טיסה בלב כבד לתורכיה
כשאתה סטודנט עני ומרוט להנדסת מחשבים, אחרי עשרה חודשים של מאבקים במקצועות כיפיים ונחמדים כמו מתמטיקה בדידה, משוואות דיפרנציאליות רגילות, מבוא להנדסת חשמל ועוד רשימה ארוכה של שמות בעלי מצלול דומה, כשההורים שלך מציעים לך לבוא איתם לטורקיה למלון 5 כוכבים באנטליה על חשבונם קשה לסרב. אז לא סירבתי. קרעתי את התחת במהלך תקופת המבחנים השנייה של השנה הראשונה באוניברסיטה וכשסוף סוף ראיתי את האור בקצה המנהרה, סיימתי את המבחנים, השמש זרחה והציפורים צייצו וסוף סוף היה קצת שקט...כן אז, בדיוק אז, הכל התפוצץ בפנים. לא עברו 5 ימים מהמבחן האחרון ופתאום מהדורות החדשות בישראל מדווחות על הצפון הבוער.
מתוקף תפקידי הצבאי רק ציפיתי לשיחה. לקח לה קצת יותר זמן להגיע ממה שחשבתי אבל היא באה. "תתחיל לדלג לצפון", ככה נאמר לי."יש לך צו שמונה". לאחר משא ומתן ממושך שכלל טיעון מרכזי נגד ההפסד של 3000 דולר שייגרם למשפחתי עקב הנסיעה (הם הודיעו לי רשמית שאין סיכוי שהם נוסעים אם אני מגויס) והגילוי שצו השמונה הוא לא בדיוק צו שמונה (משמע לא נקבל שום פיצוי על הכסף מחברת התעופה) ושמה שמנסים למכור לך אל תאמין לו מיד, הצלחתי לדחות את הגיוס ולנסוע לטורקיה. למקום קסום בשם אנטליה. האנטיתזה המושלמת לישראל.
וככה בשעה 12:00, ה-19 ליולי 2006, כ-4 שעות לפני הטיסה, מצאתי את עצמי תקוע בין עשרות מכוניות בצומת הכניסה לאזור התעשייה של ראש העין ממנה באנו לאסוף את אחותי. החששות שלנו התאמתו. כוננות מחבלים בשרון. הפקק עומד ובחוץ חם. יש בא אבל אין יוצא. זה דרש קצת אסרטיביות ושיחות עם מספר נהגים לגבי המצב, אבל השילוב המנצח של שיחות אלו ונסיעה על המדרכות איפשרו לנו איכשהו להגיע לגשר מעל כביש 5 ולבצע U-turn. משם הדרך לכביש 6 היתה פתוחה, כמו גם לשדה תעופה, כמו גם לטורקיה.
היו לי קצת רגשות אשמה אבל הם נעלמו די מהר אחרי שנחתי עם בני משפחתי, אבי גיל, אמי ענת, אחותי מאיה ואחי עומר בשדה התעופה (havalimani) באנטליה (בתרגום חופשי הבא-לי-כסף, שם שמתאים יותר לבן גוריון) . לא יכולתי להתעלם מהתחושה שהטיול הארוך בדרום אמריקה חרט אצלי אחרי תשעה חודשים ולתחושת ה"תהיה מוכן לכל מה שיבוא" בחו"ל, אבל כל מה שציפה לי מחוץ לשדה היה 35 מעלות בצל, אינספור שלטים של חברות תיירות ישראליות וטורקי צעיר דובר עברית עילגת בעל שרשרת "חי" שכיוון אותנו ישר להסעה שלנו למלון.
חשבנו שאנחנו הישראלים האחרונים שלא ביקרו עדיין באנטליה אבל איתנו בהסעה היו עוד שלושה זוגות כאלה שחשבו שהם האחרונים וכך בין ויכוחים קלים על מי יזכה לתואר "הישראלי האחרון שזה ביקורו הראשון באנטליה" התקדם האוטובוס בין רחובות העיר לכיוון גן עדן קטן בשם Hillside Su.
לתחילת הכתבה
עיר עתיקה ומפלים
הרושם הראשוני שקיבלתי מאנטליה היה "מה זה צריך להיות? למה נחתנו חזרה בישראל?". מדינה שהיא מערבית לפחות כמו ישראל ואולי אף יותר ועיר שלדעתי דומה מאוד לתל אביב. לא בדיוק מה שדמיינתי. המלון שלנו, Hillside Su, היה מדהים. טוב, מדהים זה עלבון לדבר הגדול, העתידני ולבן הזה שבו השתכנו. המקום משרה כל כך הרבה שלווה שאתה מתחיל לתהות אם הגעת לבית חולים לחולי נפש במסווה של מלון. אפילו כל העובדים לובשים לבן. הכל מעוצב בכזאת השקעה. והדגש כמובן הוא על הצבע הלבן. פשוט מקום מושלם למטורפים מהטירוף הישראלי.
היינו צריכים את הנופש הזה, רק שהוא התפרש בצורות שונות אצל אנשים שונים במשפחה. בעוד הגברים במשפחה יותר נטו לכיוון הטיול והעשייה (דבר שקשה לא להימשך אליו אחרי שאתה צופה ברכס הרי הטאורוס העצומים שמתנשאים מעל אנטליה.. ואליהם נגיע בהמשך), הנשים נטו יותר לכיוון הים והבריכה. ולכן ניסינו לשלב אותן בצורה המיטבית. ביום לאחר מכן גילינו בעיקר את נפלאות המלון והחוף הפרטי שלו. תשכחו מהים התיכון כפי שאתם מכירים מישראל. כאן המים צלולים ושקופים יותר מאשר המים בברז. והבריכה במלון, שלא נדבר עליה בכלל, נראית כאילו נלקחה מאיזה סרט.
שלל מזרונים וכריות לבנות מעטרים את משטח העץ מסביב לקו המים עם שמשיות קש ובר/מסעדה שמגיש שייקים וקוקטיילים טעימים וקרים. לא ממש המקום להיות עם המשפחה שלך, אלא יותר עם החברה שלצערי לא יכלה להצטרף (למי שקרא את הכתבות מדרום אמריקה ותהה...אני ונטע עדיין ביחד). עם הזמן גיליתי, ואמנם היה לי קשה להודות בזה, שמאוד בעייתי לטייל כאן בקיץ כי נורא חם ולח. ממש כמו בישראל. אז נהניתי לי מהמנוחה. היא בטח לא הזיקה לי. אבל איפשהו בראש כל הזמן זימזם לי מה שקורה בישראל והעובדה שבמלון שידרו ערוץ 1 ו-2 לא תרמה במיוחד. ניסיתי להירגע ולהנות אבל זה לא היה קל כפי שזה נראה.
אחר הצהריים, כשכבר היה פחות חם, תפסנו מונית ויצאנו להסתובב בעיר העתיקה. כאן ראינו קצת יותר מקרוב את טורקיה. כולה מלאה במסגדים גבוהים דקים ומשוננים היוצאים מתוך מבנים כיפתיים עצומים. ארכיטקטורה יותר נעימה לעין מאשר המסגדים בישראל. העיר העתיקה היא בזאר אחד גדול ומלאה בסוחרים שמנסים למכור מזכרות, פנסיונים זולים, מסעדות ופאבים. כל סמטאותיה הצרות מתנקזות למקום אחד, והוא הנמל העתיק של אנטליה המלא בסירות עץ המציעות שיט למגוון יעדים באזור החוף.
אנחנו תפסנו טרמפ באחת מאלה לכיוון מפלי דודן שהם למעשה השפך של נחל דודן לים הנופל לתוכו במפל גועש מגובה של 40 מ`. השיט יצא לדרך לאורך קו החוף המצוקי של אנטליה כשבדרך עוברים לאורך מפרצים ולאורך הצוק כל 100 מטר קיים גרם מדרגות או מעלית ששייכים למלון כלשהו ומובילים למרפסות צרות מעל המים. "החוף של המלון". וזוהי נקודה מאוד חשובה. לדעתי מומלץ לשהות במלונות במערב העיר, כגון המלון בו אנו שהינו. אמנם אלו מלונות יותר יקרים לרוב ולא בסגנון "הכל כלול" אבל הם יושבים על ה-Beachpark, שהוא הטיילת של אנטליה, ובאזור זה לא קיימים מצוקים בכלל לאורך הרבה קילומטרים.
רוב ספרי התיירות מציינים את העיר העתיקה כאזור הבילוי של העיר, אבל למעשה רוב בתי הקפה והפאבים יושבים באזור ה-Beachpark, שהוא מעין טיילת באורך מספר קילומטרים שלכל אורכה פזורים בתי קפה, פאבים ומועדונים פתוחים ומעוצבים. המקום לסיור לילי כיפי כפי שגם אנו עשינו באותו ערב יותר מאוחר.
וחזרה לסיפורנו. הצוקים היו יפים והים ונראו באזורים מסוימים כשעווה מלאת נטיפים הנשפכת לים. הרכס העצום של הטאורוס עדיין עמד במקומו מעל המפרץ הכחול, צלליתו שקועה באובך הכבד. לאחר שעברנו כבר מספר מפלים קטנים יותר, הגיע תורם של הדודן להתגלות במלוא הדרם מעבר לפינה במצוק. הם ללא ספק היו מאוד מרשימים ויצרו רסס רב. מספר דייגים עמדו על סלע קטן בתחתיתם (אל תשאלו אותי איך הם הגיעו לשם) לבושים בחליפות סערה להתגוננות מהרסס הכבד. המראה היה מרשים והוא היה רק רמז קל ליופי המדהים של טורקיה שעמדנו לגלות ברגע שנתחיל לצאת קצת מהעיר.
המלון שלנו היה צמוד לפארק מים בשם Aqualand שגרם לכל הלונה גלים, ימיתים 2000 והמימדיונים להחוויר לעומתו. אמנם הוא היה מולנו יומיים אבל רק ביום השלישי בבוקר ניצלנו את הכניסה חינם שמוענקת ליושבי המלון והלכנו לחרוש את המתקנים הרבים של הפארק הזה. הוא היה מפוצץ באנשים, אבל איכשהו הם גילו מספיק יעילות, כך שהתורים למתקנים היו קצרים למדי. בין המתקנים המטורפים שם כלול כל מה שמוכר מישראל (למרות שנראה לי שפעם אחרונה שהייתי בפארק מים היתה לפני כ-7 שנים, אז ייתכן שאני לא מעודכן): שיט אבובים בחושך, שהוא הגרסה המימית לספייס מאונטיין בדיסנילנד, מגלשות מכל הסוגים והמינים, והמתקן המטורף מכולם, שהוא מעין גרסת עצומה בגובה 15 מטר של ה-half-pipe של של סקייטבורדים, רק שזורמים עליו מים מכל הכיוונים ואתה על אבוב מסכן יושב בקצה ונופל את הנפילה הכמעט חופשית הזאת, טס לצד השני וחוזר חלילה, עד שאתה מנוקז לברכה בתחתית. מאוד מאוד כיף, ובכלל אני מאוד ממליץ לנסות להגיע לפארק הזה. ים של הנאה מובטח.
אחרי 24 שעות נוספות של בטלה טוטאלית שבה רק השמנו מהררי האוכל בבופה של המלון, סוף סוף קיבלנו את הרכב המיוחל, Fiat Albea, נחמד. וכידוע אין רכב שיותר מתאים לתפקיד ג`יפ מאשר רכב שכור, המבוטח באופן מלא לחלוטין. וכך, בארבע אחר הצהריים של יומנו הרביעי בטורקיה, כשהחום קצת נרגע, יצאנו לראשונה לדרך מהמלון לכיוון חלקו המערבי של מפרץ אנטליה, לשני אתרים בשם כימרה ואולימפוס. הדרך לשם, באורך 70 ק"מ, היתה דרך נוף מדהימה שלא שיעממה לרגע. הרים בגובה 2000 מטר, מכוסים יערות אורן נפלו בתלילות ישירות לתוך הים הכחול. הכביש התפתל בין עיירות ציוריות, כפרים קטנים ומסעדות בצידי הדרך. אני כמעט קיבלתי נקע בצוואר מרוב שהסתכלתי על הפסגות העצומות של ההרים, רק מדמיין את הפוטנציאל של המקום הזה לטיולים רגליים שאני כל כך אוהב. איך לא הייתי כאן לפני כן? מה שבטוח זה שאני אחזור. קצת בצורה שונה אמנם.
לתחילת הכתבה
כימרה ואולימפוס
האתר הראשון אליו נסענו היה כימרה (chimera), שנקרא על שם המפלצת יורקת האש מהמיתולוגיה היוונית ותכף תבינו גם למה. לאחר ירידה של מספר קילומטרים מהכביש המהיר בתור יער עבות הגענו לכפר וזמן קצר אחריו לכניסה לאתר. שם שילמנו מחיר סמלי לכניסה למסלול שעולה לאתר. האתר מאכלס בתוכו תופעת טבע ייחודית ומדהימה, שזה בין המקומות המאוד בודדים בעולם שבה היא קיימת. לראות ולא להאמין.
היו שני דברים שהפריעו לנו בעלייה הקצרה בתוך היער (20 דקות) לאתר, והם החום ורעש הבלתי פוסק ומחריש האזניים של סוג של חרק הנמצא בכמויות אדירות על העצים (ראינו אחד חי והרבה מאוד גופות שפשוט נשארו דבוקות לעצים). אבל היה שווה את המאמץ כי בקצה הדרך נגלה לפנינו משטח סלעי שפשוט בער. מתוך המוני סדקים באדמה יוצא כאן גז טבעי דליק הבוער באש תמיד כבר לפחות 2000 שנה ועל כך מעידים שרידי המקדש העתיק במקום. זה נראה כמו המון מדורות. מי שרוצה יכול להביא פשוט שיפודי ברזל ולעשות על האש כאן. מאוד מאוד יפה.
חזרנו למטה ונסענו למפרץ שבליבו יושב הכפר. זהו כפר שמכוון בעיקר לתיירות פנים אבל מלא בפנסיונים ואתרי קמפינג ומהווה תחליף נפלא וזול למלונות חמשת הכוכבים של אנטליה למעוניינים בכך. המפרץ נקרא מפרץ אולימפוס והוא פשוט יפהפה, עם הרים עצומים ומיוערים הנופלים ישירות לתוכו. לאורך החוף היו אלפי אנשים, דבר שלא פגם בשלווה של המקום. אמי ואחותי נשארו לשבת על החוף בעוד אני, אבי ואחי יצאנו לצעידה קלה לאורך קו המים.
מרחוק נראו מצוקים, שכשהתקרבנו אליהם הסתבר שהם בכלל חורבות אולימפוס, שאצלנו במפה נראו מסומנות יותר לכיוון ההרים. לאחר שחצינו נחל יפה הנשפך לים הגענו למקום בו החוף פוגע בהר וטיפסנו קצת למעלה לכיוון חלק משני יותר של החורבות. הנוף מכאן היה מדהים והיה שווה את 5 הדקות של הטיפוס. מומלץ!
בזמן שחזרנו לאמי ואחותי שמנו לב גם שכל החוף מלא באתרי הטלה לצבי ים המסומנים במעגל אבנים ומעין רשת ברזל בצורת צב. יפה לדעת שגם בטורקיה אכפת.
לאחר מכן, ויתרנו על ארוחת הערב המפוצצת במלון לטובת אחת מהמסעדות לאורך הדרך ב-Ulipinar, וככה לראשונה טעמנו אוכל טורקי אמיתי (סלט טורקי הוא באמת סלט טורקי) וקינחנו במנהג יפה של המסעדות המקומיות לשפוך לך על הידיים בסוף הארוחה תמצית אלכוהולית ריחנית שהשאירה ריח נעים עלינו וברכב לאורך כל הדרך חזרה לאנטליה.
לתחילת הכתבה
את היום החמישי התחלנו מוקדם בבוקר, יחסית לשאר ימי העצלות, וכבר בשמונה יצאנו לכיוון צפון לכיוון קניון יזילי. אחרי שחצינו את המישורים המשעממים ומלאי החממות של מפרץ אנטליה התחלנו לעלות להרים. זו היתה הדרך ל-Isparta. אמנם הנסיעה היתה קצת ארוכה, אבל היא היתה חלק מהחוויה והדרך היתה יפהפיה, כשבדרך עברנו באגם יפה ובין הרים גבוהים ומצוקיים. השמש התחילה לעלות, ואיתה החום גבר, המיזוג עבד שעות נוספות ואנחנו פנינו ימינה בדרך ל-Eğridir. כאן הדרך נהייתה צרה ועברה לאורך נחלים ויערות בין עצי דולב עצומים. היו מספר פניות משולטות לכיוון הקניון ובשלב מסוים הדרך התפצלה מהדרך לאירדיר. עוד נשוב לצומת זו. הדרך עלתה וטיפסה גבוה גבוה עד שלפתע הנוף נפתח ומצאנו את עצמנו מעל אגם יפהפה. מכאן היא ירדה לתוך מספר כפרים ובסוף לאחר שעקבנו בהצלחה אחר השילוט הובילה אותנו למגרש חנייה בכניסה לקניון.
בקניון ערכנו טיול יפה שנמשך כשעתיים, כולל עצירה מאוד ארוכה בקצה הדרך. הוא מאד מזכיר נחלים בגליל המערבי, כמו נחל כזיב, מבחינת צמחייה, אבל קצת קצת קצת יותר סוער, טורקיזי ויפה, עם הרים עצומים הנישאים מעליו שיוצרים את הקניון (אל תחשבו על זה בתור קניון ממש אלא יותר כמו נהר עם הרים עצומים מסביב). השביל מוצל, חוצה שני גשרונים ועובר ביער אורנים עד שהוא מסתיים באזור פתוח שחצייתו מובילה לאזור בנהר עם מספר ברכות ומפלונים.
היה חם, אמנם פחות מאשר מאנטליה, אבל בכל זאת די שמחנו לקנח את המסלול בגלידה ושיבה בטוחה למזגן. כעבור 40 דקות נסיעה חזרנו לפיצול לאירדיר ומכאן הדרך לאירדיר היתה דרך עפר שטיפסה בתלילות להרים, לפס בגובה של מעל 1000 מטר. ה"ג`יפ" שלנו עמד בקלות בעלייה ובירידה שבאה בעקבותיה וכך מצאנו את עצנו חזרה על קטע סלול שעבר בין אינספור בוסתנים של תפוחים, אפרסקים, דובדבנים ומה לא. אמא שלי לא התאפקה וקנתה בחצי לירה קילו של תפוחים ואפרסקים מאחד מהדוכנים הרבים שהיו לאורך הדרך.
כעבור זמן נסיעה קצר נוסף נפרש לפנינו במלוא הדרו אגם אירדיר העצום כשאירדיר עצמה ישבה בצידו המערבי והתפרשה על לשון יבשה שנמתחה לתוך לב האגם. באותו זמן פחות או יותר השמים התחילו להתקדר ואת החום המעיק של החוף החליף אויר יחסית נעים וגשם התחיל לטפטף. ההרים, כפי שידוע, הם בלתי צפויים לחלוטין. ישבנו באירדיר במסעדה נחמדה מתחת למסגד העתיק של העיר. לעומת המקומיים המערביים של אנטליה כאן האיסלאם הראה את אותותיו יותר ורוב הנשים היו מכוסות ראש. ניסינו לא לדבר עברית ברול רם כי לכו תדעו מי מקשיב ולמה....
לאנטליה כבר חזרנו דרך איספרטה והכביש המהיר ועשה רושם שהאזור שופע באתרי סקי בחורף. גם זאת אופציה למעוניינים. הדרך היתה מאה ומשהו קילומטרים בירידה בין עשרות כפרים הרריים ותוך היערות השופעים של האזור. בשלב מסוים הגענו לגבול בין ההרים הקודרים והשמש הימית ונהיה שוב מאוד חם. את היום רצינו לסיים באתר בשם טרמסוס קרוב לאנטליה אבל כשהגענו ב-17:30 הוא כבר היה סגור. אז חזרנו למלון ונהננו משרותיו עוד. איזה "סבל"....
לתחילת הכתבה
סידה ומנווגאט
את היום האחרון, אחרי שכבר כמעט נשכח ממוחותינו מה הולך שם, ניצלנו לנסיעה לעיר סידה שנמצאת מזרחית לאנטליה ולמפלי מנווגאט. העיר העתיקה בסידה (Side) היא עיר תיירותית המלאה בחנויות בגדים, מזכרות ותכשיטים. מעבר לכך היא טובעת בארכיאולוגיה. יש בה אמפיטאתרון מרשים, חורבות, שדרות עמודים רומיות והשיא הינו מקדש אפולו שיושב בדיוק בקצה המרינה על קו החוף ויוצר שילוב נפלא של לבן וכחול. מאוד מומלץ להגיע למי שחובב ארכיאולוגיה. לצערנו היה מאוד מאוד חם, דבר שקצת פגם בהנאה והחזיר אותנו כעבור כשעה בחזרה לרכב ולמזגן.
לאחר מכן הלכנו לאיבוד, אבל במובן הטוב של המילה. נסענו למנגאוואט (Manavgat) למפלים, אבל כיוון שיש מספר מפלים ולכל אורך נהר המנאווגאט פזורות מסעדות, לא הצלחנו להחליט איפה המפל. עד שבסוף הגענו למסקנה שבטוח עברנו אותו ושאנחנו באמצע הדרך לאיזשהו סכר על הנהר שנמצא בקרבת מקום אז אמרנו, נו מילא, ונסענו לסכר. רק שהסכר לא נמצא כל כך מהר. הגענו לאגם שנראה כאילו נוצר מסכר, אבל זה לא הסתדר לנו עם התיאור של ההוראות שקיבלנו. אז נסענו על דרך עפר שמקיפה את האגם היפהפה לכיוון מזרח עד שכעבור כמה מאות מטרים שמנו לב שבהרים הרחוקים ממול יש משהו שנראה כמו צינורות של מפעל הידרואלקטרי.
ניחשנו שזה שם ושיש סדרה של סכרים, חזרנו לכביש והמשכנו. זה היה הימור מעולה. בקצה הכביש הגענו לעמדת תשלום שאחריה הכביש הוביל בדיוק לסכר. זה היה מקום מדהים מהסוג שרוב האנשים לא מגיעים אליו כי הוא מצויין בהערת שוליים במדריכים. זהו סכר עצום שחוסם את נהר המנווגאט בין שני הרים מצוקיים וענקיים. מראה מדהים. וזה היה רק הסיפתח כי מעבר לסכר לאחר שטיפסנו בדרך עפר תלולה לחלק העליון שלו התגלה אגם עם מי טורקיז יפהפיים שמזכירים קצת מי קרחונים. בנקודת התצפית שעל הסכר ובנסיעה לאורך האגם פשוט התענגנו על הנוף.
בדרך חזרה מצאנו באמת המפלים שהיו תיירותיים ומתוירים לחלוטין. לא שווה את המאמץ. אבל שווה להגיע בשביל הסכר.
בצער רב וביגון קודר נגמר לו החופש הקצר והנפלא הזה והגיע הזמן לחזור. כל אחד במשפחתי, מסיבותיו שלו, היה די מדוכא לחזור לישראל. במהלך ההמראה היה קשה שלא להתפלל שאין איזה חבורה של חיזבאללונים שמסתתרים בין חורשות האורנים שמסביב לשדה התעופה עם איזה טיל נ"מ קטן. למזלנו לא היה ושבנו בשלום לישראל. לי די נמאס מכל חוסר היציבות הזאת באזור. עברו 14 ימים מאז שהתחילה המלחמה הזאת . אני משער שתוך יום-יומיים מקסימום אני כבר בצפון. כמו שאמרתי -; תשימו לב כמה הטוב שברירי- תהנו כל עוד אתם יכולים. כי המעבר, כפי שהרגשתי במיוחד בטיול זה, הוא חד כסכין. וזה מעבר כואב. אני מקווה שיהיה טוב. ישראל תנצח. יהיו ימים טובים יותר.... יאללה מילואים!
לתחילת הכתבה
סיפורי דרך
מפלי דודן התחתונים: פשוט להגיע לעיר העתיקה באנטליה ולרדת עם הסימטאות עד שמגיעים לנמל. כל מקומי יכול להסביר לכם. שם יש סירות השטות למגוון יעדים ובעיקר למפלי דודן.
כימרה וחורבות/מפרץ אולימפוס: נוסעים מערבה מאנטליה על הכביש המהיר. אין מה לטעות שם פשוט תמשיכו ישר לאורך כ-70 ק"מ. הנופים מדהימים בדרך. עוברים את Kemer, Ulipinar ועוד הרבה עיירות וחופשים עד שמגיעים לפנייה שמאלה לכיוון Cirali שם מתחילה ירידה באורך כ-10 ק"מ בכביש צר מאוד ומתפתל לעיירה. מגיעים לעיירה ולגשר מעל נחל בכניסה אליה. תמשיכו עם הכביש ועם השילוט הצהוב לאורך מספר מצומצם של ק"מ עד שתגיעו לכניסה לאתר שם מתחיל שביל רחב העולה לאש.
קצת לפני ההגעה לאתר יש פנייה ימינה ודרך שכאילו חוזרת לכיוון החוף (שמאלה אם מגיעים מכימרה) בדרך חזרה פנו בכיוון זה וסעו לאורך החוף. הכביש צר אבל יש מקומות לעצור ומגרשי חנייה פה ושם. רצוי להמשיך עליו כמה שיותר ולעצור. הכי טוב זה להיכנס בדרך משובשת שפונה שמאלה מייד לפני הגשר וזה יוביל אתכם הכי דרומה שניתן והכי קרוב לחורבות ולנחל. מצד שני בכל מקום שתעצרו לאורך החוף באזור הדרומי יותר זו הליכה של מקסימום 1.5 קילומטר עד לקצה המפרץ, לנחל ולחורבות.
קניון יזילי ו-Egridir:
דבר ראשון מדובר בדרך לא קצרה, אז קחו את זה בחשבון. הנופים בהחלט משתלמים לנוסעים. בעיקרון נוסעים לכיוון שדה התעופה של אנטליה ופונים במחלף יחסית גדול לכיוון Isparta. משם הדרך חוצה את מישור החוף לכיוון ההרים. הדרך מתחילה לטפס ולרדת ובשלב מסוים תגיעו לאגם מצד ימין של הדרך. ישנה דרך עפר הנוסעת לאורכו המזרחי אבל היא ללא מוצא עד כמה שאנחנו ראינו. יפה בכל זאת. זוהי בערך אמצע הדרך עד הפנייה ל-Egridir. הפנייה היא קטנה ולא בולטת ימינה. יש שם שלט ויש גם שלט לכיוון yazili kanyon. חפשו שלטים כאלה בהמשך. הדרך צרה וממשיכה לאורך כ-30 ק"מ בתוך יערות יפהפיים עד שמגיעים לפיצול. יש הרבה שלטים כולל היזילי שמראים ימינה ולמטה כתוב באדום קטן ימינה ל-Egridir.
לזכור את המקום כי לשם תשובו לאחר מכן. משם הדרך מתחילה לטפס עד שהיא מגיעה לפס. בדרך יש מספר פניות משולטות לכיוון היזילי. פנייה אחת מבלבלת שיש לשים לב אליה היא פנייה בה הכביש מגיע בתלילות לצומת T ולא ברור כל כך לאן השלט מכוון. תפנו ימינה. במידה ותפנו שמאלה גם לא נורא. זה קרה לנו ומגיעים לשלטים ליזילי שמכוונים לכיוון ההפוך לאחר כמה זמן אז מבינים שטעיתם. בסוף הדרך מגיעה לפאס ומשם נפתח נוף יפהפה של אגם גדול. יש להמשיך לרדת לתוך הכפרים שלגדות האגם ופשוט לעקוב אחר השילוט עד שמגיעים לכניסה לקניון. משם מתחיל שביל העולה במדרגות לכיוון שמאל ויוביל אתכם עד לקצהו באזור פתוח לאחר הליכה של כשעה ביערות האורן. קצת אחרי השטח הפתוח יש מספר ברכות ומפלונים כדאי להמשיך.
לאחר הביקור בקניון יש לחזור את כל הדרך חזרה לצומת ולהמשיך על דרך עפר לכיוון אירדיר שמטפסת לפאס, יורדת ואז קצת אחרי מפעל הידרו אלקטרי מגיעה לעמק פורה מלא במטעים ובוסתנים שבקצהו נמצא האגם. כ 40 ק"מ הקטע הזה. בקצהו צומת T יש לפנות שמאלה וכעבור זמן קצר תגיעו לעיר עצמה. מכאן כדי לחזור לאנטליה מומלץ לנסוע ל-isparta ומשם להתחיל על ה-D685 ולפנות ל-D650 לכיוון אנטליה ולא לחזור באתה דרך. אורך הדרך חזרה מאירדיר לאנטליה בדרך זו כ-150 ק"מ.
סידה ומאנוואגאט:
נוסעים מזרחה על הכביש המהיר לכיוון Alanya. תעברו את Perge ו-Belek ואחרי כ-60 ק"מ תגיעו לפיצול מרומזר בצורת V בדרך, כאשר ימינה מגיע לסידה ושמאלה למנוואגאט. אם פניתם ימינה תגיעו לכיכר בה צריך לקחת ימינה ורק שם יש שילוט לכיוון העיר וגם לעיר העתיקה. אם תפנו ימינה לאחר זמן מה תגיעו לצומת בה יש לפנות שמאלה ויש מספר שלטים חומים המצביעים לכיוון זה. המשיכו ישר עם. הדרך כדי למצוא את מפלי מנווגאט "הגדולים", מתוך מגוון המסעדות ואתרי התיירות לאורך הנחל. סעו עד שתראו מימינכם מגרש חנייה ואזור מגודר. סביר להניח שיחנו שם הרבה אוטובוסים. המקום סופר תיירותי, המפלים לא כאלה מרשימים ולדעתי לא שווה בכלל לעצור.
אם תגיעו לגשר מעל נחל די גדול תדעו שפספסתם. במקום זאת המשיכו ישר עם הכביש. זה הקטע המבלבל קצת. פשוט תמשיכו ישר כל הזמן כל הזמן עד שתגיעו לצומת. לכיוון ימינה יש המון שלטים של כל מיני מסעדות. יש לפנות שמאלה! (אני לא זוכר אם זאת צומת T או ששמאלה זה אומר להמשיך ישר עם הכביש). אחרי זמן מה תגיעו לעיירה לחופי אגם. זהו לא האגם שיוצר הסכר המדובר אלא סכר נוסף!! תמשיכו ישר עם הכביש עד שתגיעו לעמדה בה יגבו ממכם מספר לירות לאדם. נ
אמר לנו שבמקום זה צריך להציג דרכונים אבל מאיתנו לא ביקשו. מכאן אתם ממש מול הסכר. חוצים גשר ודרך העפר מתחילה לטפס גבוה עד לחלק העליון של הסכר. בסוף העלייה תגיעו לפתח מנהרה. יש דרך עפר שפונה שמאלה לכיוון הסכר לפני המנהרה והיא תוביל אתכם לתצפית יפהפייה על הסכר. משם לאחר חציית המנהנרה הדרך פשוט סובבת את האגם ויש אתרים רבים בהם ישנם סירות המציעות שיט. הטיול לסכר מומלץ בחום גם אם לא נוסעים למפלים!
לתחילת הכתבה
