחת אף העלתה עצמה באש, לאירועים שקוראים אצלנו בחצר האחורית.

חוברת אשר התוותה 17 נקודות "הסברה" שהממשלה הסינית חוזרת ומדקלמת, חולק בכניסה.
 נקודות כגון "טיבט אף פעם לא הייתה מדינה עצמאית אלא תמיד הייתה חלק מהמולדת הסינית, ההכרה של הטיבטים בכך הינו תנאי מקדים לכל משא ומתן... שחרור טיבט על ידי סין גאלה את הטיבטים מתרבות ברברית ופרימיטיבית, בעתיד הקרוב לא יהיו יותר נוודים, רועי צאן (בדואים..)", נשמעו יותר מידיי מוכרים.

 "זה היה מדהים איך להורים שלי לא היה מושג מה משטר האפרטהייד עושה" שיתפה בחורה מדרום אפריקה שנכחה באירוע, "רק לאחר הבחירות ב-94', כאשר כל התושבים קיבלו שיווין זכויות והצבעה, מידע החל לזרום החוצה. אני מכירה תודה על כך שנקודת הראיה שלי שונה משל דור הוריי, שראה ב-'אחר' איום מפחיד".

"אתה בוחר לאיזה אינפורמציה אתה מעוניין להיחשף", התפרץ ישראלי שישב מאחור, "יש לנו מחויבות אישית לקחת אחריות ולבחון את הממשלה".

הדיון היה במפתיע מאד תרבותי, גם כאשר עלו רעיונות קונטרוברסליים בנושא התנגדות אלימה אל מול בלתי אלימה. קיים כיום פיצול בקרב הטיבטים לגבי כיצד נכון להמשיך את המאבק. חמאס מול פתח, אם תרצו.

"אם הפלשתינאים היו נוקטים בהתנגדות בלתי אלימה, הייתה להם כבר מדינה", העיר בחור עם גלח צה"לי.

"חייבים לנקוט באלימות כדי לזכות בסיקור תקשורתי", התנגד בחור אחר.

מעל תה וביסקוויטים, על חשבון המוזיאון, בחורה יהודיה אמריקאית חלקה את תסכולה ממדינת ישראל על כך שחטפה ממנה את דתה וסיפרה כיצד היא מתביישת לענוד את תליון המגן דוד על צווארה, שמסמל כיום כוח צבאי כובש.

זה היה אחר- צהריים לא קל אבל היה מעודד לראות מגוון רב של פרצופים, במיוחד ישראלים מכל הגילאים; אם ושתי בנותיה, זוג צעיר, תרמילאים היפיים עם מדבקות טיקה על המצח, כולם נפגשו לשוחח על הנושא "בין דראמסלה לרמאללה". גם אם לא הייתה הסכמה בכל נושא, לכולם עדיין אכפת.

מנהלי המוזיאון כל כך היו מרוצים מהאירוע, שהם שוקלים כעת להפוך את המפגש לקבוע. מי יודע? ייתכן והרבי צדק לגבי עניין אחד והישועה אכן תגיע מהמזרח, המזרח הרחוק.