9.07.22
השכמנו קום לארוחת בוקר אמריקנית טיפוסית, של פנקייק וקפה ויצאנו על כביש 120 מזרחה אל שמורת היוסמיטי. היוסמיטי היא אחת השמורות הראשונות שהוכרזו בארה"ב, גון מיור פעל גם כאן ,בסיוריו למד את המקום המדהים הזה, שבתחילה הייתה רק סביב הר חצי הכיפה והמפלים, אולם לאחר ההבנה שיש צורך בשטח גדול יותר, על מנת לשמור על גרעין השמורה וההבנה שבעלי חיים אינם יכולים לחיות בשטח קטן, הוגדלה השמורה לכ 3000קמ"ר, ההבנה לתהליכים גאולוגיים וביולוגיים החלה כאן, התרוממות הרי הרוקי, כתוצאה מכניסת מדף האוקיאנוס השקט אל תוך מדף אמריקה, היווצרות עמקים גדולים עם התמוססות קרחוני ענק שזרמו לאוקיאנוס ועוד. עלינו לכיוון עמק היוסמיטי לאורך נהר גדול, המתחתר בהרי הגרניט, מטה אל הים ולאחר חצי שעה, הגענו לתור מכוניות ארוך, בכניסה לשמורה, התבשרנו כי דרום השמורה -המקום בו גדלים עצי הסקויה הענקיים בני האלף שנה, סגורה בשל שרפת ענק, שמתחוללת שם ואכן ריח עשן עלה באפנו וראשי ההרים סביב העמק, היו מכוסים בעשן, שניראה כגלימת ענן לבן. ליבנו נחמץ, לא נוכל לראות את השמורה מצד דרום ומה חבל על עצים אלו. עמק היוסמיטי הוא גן עדן של טבע, עצי ענק מים והרי גרניט סביב. כמו שנכנסו לשמורה, עמד לו דוב חום גדול במרחק קצר מדרך הגישה, עמדנו נפעמים לראות את בעל החיים הזה, שחפר לו באין מפריע בקרקע, מוצא שורשים טעימים לארוחת הבוקר. המשכנו לחניה הקרובה לשביל המפלים, הליכה קצרה הביאה אותנו לתצפית על צמד המפלים, המורידים את אדוות המים מגובה של מאות מטרים, עד לתחתית העמק, לא שבענו, מה לא נתרחץ במי המפל? אני ודניאל התחלנו לטפס על הבולדרים הגדולים, כדי להגיע לתחתית המפל, לאחר טיפוס מאומץ התגלתה לנו ברכת מים צלולים בתחתית המפל, מיד הוסרו הנעלים והופ למים...עם המגע במים, לא הרגשנו את הגוף, המים הקפואים הקפיאו אותנו לחלוטין.. ירדנו מרוצים לתחתית השביל והמשכנו אל מרכז המבקרים, סנאים קיפצו מימין ומשמאל, אייל התגלה בין העצים, מביט בנו משתאה, הגענו לכפר האינדיאני המשוחזר, רנג'ר בן השבט, הראה לנו כלים, ששמשו את המקומיים, חצים וקשת, ראשי חצים עשויים אוביסדיאן, מגמה שהתקררה במגע עם מים, חליל עץ ועוד. חזרנו לרכב וירדנו חזרה לעירה מריפוסה. קשה שלא להשוות בין האי ונקובר, שהוא טבע מלא, העוטף אותך כל הזמן, ללא צורך להיכנס לשמורה מוכרזת, לאומת שמורת יוסמיטי, שרק בה הטבע שמור והיא עמוסה מטיילים, הכמהים לנשום קצת מהפלא הטבעי הזה.
10.07.22
קמנו לבוקר מלא עשן, השרפה התחזקה וכל השמורה כוסתה בגלימה לבנה, ריח של ל"ג בעומר עמד באוויר. מה עושים? דקה מחשבה ומיד המסקנה המתבקשת קופצת, לבטל יום אחד בשמורה ולהמשיך הלאה, ועכשיו המשימה הקשה, לבטל ולהזיז את כל הלינות עד ווגאס. שכנוע מהיר, תוך כדי האשמת השרפה והלילה הנוסף בוטל, טלפון ומחשב טיפלו בעוד שני לינות ויצאנו לדרך. חוזרים על אותה דרך אל עמק היוסמטי, אך הפעם ממשיכים על כביש 120 העולה לרכס הצפוני הגבוה של השמורה ופונה מזרחה, תוך שהוא יורד במעבר הרים מרשים אל צידו המזרחי של רכס הרוקי. עצרנו במרכז המבקרים לא הרחק מהמעבר, לצד אחו גבוה, משובץ סביב בפסגות גרניט, צבועות פסים לבנים, משאריות השלג, מהחורף האחרון. צידי הרכסים הפונים אל העמק כאילו גולפו ביד ענק, שהפך אותם לחלקים בשפוע של 45 מעלות ואפילו 90 מעלות, עבודת הקרחון הענק, שזרם אל האוקיאנוס, משאיר אחריו עמק מרשים וגושי אבן גדולים, המונחים כביד ענק על משטחי הסלע, עדות לתנועתם בקרחון, עד שנמס והשאירם יתומים במקום. יצאנו לטייל באחו לכיוון מעיין הסודה, שני לקחה על עצמה את משימת הניווט והובילה אותנו בתוך חורש יפה, לצד נהר שזרם אל העמק, לאחר הליכה קצרה הגענו לנביעת המעיין, המים היוצאים צובעים את הקרקע באדום, הם מכילים מינראליים, שהדומיננטי מבניהם זה הברזל, במקום הוקם מבנה אבן בו שהוו המטיילים הראשונים בשמורה. חזרנו לרכב והמשכנו מזרחה, יורדים דרך המעבר, שסגור בחורף, אל המישור הרחב שמעברו. בדרך עמד על עץ גבוה והשקיף על הנוף, נשר אמריקני לבן הראש, כאומר "אני כאן בעל הבית ואתם רק חולפים כאן". מעברו השני של הרכס, הטמפרטורות גבוהות יותר והמשקעים מועטים, אנו באזור המצוי בצל גשם, בדיוק כמו מדבר יהודה שלנו. הגענו לעיירת קייט קטנה והתמקמנו במלון, מתכננים את הנסיעה הארוכה הצפויה לנו מחר, אל לאס ווגאס דרך שמורת עמק המוות.
