גנים יפניים במסורת היפנית עשויים להימצא בבתים פרטיים, בפרקים שכונתיים או עירוניים,במקדשים בודהיסטיים או במקדשי
שינטו ובמצודות עתיקות. רבים מהגנים היפניים היותר מפורסמים במערב וביפן עצמה הם גני זן.
מסורתם של מומחי התה שיצרו גנים יפניים מעודנים ביותר בסגנון כפרי.
גנים יפניים טיפוסיים מכילים, באופן ממשי או סמלי, כמה אלמנטים שבעקרם הם מים,אי, גשר אל האי,
פנס, לרוב במבנה אבן, בית תה או ביתן, עצי בונסאי ננסיים ועוד.
הגן היפה ליד פגודת הזהב.
ישנם כמה סיגנונות לגנים יפניים. גני טיול, גנים לצפייה מהשביל, גני ישיבה, להתבוננות ממקום אחד.
מקדשי זן רבים מאופיינים בגן בסגנון נוף יבש. כי אין בהם מים,הם מעוררים תחושה של מים עקב שימוש בחלוקי אבן
וחצץ או בחול מגורפים בקפידה.
אופייניים לסגנון הנוף היבש,סלעים שנבחרו בשל צורתם ותבניתם המיוחדת,אזוב ושיחים נמוכים.
מפורסם במיוחד הגן במקדש Ryōan-ji רויאן גו בקיוטו.
האבנים הנבחרות מובאות גם מחלקיה הרחוקים של יפן. לכל אבן שנבחרת יש משמעות. מוסיפים לגן במבוק וצמחים קרובים, ירוקי-עד,עצי אורן שחור יפני ועצים נשירים כמו מייפל שצומחים מעל שטיח של שרך ואזוב.
"נוף מושאל", הוא טכניקה שבה משתמשים ביפן כדי לשוות לגן קטן,מראה גדול יותר.
באמצעות שתילה מחושבת של שיחים שיחסמו את המראה של מבנים סמוכים, הם מעודדים את הצופה להביט
לעבר ההרים ולחשוב עליהם כעל חלק מהגן.
נעשו ניסיונות רבים להסביר את תכנון גן הזן. ההסברים מקובלים הם
החצץ מייצג את האוקיינוס.
הסלעים מסמלים את איי יפן.
הסלעים מסמלים את נקבת הטיגריס עם גוריה השוחים לעבר דרקון.
הסלעים יוצרים את המילים לב או מחשבה בקנג'י. קָאנְגִ'י הם "סימנים מתקופת האן הסינית".
אלו סימנים סיניים אשר נעשה בהם שימוש בכתיבת השפה היפנית.
קאנג'י הוא אחד מארבעה מערכי כתב הנמצאים בשימוש בכתב היפני המודרני.
שלושת האחרים הם: היראגאנה,קאטאקאנה ורומאג'י.
החוקרים העלו את ההשערה כי המתבוננים בגן יוצרים קשר תת-הכרתי בין הסלעים ובונים בדמיונם בכך דימוי של עץ.
לכן מאמינים כי זו הסיבה להשפעה המרגיעה של הגן.
אומנות הגנים ביפן הייתה מפותחת כבר במאה השמינית. הפגישה עם הגנים הסיניים התקבלה בברכה על ידי
דת השינטו הקדומה ופולחן הטבע שלה. מאז ומעולם נתפס הגן כהשתקפות מוקטנת של הטבע.
תחילה,הקיפה האצולה היפאנית את בתיה בגנים בסגנונות שונים. חלקם גני שעשועים בסגנון סיני,חלקם חיקוי למנדלות
בודהיסטיות המסמלות את גן העדן של בודהא אמידה.
הגנים היו בארוקיים, צבעוניים, ושלבו עצים, מים ופרחים. אלא שהתגברות השפעת הזן מן המאה השלוש עשרה
מיתנה את הצורות והצבעים. במונחי הזן גדלה נוכחות הריק או ההיעדר בגנים, כך שרוחו של המשוטט תוכל
לנוע חופשיה מכפייה צורנית או צבעונית. הגנים נתפסו כמקום למדיטציה,ועוצבו לעיתים קרובות כהמשך של הטבע,
ולא כניגודו האנושי, הגיאומטרי. במאה ה-שלוש־עשרה חל שינוי ומכאן מבחינים בגנים בעלי אופי יפני מובהק.
גנים משוחררים מן המסורת הסינית. בערים קאמאקורה וקיוטו נבנו הגנים היפים ביותר במנזרים ומקדשים, ולא בבתי אצילים.
בגני הזן היפניים שני סגנונות עיקריים. האחד הוא גן הנופים, והשני הוא גן הסלעים, או הגנים היבשים.
גן הנופים הוא בעצם, תפיסה של ציור נוף תלת־מימדי, שמרמז על נופים כמו הרים, פלגים, אגמים, מפלים וכדומה. עיסוקם של מעצבי גן הנופים היפאנים בבעיות האמנותיות של הפרספקטיבה שמקביל בזמן ודומה בחלקו לעיסוק של הציירים הפלורנטינים בבעיות הפרספקטיבה של ציורי נוף במאות 14־15.
המעצבים הקפידו להעניק לגן תחושה של טבעיות ושל מהלך הזמן.
הטמנת הסלעים עמוק באדמה, טיפוח הטחבים סביבם, עירוב של סלעים, מים ועצים באופן "לא סדיר", ויצירת גן,הממשיך
אל תוך חורש טבעי. כל אלה יצרו סגנונות של גנים, שהיו ללא ספק פחות פורמליים מן הגנים הסיניים, גדושי החלונות,
המסדרונות והמחיצות. נדיר היה, למשל, לראות חומות בגנים יפניים. תפיסת הזן "מחקה" את האמן מיצירתו.
יצירתו לא הייתה "מלאכה", אלא תנופת המשך לטבע.
גן הזן יוצר תחושת אינסופיות בתוך שטח קטן להפליא. הגנים המייצגים ביותר בסגנון גני הנופים הם גן סאיהוג'י, גן טנריוג'י,
גן קינקאקוג'י (מקדש הזהב) וגן גינקאוקוג'י (מקדש הכסף) – כולם גנים של מקדשי זן בקיוטו.
הסגנון השני של גני הזן הם גני הסלעים או הגן היבש שמהווים ללא ספק שיא באסתטיקה של הגן היפני ושל האמנות היפנית בכלל. כאן הסתלקו המעצבים מכל סמליות ומכל חיקוי של צורה חיצונית. הם השאירו רק סלעים, חול וטחבים בדרך שיש בה שלל גוונים מעודנים. גודלם של הגנים צומצם, ורובם נבנו כך שמספיק להתבונן בהם ולא לשוטט בהם. היפה שבהם הוא גן ריואנג'י שבקיוטו.
היפנים קוראים לו גן ריואנג'י. הוא מצוי בפאתי קיוטו. הוא חלק ממנזר ריואנג'י, שנמצא על מורדות הגבעות הצפון מערביות של העיר. ספרי ההיסטוריה מספרים, שנוצר ב־ 1490 על ידי אומן הגנים סומאי. אלא שלגן זה אין זמן בכלל.
ואולי הוא לא בזמן בכלל. רק לשבת ולהתבונן.
דוגן, חכם זן גדול, שחי לפני שבע מאות שנים, אמר שאדם מקבל את אישור קיומו מן הדברים כולם.
אם אני מתבונן בדברים אני מתבונן בי. כי הרי אני והדברים אנו השתקפותנו ההדדית ברגע ההתבוננות.
תארו לכם משטח חול מלבני, מוקף חומה נמוכה משלושה עברים ומהעבר הרביעי מרפסת. החול מגורף כך שהוא דומה לגלים. בעצם אדווה, ועליו מונחות חמש קבוצות סלעים.
כאשר מתבוננים בגן הזה, שהוא ריק כביכול. אבל יש בו חמישה עשר סלעים, מרופדי טחבים וחול גלי. אי אפשר לחפש בו "משמעות", לכן לא ניתן למצוא בו משמעויות. הוא חף ממשמעויות, ולכן הוא מכיל את כולן.
הגן מיועד למדיטציה. כלומר, להתבונן בו ודרכו להתבונן "בי".
הגן מדויק מאוד וגם טבעי מאוד. יש בו חמש קבוצות סלעים. לכל אחת מרכז כובד משלה, וכולן מאוזנות זו לעומת זו.
שתי קבוצות בנות שני סלעים, שתי קבוצות של שלושה סלעים, וקבוצה אחת ובה חמישה סלעים.
כל אחת מהקבוצות יוצרת מבנה פנימי של מתחים בין סלעים, שניצבים כמו להבי סכינים לעומת סלעים נמוכים, עגולים,שלפעמים ראשם שטוח ולפעמים עגלגל, לעיתים חלק ולעיתים מחוספס. חלקם כמו משיחת מכחול רכה. חלקם כמו חרב חדה.
למה חמש קבוצות סלעים? אילו הייתה בגן קבוצת סלעים אחת, אולי היינו מחפשים בו את האחדות, ואילו היו בו שתי קבוצות היינו מותחים קו וחוצים את הגן לשניים. שלוש קבוצות היו נעשות סמל של שילושים למיניהם וארבע קבוצות היו מתוות ריבוע, שיש בו סימטריה, שאינה חביבה על אמני הגנים. רק חמש קבוצות סלעים היו יכולות להיות מסודר וגם תוהו.
אי אפשר לראות את כל חמישה עשר הסלעים בבת אחת. בתנועתי על פני המרפסת, הם מופיעים מול הצופה בהם
בהרכבים שונים. כל זווית ראייה מספקת הרכב אחר ותמונה אחרת של הגן. שילוב נפלא של מקריות והכרח.
עונות השנה תורמות גם הן לשינויים שחלים בגן. הטחבים שעלו או נסוגו, עלים אדומים בסתיו, פתיתי שלג לבנים על החול הלבן בחורף,הטחבים, שמתפשטים בקיץ ועוד. כל אלו גורמים לשינוי יומיומי.
בפועל, השינויים האמיתיים שחלים בו מביקור לביקור וממבט למבט, הם השינויים שחלים באדם שמתבונן.
החול הלבנבן סופג אותי פנימה, אולי בגלל שאין בו משמעות, אולי בגלל שהפרטים בו מעטים.
הוא מטווה את הדרך החופשית. הוא מוליך אל ממלכת הצורות שאין להן סוף, בו אינסוף גוונים ואיכויות סלעים שטוחים
מול סלעים עגולים אנכיים לעומת אופקיים.
בהיעדר ההבעה שלו מציע לנו הגן רשת אינסופית של הצלבות. אפשר לתאר את הגן על ידי ההיעדר שבו.
אין הגן מייצג משהו שמעבר לו. אין הוא "שקוף". אין הוא כלי, ואין הוא הצעה לעולם אחר. לעולם עליך להסתכל בו עצמו.
הוא יצירה מופשטת, שבנויה מעצמים כמו סלעים, חול, טחבים, חומה והיחסים המופשטים שביניהם.
סימפוניה של צורה ואין צורה, יש ואין, מסה וריקנות, יציבות ותנועה, רכות וקושי, סופיות ואינסופיות. אם תהיתי מה משמעות האמירה הבודהיסטית, "ריק הוא צורה וצורה היא ריק",דרך הצורה ורק דרכה אפשר היה לי להגיע אל הריק.
גם הניסיון להגדיר את הגן כ"אמנות" גם מעורר דילמה ומציב אותו בתוך גיאומטריה של צורות מיון, שאין להן ולא כלום עם מסתוריותו הפשוטה.
אולי לזה מתכוונים היפנים במלה "יוגֵן". יוגן הוא אותו עומק, אותו מסתורין, שאינו תוצאה של הצפנה של משמעויות בצורות אסתטיות. שמביאות את רוחנו לנוע, אבל אין לדרך סוף ואין לגן גבול . אין זאת ש"אני מתבונן בגן". להפך.
בהתבוננותי בגן “איני אני עוד”.
בתוך התבוננותי אדם הופך לדבר אחר. ואז הוא יכול לראות את הגן כמו שהוא – הסלעים,החול,החומה,הטחבים והיותי שם.
ריואנג'י הוא יצירה, שמצויים בה בדיוק מעט הדברים שנחוצים,כדי להניע את הרוח בלי להגביל אותה.
בעצם אין זה גן כלל. הגן הוא מקום שלם אבל אינו גמור. הגן הוא הזמנה פתוחה.
המשך יבוא
חלק 1, יפן חלק 2, יפן חלק 3, יפן חלק 4 ,חלק 5,חלק 6,חלק 7 , חלק 8, חלק 9,חלק 10,חלק 11,חלק 12,
חלק 13,חלק 14,חלק 15,חלק 16,חלק 17, חלק 18,חלק 19,חלק 20,חלק 21,חלק 22,חלק 23,חלק 24,חלק 25,חלק 26,
חלק 27, חלק 28,חלק 29,חלק 30 ,חלק 31,חלק 32,חלק 33,
