אווירה כורדית בשנלי-אורפה
איזה ערב יפה
חשמל דולק ברחוב
ומישהו אומר: ילדונת ערב טוב
ערב טוב, ערב טוב
ערב נעים, תודה
מה השעה בערב זה?
אין לי מושג ילדה.
איזה ערב יפה שזה ממש נורא
הולכים עד הסיבוב, חוזרים בחזרה
איזה ערב יפה
שלא קרה בו כלום
פתאום כוכב נשר, אולי משעמום ?
איזה ערב יפה, חבל שהוא נגמר
היה נפלא היום, להתראות מחר
ערב טוב, ערב טוב
ערב נעים תודה
מה נעשה בערב הבא?
אין לי מושג ילדה
(לאה נאור)
הגעתי בשעות הערב לעיר, שנלי-אורפה, לאחר שהייתי כ-15 שעות בדרכים. בספר היה כתוב שאין הוסטלים באורפה ולכן האופציה היחידה מבחינתי היתה המלונות הזולים, שאחד מהם הומלץ במדריך כפחות גרוע מכולם (Ggur Hotel).
בן זוגי לספסל האוטובוס, שהיה איש שיחה מרתק למשך שעות הנסיעה (דיברנו קצת תורכית, קצת ערבית וג`יבריש ובעיקר אנגלית, שזוג הילדים שישבו מאחורינו תרגמו לו), הזמין אותי בסופה של הנסיעה לישון בביתו, אולם אני הייתי עייף וידעתי שאם אעתר להזמנתו לא יהיה לי שקט. אמרתי לו שחברים מחכים לי במלון הנ"ל, הוא אמר שאין בעיה, אחיו בא לאסוף אותו והם יקחו אותי.
למזלי, כשירדתי מהאוטובוס פנה אלי איש עם שפם ואמר שיש לו הוסטל והראה לי את ספר ההמלצות, חלקן היו בעברית. מיד שיניתי תוכניות. המקום התגלה כהוסטל משפחתי פשוט ונחמד, סך הכל שלושה חדרים גדולים עם שלוש מיטות בכל אחד אבל אפשר לישון איפה שרוצים- בחדר, או על המרפסת בגג, המקלחות משותפות, ועזיז הוא בחור מקסים שעושה מעל ומעבר כדי להנעים את זמנך. בבוקר למחרת אשתו חזרה מחתונה שנמשכה ארבעה ימים ואני ועוד זוג הולנדים שישנו במקום נאלצנו לשבת ולצפות בוידיאו מהחתונה, לאחר כחצי שעה של בהייה במסך בניסיון להבין מי נגד מי החלטתי שנמאס לי ובתירוץ הקלוש של "אני צריך לצלצל הביתה" עזבתי ויצאתי להסתובב בעיר.
אורפה היא שילוב של דרום תל אביב על חנויותיה הרבות ועזה בגלל הסמטאות הצרות והמסגדים הרבים. כיוון שאני מאוד אוהב שווקים והעיר ידועה בשוק שלה, פסעתי מיד לעברו, שהתגלה במלוא הדרו כ-10 דקות הליכה מביתו של עזיז. השוק של אורפה מחולק למספר חלקים עיקריים, כשכל חלק יושב ברחוב או מספר רחובות עם מכנה משותף. בחלקם ניתן לצפות במלאכות, שחשבתי שפסו מן העולם: נגרים, סנדלרים ועושי נעליים, חרשי מתכת ומרקעי נחושת - אותם ניתן לזהות מרחוק על פי הלמות הפטיש, תופרי חליפות ומתקני מכונות תפירה וכמובן מוכרי השטיחים והשאלים ועוד ועוד. בשעת הצהריים ישבתי לנוח על אחד השרפרפים הרבים הפזורים בשוק, כשלפתע שמעתי הלמות תוף, החלטתי לחפש מניין מגיע הקול ומצאתי את עצמי בחנות שמכינים בה תופים כורדיים מעור מיובש של חיות שונות. ביליתי שם זמן רב בניסיון ללמוד מקצבים משונים, הניסיון הוכתר כבצלחה חלקית. כעת כבר היה חום אימים והחלטתי לשים פעמי חזרה להוסטל עד יעבור זעם.
למחרת בבוקר עזיז הציע שיקח את כולנו לחראן בתמורה לתשלום על הדלק וכך הייתי חלק מאחד המחזות הסוריאליסטיים: שבעה נוסעים ועזיז ברנו החבוטה שלו, שומעים בוב מארלי כשהראשים בחוץ כי אין מקום ועזיז מתופף על ההגה. חראן הוא כפר עם כ-8000 תושבים, שמחולק לחראן החדש והישן. החלק המעניין הוא החלק הישן ובו נמצאים טירת חראן והמדרסה. בנוסף ניתן לראות את בתי הבוץ המסורתיים, שכיום משמשים להלנת חיות וישנו מוזיאון שהקו הדק בינו לבין חנות מזכרות מטושטש מאוד. אני רציתי להמשיך ולטייל באזור, אולם התיירים הנוספים שהצטרפו רצו לחזור כמה שיותר מהר ואני נאלצתי לחזור עימם, כשאני אומר לעצמי שמחר אחזור לשם בדולומוש.
בערב נייג`ל הניו זילנדי, שהתגלה כאחלה בן אדם, ואני קנינו בירות ואבטיחים וככה העברנו כמה שעות על גגו של עזיז. בניגוד מוחלט לשנינו, שלושה תיירים אחרים החליטו לריב עם עזיז על הסכומים שהוא לוקח ולבסוף עזבו בכעס, מה שמוביל לשאלה מהו גבול ההתמקחות? הרי עוד שתיים שלוש מליון זה לא מה שיפגע לנו בארנק אבל פה בתורכיה זה לא מעט כסף, בנוסף לכך הכסף הולך לקהילה/לאנשים ברחוב, אז אם נותנים לכם שירות טוב - ויותר חשוב מכל הלב - לדעתי זה שווה את הקצת יותר כסף. ביום המחרת חשבנו לנסות ולהשיג אופנוע כדי לנסוע למספר אתרים קרובים לאורפה (ולא להיות תלויים בזמני הדולומושים). כיוון שאין חברות השכרה בעיר, החלטנו ללכת למוסך ולשאול שם האם מישהו מוכן להשכיר לנו אופנוע ליום. לאחר משא ומתן קצר ומוצלח שכלל מספר משברים, סגרנו עם אחד העובדים במוסך, שיתן לנו את האופנוע שלו (350CC JAWA) משנת אנטיוכוס תמורת 20 מליון והבטחה להחזיר אותו עם מיכל מלא (קיבלנו אותו על האדום).
אזור הגבול עם סוריה וטטואן
האתר הראשון שרציתי לראות (למורת רוחו של נייג`ל) היה הגבול עם סוריה שנמצא כעשרה ק"מ מחראן ליד העירה Akcaicne. לאחר מכן טיילנו מעט בחראן, המשכנו לסכר אטטורק, בו ניתן לצפות בטורבינות עצומות ובנוסף אגם שטוב לשחייה ואזור לפיקניקים. לאחר מכן נסענו לכפר Bircik כדי לראות ציפור מסוג איבוס - אין לי מושג מה השם בעברית, מה גם שלא ראינו כאלה, אבל עזיז אמר שהן אמורות להיות ללא שערות בראש ומקור ארוך. באותו יום עשינו קרוב ל-400 ק"מ וחזרנו בשעות הערב להוסטל מותשים אך מרוצים. למרות שהאזור מוסלמי ברובו, בניגוד למה שכתוב בספרים, אין לישראלים שום בעיה, וגם בכפרים המרוחקים לא הסתרתי את היותי ישראלי. התגובות נעו בין התעלמות מוחלטת לבין מספר משפטים קבועים בהם: "אני פלשתינאי" לבין "שרון בום בום" אך שום דבר מעבר לכך, נהפוך הוא, המקומיים מאד לבביים ומכניסי אורחים.
ועכשיו, כיוון שאני נמצא באזור שבו ריכוז הכורדים הרב ביותר, אכתוב קצת על הבעיה הכורדית בכלל וה-PKK בפרט. הכורדים מהווים את המיעוט הגדול ביותר בתורכיה וההערכות אומדות את מספרם בכ-10-12 מליון. בעברם הם היו נוודים באזור דרום מזרח אנטוליה, צפון סוריה ועיראק. הם אינם קבוצה הומוגנית ונחלקים לכארבע דיאלקטים שונים ואמונות שונות, ביניהם: שיעים וסונים.
מעולם לא קמה ממלכה כורדית מאוחדת, למרות שאחרי מלחמת העולם הראשונה הם קיבלו אישור לזהותם הלאומית, אך בהמשך הם נטמעו בחברה העותומנית ולאחר מכן התורכית כשהם מתרכזים בערים שנלי-אורפה, דיארבקיר (Diyarbaicir), Malatya, Mardir, וטט ואן (Tat Van) ועוד. קשיי ההיטמעות של הכורדים בחברה התורכית, ויתור על רבות מן המסורות ובנוסף, התנאים הקשים ששררו בדרום מזרח תורכיה כל אלו היוו קרקע פורייה לעלייתה של מפלגת הפועלים הכורדית ה-PKK שכוונתה הראשונית היתה כינון מדינה כורדית עצמאית על טירטוריה תורכית.
ה-PKK הוקמה בשנת 1978 על ידי אבודלאן אוקלאן שהיה סטודנט למדעי המדינה באוניברסיטה של אנקרה. בשנת 1980 הוא עבר לסוריה ובסיוע השלטונות הקים צבא גרילה קטן, ב- 1984 עבר ה-PKK להתקפות על תחנות משטרה ובסיסים נידחים בטורקיה, במשך מספר שנים גברו ההתקפות נגד על מי שסומן ב"משתף פעולה עם השלטונות".
תגובת המדינה היתה השמת שלטון צבאי על חלק גדול מהאזור, ושימוש בכוח צבאי רב, כתוצאה ממנו נפגעו אנשים תמימים רבים (מזכיר למישהו משהו ?) בניסיון ליבש את המקורות של הPKK גורשו אלפי אנשים מבתיהם, מה שיצר המוני פליטים לעיירות והערים הגדולות ופגיעה רבה בזכויות אדם.
למרות שארגונים ומדינות רבות מחו נגד הפעולות שנקטו התורכים. דעת הקהל במדינה עמדה מאחורי הצבא, שבויה בדימויים ששידרה הממשלה (שוב פעם, מזכיר לכם משהו). בסוף שנות ה 90 מדיניות היד החזקה הובילה לפריצת דרך, כשבסיסים רבים של המחתרת בצפון עירק הותקפו ע"י הצבא בנוסף לכך ההתקפות האכזריות של ה- PKK, הפחיתו במדיה ניכרת את אחוז תומכיהם, מספרם של אנשי הPKK ירד מ 10,000 ל- 1,000, המהלומה האחרונה לארגון היתה תפיסתו של המנהיג, אוקלאן בשנת 1999. למרבה הצער לאחר שנות לחימה רבות לא הושגה שום הסכמה בנושאים שגרמו לסכסוך. שיכור מהצלחתו מתעלם השלטון בתורכיה מהדרישות הצנועות של רוב הכורדים כמו: הזכות לשדר וללמד את ילדיהם בשפה הכורדית.
עזיז מאד ישמח לשוחח איתכם על הנושא ויש לו משנה סדורה, שמחולקת לטובים ורעים (בראש רשימת הרעים - ארה"ב כמובן) אם תשימו לב על כף ידו השמאלית מקועקע סמלה של ה-PKK.
לעיר טאטואן (Tatvan) הגעתי עם אוטובוס לילה מאורפה ומייד צלצלתי לממט (יש על האיש כתבה באתר), שאמר: "אין בעיה אני מייד מגיע"- לאחר שעתיים איחור, יום של סידורים בעיר וביקור של מספר שעות במוסך הגענו לביתו שנמצא בכפר Serinbayir Koyu למרגלות הר הגעש נמרוט דאי. כיוון שבנו חכים (ג`ינג`י בפי הישראלים) נמצא באיזמיר מספר שבועות וממאט מכיר אותי מביקורי הקודמים באזור, סגרנו שבזמן שהותי בביתו אני אעזור לו לאסוף תיירים בעיר, וכך היה, בבוקר הייתי נוסע איתו לטטואן אוסף תיירים ומסייר איתם בהר (לפעמים טיפסתי לפסגה שלוש פעמים ביום). בלוע של ההר געש ישנם מספר אגמים כשמגדותיו של אחד מהם נובעים מים חמים, בנוסף ישנם מספר מקומות שמהם נובע אוויר חם מבטן האדמה ומערת קרח שהיא בעצם מספר סלעים שנפלו בצורה כזאת שנוצר כוך, שאם תשים בו שקית מים היא תקפא תוך שעתיים גם בשיא הקיץ.
באחד הערבים כשחזרתי מטטואן הזמינו אותי בנותיו של ממט לחינה כורדית של חברתם, כל האנשים נראו נורא שמחים: הם רקדו, שרו ואכלו כמו בכל חינה, בהבדל אחד, הכלה ישבה בפרצוף חמוץ בזמן שאנשים שמו לה שטרות כסף על שרשרת שהיא ענדה. כששאלתי את אחד מבניו של ממט הוא ענה, שהוא לא חושב שהיא רצתה להתחתן או פגשה את החתן יותר מפעם אחת, החתונה, כך נאמר לי, תוכננה להיערך יומיים לאחר מכן באיסטנבול.
בהמשך השבוע הזמין מהמט ל"על האש" את רכזי המודיעין שאחראים על האזור הכורדי מטעם השירות החשאי (די דומה ל "קפטן נימר מהשטחים אצלנו), הוא שחט לכבודם כבשה, וקנה המון שתייה. "המסיבה" נערכה באתר הקמפינג שנמצא בהר, אני מאוד התפלאתי על העניין בעיקר בגלל שאלה אינם חבריו, והכורדים בתורכיה לא מתים בלשון המעטה על הכוחות הנ"ל. כששאלתי אותו הוא אמר שזה טוב לעסקים לשמור עם אנשים אלו על יחסים טובים, וכשמישהו מהכפר צריך עזרה יש להם אוזן קשבת, אכן מופת לדו קיום.
לתחילת הכתבה
