חוויתי יום אפריקאי מיוחד, יום שלישי מרץ 2014. הצטרפתי לחברתי רוז (קונגולזית מלומדת שחזרה מבלגיה לחיות בלובומבשי והיא מנהלת אירגון שמסייע לנשים ליצור עסקים קטנים) ולמשלחת 'מלמדים את הכפריים חקלאות' ונסענו לדרומה של קונגו, דרומית לעיר לובומבשי (Lubumbashi), לכפר קטן ליד קיפושי (Kipushi).
אחת מנשות המשלחת, ברנדט, קונגולזית, שאחראית על פרויקט הסיוע לנשות הכפר, שמה כפות ידיים ליד הפה והרביצה צעקת קריאה לנשים והן החזירו בקול תרועה משלהן, להודיע לה שהן בדרך, כבר מגיעות אלינו...
שמחת המפגש לוותה בחיבוקים, בשירה ובריקודים.
עמדנו מוקסמים, מוחאים כפיים לשלושת הנשים המבוגרות האמיצות שלקחו את החיים בידיים ונענו לאתגר
לגדל בשדות הכפר, תירס.
בצהרים המשכנו בנסיעה לאזור קסומבלסה.
למרות שאני חייה באפריקה כבר כשנתיים, אני עדיין מתפעלת, משתוממת, מצלמת ומתעדת... את האנשים,
ובמיוחד את הנשים והילדים.
את אוירת החיים בעיר ובכפרים, את החנויות המיוחדות שלהם, את הבלגן בכל מקום, את הצבעוניות והתנועתיות...
כשהגענו לכפר הקטן ליד קסמובלסה, חיכתה לנו הפתעה מרגשת במיוחד.
כל אנשי הכפר, כ-150-200 איש חיכו לנו משעות הבוקר וקיבלו את פנינו בשירה ובריקודים.
הייתי המוזונגו (אשה לבנה) יחידה בין החבורה, ואיך לא...משכתי סקרנות ומבטים מכל הסוגים...
נכנסנו לחדר מלבני שהסתבר שהוא המקום היחידי בכפר שמאפשר כינוס של כולם,
ולכן הוא גםהכנסייה וגם בית הספר.
הושיבו אותנו על כיסאות הפלסטיק, היחידים שהיו להם, ואנשי הכפר התיישבו על קורות עץ נמוכות, שימשו כספסלים. הכומר פתח בברכות ובשירת הללויה וכולם הצטרפו אליו בשירה שקטה ונעימה.
התרגשתי נורא להיות נוכחת במקום. הרגשתי שזו חוויה שלא זוכים לה כל יום... חייכתי לעצמי והמשכתי לצלם.
לאט לאט זחלו פנימה גם הילדים, ומילאו כל פינה פנויה במקום.
אלו שלא הצליחו להידחס פנימה, הציצו מפתחי החלונות.
התחילו הנאומים והדיבורים ואחד מתרגם את השני, כי ז'ול האגרונום מדבר רק צרפתית, אז ברנדט תרגמה את דבריו לסווהילית. אני לא מדברת לא צרפתית ולא סווהילית אז מקס, הנהג שלי תרגם לאנגלית את דברי כולם.
במקום לעבוד ביחד עם הנשים ולגדל תירס, עגבניות, קאסבה ועוד.
"הגידולים לא הניבו מספיק" אמרו הנשים, אין לנו דשנים וכימיקלים. "אם תבואו ללמד אותנו, נקים קבוצה של גברים שתלמד חקלאות". אמר אחד הגברים. "וחוץ מזה מה עם הילדים שלנו? אין לנו כסף לשלוח אותם לבתי הספר, איך אתם יכולים לעזור לנו בזה?".
ישבנו שם כשעה וחצי, החום גבר, הזיעה הרטיבה את כולנו וחגיגת הריחות הייתה בשיאה...:)))
גם כאן הבטיחו אנשים המשלחת לעזור, וגם כאן תהיתי לעצמי איך בסבכי הבירוקרטיה הקונגולזית, בתרבות שכל דבר לוקח זמממן... והניידות של האנשים בעייתית, איך, מתי ואם בכלל תגיע העזרה בזמן?!
לקראת סוף המפגש הם רצו 'שהמוזונגו תדבר', אז קמתי במבוכה, בירכתי את כולם על האירוח ועל הפרויקט החשוב ואיחלתי בהצלחה. תוך כדי נזכרתי שיש לי כדורגל במכונית (כי עשיתי לי הרגל לנסוע לכל מקום עם בקבוק מים, מטליות לחות לניגוב ידיים וכדורגל בבגאז'..:)))
אמרתי שיש לי מתנה בשבילם. אמנם זה בעיקר לבנים אבל יכול לשמש את כולם. יצאתי החוצה לכיוון המכונית כאשר כל הכפר עוזב את הכנסייה הקטנה והולך אחרי...
אבל אז התחילו הדיבורים על הסוגיה החשובה- אצל מי יהיה הכדור (מי לא מכיר את הסוגיה הזו מהילדות,
בשכונה ..:)) הוחלט לתת לג'ני, אשת הכפר שאחראית על פרויקט החקלאות, לשמור על הכדור.
אז שתדעו שאי שם באפריקה, בכפר קטן ליד קסומבלסה, דרומית לעיר לובומבשי, (בה אני גרה),
משחקים אנשי הכפר בכדורגל של מכבי תל אביב.
לפני שנכנסנו למכוניות הממוזגות שלנו וחזרנו הביתה, נעמדנו כולנו לתמונה משותפת. כדי שבכל פעם שאתבלבל... שתזכיר לי את הפרופורציות הנכונות שבחיים....:)))