אחרי שבוע שאני מעורבבת עמוק בחיים של ילדינו בהודו, ולא תאמינו כמה עמוק יכול להיות שבוע, אסא הציע לי טראק משותף בעמק פרוואטי רק לנו. להביא אותי ל- hard core של הצפון פולגה ויותר טוש.

מקסול בג'יפ מקומי ,סוג של מונית ספיישל, התגלגלנו בדרך הררית ומפותלת צרה ומשובשת שהתהום הייתה אופציה אפשרית. בנקודה בה נגמרה הדרך התחלנו בחוויות ההליכה והטיפוס.

הייתי תחת בקרה מתמדת. הבדלי הכושר בינינו אפשרו לכל אחד גם להיות עם עצמו.

אסא עצר וצילם, בדק שתייה ודרגות קושי. אני התעקשתי לסחוב את הציוד שלי.

ההליכה הייתה זהירה והפיצוי למאמץ ענק. מצלע הר למשנהו יצאו לי קריאות התפעלות שאפשרו לגנוב מנוחה של שנייה.

שום קושי לא מפחיד אותי לעולם גם שהכושר ממני והלאה

הגענו לפולגה

כפר שוויצרי בתנאי הודו. התיישבות מבודדת בתוך עמק .חידוש בשבילי. בניגוד לקאסול ההררית שהמהומה והפיזור מאפיינים אותה .כאן בפולגה אין תנועה. אין המולה תרמילאית . כפר שקט.

מצאנו בית מארח בפאתי הכפר קרוב ליער .האישה התנצלה שבעלה היה זעוף, "הוא לא אוהב ישראלים. "הסברתי לו, אמרה, אחרי מה שעשינו ליהודים צריך להבין אותם". בלונדינית שדופה גבוהה עצובה ומוזנחת עם מבטא גרמני כבד, נשואה להודי נמוך קומה עם שלושה ילדים.{כנראה גם לה הודו הייתה מפלט}. הדיל היה חדר אחד עם מיטה אחת לשנינו בקומה השנייה . הדיל כלל גם תה ג'ינג'ר ודבש. הרחצה בחוץ היא באמצעות דלי וכוס בתוך מבנה סגור ללא גג ליד בור לצרכים בכריעה לא תמיד קל. כולל דלי, מים וספל. לא סבון ולא נייר טואלט. הבדיחה ברורה לי למה לא לוחצים את יד שמאל בהודו.

בעוד אנחנו מתארגנים, הרגשתי שאסא דרוך. הסתבר שהוא ממהר לחבורה איטלקית . הקבוצה לא בלטה בשטח .הם מבוגרים יותר מיוצאי הצבא וגם לא תרמילאים ובאותה פוזה של ישיבה בצותא על הקרקע בתוך זולה פרוצה , בלבוש לבן יושבים הם מעשנים באותו טקס שכבר מוכר לי ,הכולל הכנה לקראת עישון הג'ארש ולבסוף בצליל איטלקי יצעקו "בולנט סם קסאט" ??? {פרק ג'}

מילא הישראלים חשבתי ,אבל האיטלקים? יש להם מלחמות ? הדולומיטים לא מספיקים להם? מידי שנה הם מגיעים להודו לחצי שנה ? מה זה אומר? שזה רק בגלל שזול פה לקנות גראס ? אז בעצם חזרנו למתכונת שאני בבוקר במרחבים מתחברת לסיפור והוא עם חבורה מזדמנת מפננים.

ביער פרוש היה שטיח של תותי עץ או דומדמניות , כנראה שאריות של סוף העונה. חשופה לצבע הצהוב שמזכיר את ציורי ואן גוך נתקלתי באישה בצדי הדרך, שזמן העישון של העלים שאספה וגלגלה סימן כנראה את גבול המנוחה. אולי המנוחה היומית היחידה שלה. הסל שלה היה עדיין ריק.

בתנועות ידיים הסברתי ,שאני מבקשת להצטרף אליה. היא פנתה לאזור נוח ועשיר בעשב וקטפה בלי מצ'טה עשבים לבעלי החיים כנראה , ואני אחריה מצלמת. לפני שהעמיסה על גבה החזקתי את הסל. כבד. ועוד איך כבד.חזרנו יחד לכפר.

ה"רפת" היתה התחנה הראשונה. .הפרה שדופה ,כמו כל בעלי החיים בהודו ,קשורה רעבה וממושמעת. ההודית מטפלת בה בעדינות

הלכתי אחריה וטיפסנו אל ביתה .

בחלל הכניסה היתה מונחת פיילה ענקית רחבת שוליים ובתוכה כף גדולה מעץ שאיתה עירבבה את הלאסי ,היוגורט המפורסם והטעים. העירבוב הכריח אותה לנוע סביב הקערה.אני התעייפתי רק מלהתבונן בה במשך כל אחר הצהריים והיא לא השמיעה הגה. נפרדתי וחזרתי לחדר חשבתי שזה מוגזם לחדור לביתה לפחות הכפריים האלה לא סובלים מרעב, לא זרוקים ברחובות דלהי ואיך בכלל הילדים שלנו מתייחסים לזה?

הנחתי את הספר על הארץ והקשבתי לסיפורי בני על קורותיו בהודו שנתיים קודם. חיכיתי לשיח כזה מנוטרל מגרויים

השקט והנוף הצלול נחתו במרפסת ועשו את שלהם. אסא כבר היה פה כשנכנסתי. היה זמן לתוך הלילה לשנינו. הוא הבהיר, שהודו תהייה חנייה קבועה בחייו. כדוגמת האיטלקים ישהה חצי שנה פה וחצי שנה שם. "איפה זה שם?" שאלתי את עצמי. "סידור טוב לדעתו . בישראל לחיות, לא בא בחשבון.סיפר על הרגלי העישון שלו, וגולל בפני את ההיסטוריה במה נגע ובמה לא. הוא מודע לעובדה שאורחות חייו הם מאין בריחה אבל טוב לו. הוא מתכנן לפגוש את אביו שבעוד שבועיים יהיה בהולנד, משם לחפש כיוון בקנדה עם חברתו. סוג של דז'ה וו לתחושת הבלבול . נזכרתי בחופשת השחרור כשהיה חסר מנוחה: "אימא, זהו, כבר לא מדברים על אופנועים ועל בנות, מדברים על מה עושים הלאה ....עם החיים שלנו ...ונעלם לחדרו מודאג ולא רצה המשך שיחה.זרק ונעלם. השקט והיופי הנצחי של צפון הודו הם תפאורה לא מותאמת לדרמה שמתחוללת בתוכו. ואני מקשיבה כמו אז ...

הלכנו לישון במיטה המשותפת. אני שומעת רשרושים .אלומת אור הפנס חשפה 3 עכברונים בשקית הבייגלה שקנינו .הוא אמר "זה כלום אמא הם חמודים ". האמנתי לו בקלות ונרדמתי מיד .זה סימן לי שמשהו ביחסים שלנו קיבל תפנית.

אחרי יומיים המשכנו לתחנה הבאה.

טוש

מטפסים למרום ההר. התקדמנו לפי יכולת הטיפוס והפסקות המנוחה שלי. אסא בקלילות ובצעדים של ענק, 1.90 גובה, סחב הפעם את התרמיל שלי בדק שתייה וליווה אותי במבט צמוד. הבנתי שטוש הוא כפר מועדף עליו. הוא נהג לפקוד אותם בחורפים הקרים. לשהות במחיצתם. הוא הכיר חברים צעירים שעזרו לו בעת תאונת אופנוע לשקם את רגלו .עזר להם בשריפה שפרצה וכילתה את בתי הכפר. ומרגיש בבית בטוש .

תמונה מתוך אתר למטייל
מבט על טוש עד כמה הטיפוס לא משימה קלה.
תמונה של אסא מבט על הכפר מביקוריו הקודמים

שביל הטיפוס סבב את ההר .לא טיפסנו דוך. כך שהיו הפתעות בדרך . רועות צאן עליזות צבעוניות עטופות באוסף של בדים זרוקים שרועות ורועשות בין סלעים .נראה שיצאו לכמה ימים. פגשנו שני הודים בעלי חזות טיבטית צנומים ונמוכי קומה , החזיקו כל אחד על כתפו קצה של בול עץ עבה וכבד. לאן בדיוק הם הולכים? לא ראיתי בדרך לא תחנה, גם לא כפר קרוב ובטח לא פלפון ומכונית. לפי קצב מדוד הסתובבו בעיקולי ההר כשבול העץ לא זז מכתפיהם וכל זה בירידה. בול העץ להערכתי אורכו החל משני מטר.

נדמה לי שסדר היום שם מתנהל באופן אקראי. הישרדות בצל היקום.

סחיבת בולי העץ ע"י המקומיים האלה הזכירו לי את הסיפור הטראגי של תרמילאי ישראלי שנרצח באחד הכפרים המבודדים האלה 5 שנים אחרי שהגעתי ארצה. הודיעו בחדשות שחבריו נאלצו לחכות שלושה ימים לצד גופתו כנראה עד שמצאו דרך להתארגן ולרדת עם הגופה על כתפיהם. בעיקבות הארוע הזה ששלחתי את יומן המסע הזה שלי ל"ידיעות אחרונות" כדי למנוע גל שלילי נוסף על ילדינו ועל סכנת הודו ,עם כל הצער של המקרה.

בשביל הכניסה לכפר קידמו את פנינו כלבים מדולדלים, לרוב מצומקים, כנראה צמחוניים, זנבם שמוט .הם מלווים את הבאים בשתיקה ובעיניים עצובות רק עד נקודה הכניסה .באותה צורה ליוו כשעזבנו. ככל שנכנסנו פנימה מבטי הסקרנות התמקדו בכל צעד שעשינו מדדו אותנו בלי בושה . החוויה המרכזית בהודו ככלל.

המבט החוקר חוצה גילים .הם בוהים

מצאנו חדר. חלל בטון חשוף . שטיח דק מונח על ריצפת בטון. מעליו שמיכה ,שדמתה לפיסת בד שהתקשתה מזוהמה וריח זוועה. בלילה ,רעדתי והתכווצתי מקור. לא עלה בדעתי לקטר. בני במבט חומל הבין שצריך לשפר תנאים. מצא למחרת חדר אחר חשוך ומיטה אחת. הקירות הריחו ריח חריף מזבל של פרות שהתקשה. בקרבתנו הייתה זולה של תרמילאים ישראלים שלא נראו מסתובבים בכפר {כנראה חזרו מטיול בהרים}. דלי ומים פושרים מוקפים בחתיכת בד שהפעם הסתירה אותח רק מהכתפיים עד לברכיים. מקלחת משותפת לעיני כולנו בחיק טבע לא חדש לי,רק הפעם בקומונה .

בכפר הקטן הזה אין בדיוק מרכז, אבל התקהלויות יש. הנשים הקיפו אותי ומדדו אותי מכף רגל ועד ראש, נוגעות בי ושואלות בלי מעצורים, בשפת הידיים. בת כמה אני למה אני לבד?{אישה הרי לא מסתובבת לבד בהודו .בתאילנד הסתייגו לאפשר לי סיור ולינה כי אני לבד} .אם גבר נקלע למקום, המחשתי להן איך נפרדים מגבר לשלום. הצחיק אותן וגם אותי, כי את הפנטומימה שלי ראו כולן ובכל זאת הייתה מתורגמנית שהסבירה להן מה אמרתי .

החיים מתנהלים בפרהסיה. אינטימיות כפרית שאין לה מה להסתיר. ירדתי לצחצח שיניים בברז שהיה מורכב על צינורות חשופים. אבן כבדה נחתה ליד הקרסול. ניצלתי בנס.

הרמתי עיניים. ילדים עמדו בשורה על שפת ההר שקטים. רצו אולי לראות אם היצורה הזאת שהיא אני משמיעה קול. סבא מיהר לגרש אותם.

אבא מכין את כל הציוד ומתארגן לקראת עישון הג'ארס והילדים עוקבים. הדורות הבאים ממשיכים את מה שהבריטים כל כך חלמו על נשלטים ממוסטלים.

הנוף יצר הוד למקום. שלג נצחי על חודי הפסגות. נדמה שהלובן בוהק בלילה. התוכנית האוטומטית היא לשבת מסומר לנוף . אוכלים "מוסה ",כיסונים ממולאים בבריאות. שיחות לתוך הלילה בחסות העישון. הפעם, החלטתי לשחרר. לא הצטרפתי לא הקשבתי , התרשמתי מהמלמולים, מהריחות, מזרמי אוויר שהקפיאו את המחשבות.אסא היה מאושר עם חבריו שפגש.

יכולתי בשלב זה להגיד בוודאות, שההסתגלות שלי לתנאי הודו באשר הם, זיכו אותי בקרדיטים. לא רק החוויות יצרו את הקירבה המיוחלת אל אסא .התחילו להתגבש תובנות , שאפשרו לי להביט מחדש על יחסיינו. עם כל הקושי לראות ולשמוע את תכניותיו הארעיות ,את הבלבול, את סימני השאלה ,נימי הנפש התמלאו ברסיסים של אהבה. צמחה לה אינטימיות לא כפויה, חיברנו שפה וקודים שמשמשים וישמשו אותנו לנצח.

הרבה מהתמונות הוא שמח להצטלם עם ילדים

הילד שלי חי את הרגע. הילד הפנימי שבו אינו משוחח עם האדם הבוגר. שניהם פעורים .מי בעצם צריך לתת להם כלים להכיר את עצמם? מה יכול להפוך אותנו לאנשים פרואקטיביים ולא ראקטיביים? חזרנו אחרי שבוע לקאסול ונותרו לי מספר ימים להישאר במחיצתו .