פרק ד': בקאסול נופל האסימון

החל מהיום השני שלי בקאסול ועד תום הביקור בהודו , חוויתי התמסרות טוטאלית להוויה לא מודעת,שהיא תרגום של חוויות , מראות, שיחות שיובילו לפענוח עצמי. חוויות היו לי בשפע מידי יום. התובנות באו לי מאוחר והרבה אחרי המסע הזה להודו עד השנייה הזאת.

מידי בוקר מגג המלונית הנוף, האוויר החד והצונן , הארוחה לצד בעל המלונית היו משאב לספתח שפוי .איש סוד ומקור לא אכזב לתשובות שחיפשתי. גם הוא רצה להבין מי הם ילדינו שרואה אותם בהמוניהם מציפים את קאסול . סדר היום נבנה מהאין סדר של אסא וחבריו, מיקשה אחת.

הבוקר הוא שלי בלית ברירה אבל לא לדאבוני. הצהריים המאוחרות והלילה הוא שלהם עד טיפת דמם האחרונה מידי יום,אני רואה ונוכחת מאוד ברשותם.

הבוקר שלי

מתחיל בשוטטות בתוך השקט ,במרחבים אין סופיים.

בעזרת הג'ולות, הגשרים מעץ, חציתי את הנהר,המחלק את קאסול לישנה והחדשה. עברתי מירוק אחד לירוק אחר. כל גווני הירוק וזרימה של פלגים חבויים שצצים מבין הסלעים ומתנקזים בשקיקה לזרימה השופעת של הנהר' יצרו מראה שלא ניגמר ולא ייגמר לעולם. דרך לחוות נצח.

ההמולה היחידה שמזעזעת את השקט יהיו קולות של שניים מאנשי הכפר ושוטר אחד, שהגיח משום מקום. כולם מכוונים נהג המתקשה לחצות את העיקול הצר שהוא משטח אבנים המבצבצות מתוך מי הנהר.

ולפתע בית ספר. אין שום רמז. לא קולות צהלה, לא פעמון. לא מגרש כדורסל

השתלבות מוחלטת עם הנוף . מגשימים בלי משים את חלומו של רוסו לחנך ילדים בכפר. בטבע. תחת עץ קרובים יותר למצבם הטבעי ,וככה ילמדו לחיות.

אם בדלהי הילדים הם פתייני פרנסה . בקאסול הם משתלבים בהמולת הצרכים של החצר הביתית. אינם משוטטים ככה סתם בחוצות הכפר.אני שוטטתי ביניהם ,השתעשעתי בחיקוי קול ה"גבר" שלהקה שלמה ענתה לי. .מנהג שסיגלתי לי כל ה3 חודשים כולל פליק באחורי הפרות והשוורים.

המפגש המפתיע והמוחץ

בשעה שהגעתי לגסט האוז של בני וחבריו בשעות הצהריים המאוחרות הם רק התעוררו, הגיחו מהפינה שלהם בקצב שונה. יריקות היו הצלילים הראשונים . משתעלים ויורקים עם עיניים טרוטות מבעד לקורי השינה. עם עין אחת סגורה מאדי הקפה ביד אחת, ובשניה ממששים את ערכת העישון שהולכת איתם לכל מקום, גם אם מדובר ברדיוס של פסיעות.ככה עוברים ממקום למקום ויושבים בחבורות אוכלים צועקים צוחקים ומעשנים.

בערב במזג אוויר נעים ובחסות החושך ההתכנסות שלהם היא אחרת .בשעות האלה שיא החברותא . טקס העישון מהדהד .יושבים במעגל על שטיחים ...אף פעם לא ברור מי יתחיל ראשון בטקסים הללו. אבל גם לא צריך לבקש. מישהו כבר יוציא את המיקס בול (קערית זעירה עשויה מקליפת עץ שהחבר'ה מייצרים או קונים), לתוכו יפזר טבק של סיגריה, לא לפני שיעביר את הסיגריה בשלמותה הלוך ושוב מעל ללהבת המצית כדי לייבש את הטבק. את הג'ראס, גוש דביק כמו חתיכת פלסטלינה, מכניס אותו הלה למיקס בול ומאחה את שני החומרים לעיסה אחת. לאט ובסבלנות רבה, תוך כדי שיחה ערה.בינתיים יש מי שמכין את הצ'ילום, שיעבור מיד ליד. מדובר במין גליל מעוצב מחומרים שונים שדרכו מעשנים. לפני שמכניס את התערובת שהוכנה לתוך המיקס בול, יש מי שמעביר משחולת המנקה את הצ'ילום מבפנים. מי שבידו הפלנלית לניקוי הפנימי, איננו מי שמכניס את העיסה המרגיעה המפננת לתוך הצ'ילום. עד כה עמלו ארבעה חבר'ה שפעלו בתיאום מלא ללא אומר.

עכשיו ישנם שלושה נוספים: מי שקורע את הבד דמוי חיתול, מי שעוטף את פתח השאיפה של הצ'ילום, כנראה הפילטר, ומי שבסופו של דבר מדליק את המשואה ושואג את הקריאה ההודיתBOLENAT SAB KESAT (אלוהים כולנו יחד), המהווה את האות לתחילת העישון.הצ'ילום עובר מיד ליד בין כל הנוכחים. הכול נעשה בזרימה מרגשת, בתיאום נינוח ללא הגה.ושקט על פני תהום.

הצ'ילום מגיע גם אלי ואני נאלמתי דום, כך שעם הזמן למדו לפסוח עלי. הרגשתי שהנוכחות שלי לצדם הייתה מן קריאת תגר עבורם: "היא יושבת אתנו, עם בנה, בזמן אמת, ולא מעשנת. אז מה בדיוק עובר לה בראש"?! מה בדיוק עבר לבני בראש .הרי הוא ידע שמימיי לא עישנתי ולא שתיתי אלכוהול והעמדה שלי הייתה ברורה גם בבית לגבי כל הרעות החולות האלה. האם זה היה טבעי לו לראות אותי מתבוננת בו?

בעיקר הקשבתי, ושאלתי, בחרתי בהומור, בניסוח זהיר ולא נשגב, מעט דידקטי.

"אולי כדאי שתנסי איזה עישון בקטנה?", הם התגרו בי בנימוס. "לשיכרון חושים ולהזיות אני מגיעה בלי עזרה", עניתי. "הרי הגעתי עד אליכם, לא?!" "חוץ מזה, שגופי הוא מבצרי ואני מחויבת לשמור עליו". והם בשלהם "גבינת 30% מזיקה באותה מידה. גראס מזיק פחות מסיגריה". וכמו תמיד, הם גייסו לצידם את ד"ר הופמן (שגילה את האל.אס.די) ,ג'ראס לא רק שזה לא מזיק ,הוא עוזר להבהיר לנו את מטרת החיים, הארה, חזיונות של יופי, אהבה”.ואני לא מבינה אילו חזיונות עושים להם שקט לילדים שלנו."עד שלא תנסי לא תביני. העישון גורם לנו להיפתח!". זה נכון. לזה הסכמתי בליבי. צריך רצון ועימו האומץ האמיתי לעמוד מול עצמנו להיפתח, לדבר על הקשיים ועל החרדות המעיקות.

בבילון הייתה מילת שחזרה על עצמה. הם כיוונו לממסד, לבירוקרטיה, לכסף, להישגיות ,כל הרעות החולות של המערב . "ל"בבילון" אין מה להציע לנו. הודו מושלמת בשבילינו. אין מאמץ, אין לחץ, הפשטות והזמן שלא זז עושה לנו טוב. ואני אומרת לעצמי מה שאני רואה פה זה די "בבילון".כל תרמילאי חדש שמגיע ,מצטייד בערכת עישון. הציוד לקנייה מושלם: ישנם חלקי חילוף , ישנם שטיחים ,מוזיקה ,קטורת ותמונות קיר ססגוניות. כל קונה יודע שהוא נמדד לפי איכות הצ'ילום שיקנה , ולכן הוא מוכן להשקיע. והרווח הוא לפי כל כללי הסחר-מכר של ה"בבילון". ויש תחרות. והשוק מתרחב גם לפסטיבלים באירופה ועושים גיחות מהודו לשם. צריך להשיג חומר ויש שיטותהקשבתי למומחים בינהם.

חיים, כהה עור גבוה ובנוי לתלפיות מצוי בכל רזי המשטרה והג'ראס בהודו. חוצה את הודו לרוחבה ולאורכה באופנוע. הג'ראס לשימושו האישי נמצא תמיד עטוף בנייר כסף בכליו. לילה אחד עצר אותו שוטר, ומצא את הג'ראס. ”אין מה להתרגש אומר חיים .מתחילים משא ומתן : חיים הציע לשוטר 20 דולר בקשיש .השוטר הכריז: "עבור סכום זה יושבים 5 שנים בכלא" וכך הלאה עד שטיפסו ל- 100 דולר. השוטר הסכים לסכום. החזיר את הג'ראס לחיים והסתלק.חיים מסביר בגיחוך שהשוטר לא לקח אותו לתחנת המשטרה" כי 100 דולר היא עלות של שנת לימודים לילדי השוטר בבית ספר פרטי , ואין לשוטר עניין להתחלק בסכום שקיבל ממנו עם חבריו בתחנה ."זהירים שלא הסתבכו, מוצאים חברים הודים . תמורת חופן דולרים מסתובבים ההודים עם הג'ארס במקומם והם נותנים לבלדרים ההודים מעט דולרים.

כשהגיעו איומים מצד פאקיסטן, והסכנה הייתה לוחמה גרעינית ,הרוב נסו על נפשם לסארי לנקה או עזבו. החבורה של בני לא זזה. אדישה רצח. למה בעצם אתם לא עוזבים?שאלתי ."מה זה פה? "טוב למות בעד ארצינו" ? הם עונים "עזבי כל קיץ אותו סיפור. הם מאיימים ולא קורה כלום".אני כמובן נשארתי איתם.כמו בכל דילמות של מלחמה לא נוטשים את היקר לי מכל!!!ומצד שני מתפעלת מהנחישות של לוחמים לשעבר.

יצאנו כל אחר צהריים לאכול ב new kasol. אפשר בקלות להכריז קאסול היא little Israel :השלטים בעברית וגם היזמים ישראלים . במאפייה יש פיצה ,יש לחמניות, יש פלצל ,בגטי, יש גם את המאמא ההודית שיותר מהמלאי קופטה היא מקשיבה לצרות שלהם. דוכני בגדים ,תכשיטים ,שתרמילאים שחתמו קבע במקום מכינים בעצמם כדי להרוויח.

נדהמתי מההודים הצעירים.במשרד הנסיעות בקאסול אני מבררת על תחנה הבאה שלי ובעיקר לשינוי מסלול ,הבן שלי מדבר סרה בהודים ואני לא מוכנה לזה... ופתאום ההודי הצעיר פקיד הסוכנות הזאת הקיימת בקאסול עונה לי בעברית מצויינת ובסלנג כמו.." בגדול " זה נכון את צודקת.."...כדאי לך..וואללה אלה נכנסו לראש של הילדים שלנו.

ואני לוחשת לעצמי "רגע תרגעי הילדים שלנו בנו להם מושבות בהודו בעברית , מעורבבים בחברה הכפרית עם תחושה של השתלטות ,וחיים בתוך עצמם ,מין הפוגה מהחיים ,אז מה מפחיד אותך?