אורפה
הבית של פיסטוק הראשון שהיינו בו היה הבית של עזיז ופרידה בשנלי אורפה, אורפה היפה. שם כיאה ליהודים, ערכנו את הסדר. כדי להיות ממש בסדר, הלכנו לברך את אברהם אבינו, שלא יצא ממצרים, אבל יש גם לו באמתחתו אחריות לא מבוטלת על גורל עם ישראל חי. ועם כל הכבוד למשה ולפרעה אברהם היה קודם ובלעדיו ובלעדי זרעו אשר כחול שעל שפת הים, לא היינו יורדים למצרים, לא היו מנסים לעשות לבנינו היאורה השליכוהום ולא היה לנו ים סוף ולא היה שלום ולא להתראות, ולא פסח ולא מכות.
אורפה היא בעצם במקור אור-כשדים התנ"כית, העיר שבה נשם אברהם אבינו את נשימתו הראשונה. לצערו, זה היה בתוך מערה טחובה עם ריח של נעליים, שעד היום נחשבת למקום קדוש במיוחד עם כניסות נפרדות לנשים ולגברים והרבה תפילות לנביא אברהם, המקודש גם למוסלמים. כשגדל אברהם והפך לילד פיקח, מן המופרעים בכיתתו, כבר היה לו שיגעון לניתוץ פסלים בפרהסיה. המלך האשורי, נמרוד החליט לשים קץ לתעלולים והעמיד את אברהם על המוקד לשורפו בלהבות. אממה, אלוהים, שכבר אז זיהה את הפוטנציאל הגלום באברהם ובזרעו, הפך את הלהבות למים ואת הגחלים הלוחשות לדגים. כנראה שהיו שם הרבה מאלו כי היום, ליד טירת אורפה ומסגד ריזוואניה, ניצבת בריכה ענקית ובה שוחים מאושרים אינספור קרפיונים, שמזלם האיר להם והנס נעשה בהם לפני שאברהם עשה לך לך לארץ הקודש, שם היו עושים מהם גפילטעפיש.
למחרת הסדר, בו סיפרנו לפרידה, עזיז ובנם הצעיר - פשה, ביציאת מצרים (והם סיפרו לנו בחזרה סיפורים כורדיים משל עצמם). השארנו את אורפה היפה מאחור והצפנו עם עזיז המדריך העליז (שחטף דו"ח על מהירות והיה לא כל כך עליז אחרי זה), לטייל בהר נמרוד המערבי. אותו המלך, אותה המגלומניה שדבקה גם בכמה מלכים שבאו אחריו. על הדרך עצרנו בסכר ענק על שם אטאטורק הגיבור, שהוציא את התורכים מאפלה לאור גדול, ביד חזקה ובזרוע נטויה. הסכר הוקם על נהר הפרת, הצפוני מבין הזוג הידוע- הפרת והחידקל, המרעננים הרשמיים של מסופוטמיה. הרגשנו ממש שאנחנו נמצאים במקומות שם הכל התחיל, ואם לא ממש התחיל אז לפחות אלו המקומות ששם התחילו לספר את כל הסיפורים (האפריקאים כנראה איבדו את הממונטום, ובגלל זה שנים חשבו שהכל התחיל במספוטמיה המפוארת, על נהרות בבל).
עוד כמה תחנות נחמדות והגענו לקלעה החדשה של Kahta הישנה. מבצר מרהיב ביופיו, יושב על שני צוקים אימתניים ומעורר כבוד ויראה. טפסנו בהתלהבות, אני מלווה בהתנשמויות קצובות וניר מלווה את העליה במחשבות של: פה אני הייתי עושה ככה, שם הייתי יורה בקשת, פה הייתי שומר, שם הייתי מענה אסירים של האויב, פה הייתי אוכל, משם הייתי הולך להביא חיטה ועוד כהנה וכהנה מחשבות של אבירים שנולדו קצת אחרי זמנם. בסוף כשהשמש כבר היתה הרבה אחרי הצהריים, ואנחנו היינו אחרי הרבה תה וארוחה אחת מלאה בשיפודי חציל וכבש (למי שדואג לניר, אין מה לדאוג הוא לא נגע בחצילים), הגענו להר נמרוד (Nemrut Dağı) וטיפסנו ברוח מטורפת לפסגתו. למזלי היתה רוח גב והעליה התקצרה לי. פסלי הראש הענקיים שכנראה בנה שם אנטיוכוס (כן, קצת טעות בחג, לא נורא) הציצו מהשלג, כמו שלא ראיתי באף תמונה. ואנחנו השתוללנו סביבם בהתלהבות כמו יונים שגילו מחסן גרגרים פרוץ, נופלים וטובעים בשלג שמתחיל לאט לאט להעלם, בהתחלה סביב הפסלים, שהאבן שלהם ממיסה, ואחר כך ברדיוס מתרחב. עוד חודש לא יהיה לזה כבר זכר ויצאו לכולם תמונות כמו במדריכי הטיולים.
פיסטוק המזרחי
דרך מטעי פיסטוקים וזיתים, כמה בארות נפט קטנות ואינספור שקדיות בפריחה נסענו למהמט (מחמד), המקום הכי ישראלי במזרח תורכיה. מהמט הוא כמו נהג חבר אגד, מוביל את כולם אחריו כמו אוטובוס ארוך, את כל המשפחה וגם את כל האורחים מישראל. רק בגלל שזה הבית שלו הפרטי, המשפחה שלו, הבנים והבנות שלו, והנכדים והנכדות, והילדים של אחיו והכלה של הבן והמטבח והחצר והגינה ועדר הכבשים והשדות וכו`, אז זה לא מתהדר בשלט בעברית ואין תפריט עם שקשוקה ושניצל, אוכלים מה שיש - שזה אוכל כורדי טעים. שמענו שוב ושוב את עלילות עם ישראל בטטואן ובסביבה, איך הכל התחיל ומי מגיע, ושבעונה הם ישנים בחוץ או על הגג או במטבח, והם תמיד נשארים חודש. כבר הרגשנו לא כל כך בסדר שעשינו לו סיפתח מוקדם מדי לעונה ואין לנו בכלל אוהל לפרוש בחוץ. ניסינו להתמקד במקום זה בלהמיס את הקרח במשחקי קלפים ותשבצים.
הבית של מהמט מלא הפתעות
יושבים בסלון עם התנור המרכזי ועם הטלויזיה כמובן. הטלויזיה מחליפה ערוצים כמו גרביים, כמו הידיים של האנשים שבחדר ולפי בקשת זקן המקובלים בקהל. את רוב הזמן שלנו אנחנו מבלים בסלון, כי בעבודות הבית לא נותנים לנו להשתתף ועבודות החוץ נגמרות במהרה ומוגבלות בלחזור הביתה לארוחה. אנחנו רואים את הסלון כמו במצלמה שמצלמת רצוף כל היום ומקרינה בסופו סרט מהיר של שינויים. איך מתחלפים האנשים, בהתחלה אב המשפחה נח ומסתכל בחדשות, אליו מצטרף משאללה, הבן הגדול שבבית, והם מדברים על עסקים, אליהם מצטרף קאדיר, התיכוניסט הצנום שמשחק איתנו קלפים, נפרשת הארוחה ומתקפלת חלקית. הנכדות הקטנות מלאות באנרגיה נכנסות ויוצאות, מביאות ולוקחות, באות לקרוא איתי בספר ובורחות, מחייכות וחורצות לשונות קטנים, מבקשות את ידיי לעשות להן צמות ומתקנות את הגומיה, משוויצות לפני אחיותיהן.
ביניהן נכנסת קמיליה, האם הגדולה, מטיפה עצות ומעיפה טרוניות בתורכית או בכורדית, אני לא מבדילה, היא זורקת בדיחה, מלטפת או טופחת בחוזקה, על גב של ילדה או על אחוריה או ראשה, מורחת משחות להקל על היובש בלחיים, להקל על השפעת של צעיר הבנים. הבנים הגדולים יוצאים לענייניהם, אלוהים יודע מה הם. הבנות נכנסות, עוברות עם מברשת על השטיח, מיישרות, מביאות עוד אוכל, תוכניות הטלויזיה משתנות, עכשיו רואים תוכנית על הודו, עכשיו על ברדלסים, עכשיו הפסקת חשמל. הבנים יצאו לשדה לשעה והבנות שותות תה ומקשקשות. ניל שולטת בשלט, ליילה - הכלה, רק בת 18 וכבר עברה בית, מצטרפת לישיבה, כולה כבר חלק מהמשפחה, חלק מהבנות המטופחות (עטופה במטפחת). והכל כל הזמן זז, החדר משנה את צבעיו, הערב יורד ומחשיך הצדיק הראשון שקולט את העניין מדליק את החשמל. פטפוטים כורדיים ובדיחות, צחוקים וטפיחות ודחיפות חיבה, ורק הילד הקטן החולה, עטוף בשמיכה ולא משנה הרבה את מקומו, את חיוכו העייף, מלא שיניים לבנות, את עורו המבריק.
חוויה כורדית
חינם למנוסים
אנחנו לא כל כך טובים בחינם, קיוויתי שניר יותר טוב ממני בזה, אבל הוא לא. שנינו נופלים בדברים האלו וחבל כי זה יכול לחסוך לנו הרבה כסף. אבל לשנינו קל יותר עם לשלם. כבר מזמן נחקק לי החוק שהרבה יותר טוב הנחה מאשר חינם. כשאתה מקבל בחינם אתה נתון לחשבונות אינסופיים של בסדר או לא בסדר. בסוף החלטנו שחינם הוא טוב אם התכוונת ממילא לשלם ולא אם אתה יודע מראש שזה חינם ורומזים לך לשלם. ההר כבר יחכה להזדמנות אחרת, אולי בקיץ, אולי כשנלמד לקבל בלי לעשות חשבונות.
איך עושה כורדי...
זה אולי לא נשמע כל כך מכובד לצחוק על המארחים שלך אבל לכורדים יש באמת כמה מנהגים מוזרים שאולי הצמיחו ואולי יצמיחו מתישהו בדיחות חדשות:
1. איך כורדי עושה כשהוא רוצה להגן על המנגל מפני הרוח? - הוא מזיז את הקיר שליד המנגל תוך גיוס כורדים נוספים למשימה...
2. איך כורדי מנתק את הבית מחשמל? - עולה על סולם ובידיים חשופות שולף את החוטים מארון החשמל, אחר כך תוקע את החוטים בחור בקיר שאף אחד לא יפגע חלילה..
3. איך כורדי מרגיש חגיגי לפני שהוא נכנס למסעדה - רוחץ את הרגליים בכיור הסמוך.
4. מה עושה כורדי מנקה רחובות - שופך את פחי הזבל על הרצפה ומטאטא את הכל עם מטאטא.
5. איך כורדי-מלצר-אוטובוס יודע שהתחנה של התייר הגיעה? - הוא שואל אותו, מגלה שהתחנה כבר עברה ומעלה אותו על טרמפ עם משאית (קבינה מחוממת) שנוסעת בחזרה.
מהרגע שעזבנו הכל כאילו הסתדר במקום עם כמה לחיצות קטנות בצדדים. עוד לפני שהספקנו להפרד ממהמט כמו שצריך, ואולי יותר טוב ככה, כי פרידות זה לא משהו שאנחנו חזקים בו, כמעט כמו עם חינם, הגיע האוטובוס לואן וקפצנו עליו בסערה. מלצר האוטובוס (עליהם עוד יסופר רבות בכתבה הבאה) היה אותו מלצר שהביא אותנו לטטואן הוא חייך אלינו כל הדרך והגיש לנו קפה וממתקים. הרגשנו חשובים ומוכרים. הדרך התיירקה סביבנו ומדי פעם הציץ אלינו האגם הענק, שכבר הפסיק להיאבק על זכותו להשפך ועתה הוא רק מקווה להתאדות בכדי להתחדש. בינתיים הוא מתמלח ובקרוב אפשר יהיה לצוף על מימיו ולקרוא עיתון, רק שמסביבו אין מדבר יש הרים עטופים בזיפים רכים ירוקים ונחלים קטנים זורמים ביניהם בפיתולים, משקים את הכבשים ומעצימים את החלב.
ב-ואן נדחסנו לדולמוש רשמי שנוסע צפונה, והדרך עברה עלינו בנעימים, יושבים בבגז` עם התיקים, קופצים על כסאות הפלסטיק החומים הקטנים, של גני הילדים, מתחבאים מבדיקות הג`אנדארמה, סתם כדי לא לענות שוב ושוב על השאלה הנצחית - Where are you from. לאחר נסיעה של שעה העזנו לבקש שינקו לנו את החלון האחורי המכוסה בוץ. שאר הנסיעה נראתה כמסע מופלא אחורה בזמן ובמקום, כשאנחנו מסתכלים על מה שעברנו במקום אל מה שנבוא, רואים את השלטים של המרחק המתארך ביננו למערב, נפרדים ארוכות במקום קצרות. אנחנו מנופפים להרים המפוספסים בזברות של שלוגיות המחליקות את קו המתאר המשונן והופכות את הההרים לרכים ועדינים, ביניהם שדה קרב של בולדרים מנופצים מסודרים כמו אחרי מלחמה כמו אחרי מלחמה. ואז ראיתי אותו. אהוב היסטורי. ממציא השלום היונתי.
לתחילת הכתבה
הר האררט
אררט (Ağri Dağı)
"שלום, חיכיתי לך" - אמר ופסגתו נקיה מעננים, כמו שזכיתי לראותו רק לשעה חטופה, פעם, בסוף המאה שעברה. "שלום" עניתי "נחמד להפגש שוב" ועוד ככה, בהיר. - "כן, לא היה קל, העננים פה נתפסים לי בראש. אבל היו שמועות שאת באה.. אמר, הפדחת הלבנה קרנה בחיוך זוהר. איזה הר מופלא וענק 5137 מטרים של התרוממות רוח. עומד לבד בעמק שהזמן השטיח לפניו והשאיר רק כמה גבשושיות. כמו הילד הכי גבוה בכיתה (לא שאני יודעת איך זה מרגיש, אבל אני אנסה לדמיין) עומד ומסתכל מלמעלה על כל החבר`ה הנמוכים של המזרח התיכון ומזרח אירופה, זרועותיו האלפיניות נמתחות, אחת למערב אירופה, לאתרי הסקי הצרפתים, שניה למרכז אסיה, לאחיו הנפילים, ההרים השמיימיים, הפמיר, ההימאליה.
על הדרך לטהרן
לצערנו, בעצם לצערי יהיה יותר מדוייק, דרכוננו לא מאפשר לנו לעבור את גבולות הטעם הטוב ולחצות לעבר מדינות שפעם היו חברות שלנו ואולי עוד ישובו להיות. אנחנו עוצרים לא רחוק מהגבול, בעיר מגניבה ביותר, שזכתה לכינוי הביסקוויט של הכלב בהטיית שמה המוזר, Doğubeyazit, על שמו של הגנרל הגדול בייאזיט שאיחד את מזרח תורכיה עם המערב ואפילו הגדיל והוסיף שטחים על הכיבושים האלו. עיר מודרנית וקטנה, תושביה הראשונים היו כפריים מהסביבה שהקימו לעצמם מרכז מסחקי מאובק לרגליו הגדולות של הר אררט. כיאה לעיר גבול ומעבר, פוגשים פה כל מיני אנשים שעוברים. אנחנו פגשנו את מייקל ובוני שחזרו מחודשיים שלושה באירן. ראינו אותם לראשונה מתחת המלון שלנו מנגנים גיטרה וסיטאר, ואוספים כסף בכובע, אחר כך הזמנו אותם לארוחת ערב בחסותו של השף הפרטי שלי (מתכונים בכתבה הבאה) והם הראו לנו תמונות וטרפו את חלומותיי שוב ושוב עם סיפורים על אנשים שמחים ועל בנות בלבוש מאוד מאוד צנוע, על לנגן ברחובות ועל זיהום אוויר, על המפרץ הפרסי וערים עם בוסתנים. לאחר הארוחה על הבלקון פצח מייקל בנגינה ושירה של ניגונים יהודיים שהוא למד מחבר יווני שהיתה לו קסטה של החב"דניקים מהודו. ואנחנו זמזמנו איתו ועם בוני, תיקנו קצת שגיאות בעברית, תרגמנו להם שיבינו על מה הם מספרים במפגשי ה"ריינבו" הבאים שלהם. רגעים קטנים של קדושה, כמו בקבלת שבת בגן, שרנו ושרו לנו "מלאכי השלום" באיזה לילה של יום שלישי פעמיים כי טוב. קצת רוחני, קצת משונה, או כמו שאומר החבר שלי פה הרבה: קצת לא קשור למציאות. כאילו שלחו מישהו לחבק אותנו באמצע הדרך.
נוח! מה?
האם נוח היה פה באמת, נתקע בפסגה המבצבצת מעל המים והכיר את אררט לראשונה, כנראה שאף פעם לא נדע. יש פה כל מיני אתרים שקשורים לתיבה, אבל כמו שהם פה הם יכלו להיות בכל מקום אחר גם. הייתי פה כבר פעם מזמן מסתכלת על הסלעים ועל ההרים חושבת שפעם כשאני אגדל ואלמד אני אדע יותר טוב. אבל גדלתי ולמדתי וזה רק נותן לי יותר שמות להשתמש בהם ולהשוויץ בהם יותר תאוריות להתבלבל בהם.
יש המאמינים שהמבול הגדול של נוח ושל אריאל זילבר גם היו בעצם סיפורים שבעל פה שהלכו וקרמו עור וגידים ומעשיות מסביבי עם השנים ובעצם בבסיסם הם סיפור סופו של עידן הקרח הקטן האחרון שהיה בערך לפני 13000-11000 שנה. הקרחונים החלו נמסים והמים על פני העולם לעלות והצפות פתאומיות קרו כאשר נשפכו מים רבים בעד מיצרים. התיאוריה שמתאימה לאררט טוענת שהמבול היתה ההצפה של הים השחור שפרצה דרך הבוספורוס ורבים החוקרים שהוכיחו את המצאותם של כפרים רבים תחת המים באזור. אולי אחד מאותם הכפרים היה של נוח ושל בניו השמים, החמים והיפים. ואת החיות הוא אסף ברחבי תורכיה. אנתרופולוגים טוענים גם שהתפשטות החקלאות באירופה היתה פועל יוצא של נדידת עמי מסופוטמיה מאחרי המבול, מערבה לאירופה.
תיאוריה נוספת, קצת פחות מקובלת, אולי קצת יותר אקזוטית, מסופרת יפה בספר של אורסון סקוט גארד "תצפית עבר". הספר מספר סיפור נהדר על קולומבוס ובדרך הוא מספר גם על דברים שקרו הרבה לפניו, על נער שנקרא נוח שגר בין אזור סיני וירדן והיה יוצא למסעות רחוקים. באותם ימים פני הימים היו נמוכים וים סוף לא היה קיים, הוא היה עמק גדול ופורה. באחד ממסעותיו ראה אותו נוח שפני המים באוקיאנוס הגדול עולים והתכונן מבעוד מועד להצפה, מה שאכן קרה.
בכל מקרה הכי חשוב שהיתה לאותו נוח, ולא משנה איפה בדיוק היה, יונה שתביא לו את השלום. כל כך התמכרתי ליונים מאז ספרו של מאיר שלו "יונה ונער" שבאיזה בוקר ניר ספר שחלם שאני מחליטה לעשות תואר שני ביונאות במזרח תורכיה. והנה שוב היונה חוזרת לסיפור שלי עם ההר הגדול הזה, שמייד כשהתמקמתי לצידו, לראות ולהתמוגג ממנו כל יום, הוא התכסה בעננים וחיוכו החביב נשאר רק בזיכרון ובתמונות.
ואנחנו כמו היונים מחפשים מקום יבש ונעים לנחות בו, גם לנו יש כיוון אחד - הביתה, אבל כמו משחקי הגומיות המתוחות בין מסמרים על דיקטים קטנים (מה למדנו עם זה בכלל??), יש לנו עוד כמה נקודות לעבור בהן על הדרך לעצור, להתקע, לשנות בהן כיוון, להתחזק, "כמו גומיה מפה לשם הולכת ובאה" - (פוליאנה פרנק). משהו בך יאמר לך המשך, ואנחנו ממשיכים.
לתחילת הכתבה
