ויקטוריה
למרות היותה של אוסטרליה ארץ אחת מאוחדת, לכל מדינה יש את הייחוד והגאווה שלה. לוחיות הרישוי של המכוניות משמשות בין השאר לביטויים אלו- רכבי קווינסלנד מתהדרים בכתובת Quennsland- Sunshine State, מכוניות ניו סאות` ווילס טוענות לכתר ה- First State", דרום אוסטרליה היא ה- Festival State" ואילו בויקטוריה הסיסמא הנה פשוטה ומלאת גאווה - Victoria the place to be!
זוהי המדינה הקטנה ביותר אך גם המאוכלסת ביותר (יחסית), נופיה מגוונים במיוחד וכך גם מזג האוויר. אם חשבנו שבניו סאות` ווילס מזג האוויר הפכפך ובלתי צפוי, הרי שכאן הוא עוד הרבה יותר מטורף. בשעה אחת בדרך ה"גרייט-אושן" זכינו לצפות ולהרגיש את כל הצרופים האפשריים של מים ושמיים (חוץ משלג אולי). בזריזות בלתי אפשרית רקיע כחול וזוהר בשמש הופך למעונן, חשוך כמו לילה, ומטיל ברד קפוא המעופף כמעט אופקית ברוח מטורפת.
גיפסלנד וטרה-בולגה
את הלילה הראשון בויקטוריה אנו מעבירים בחבל גיפסלנד, בעיירה לייק-אנטרנס. לאורך החוף כלואות בין הים ליבשה לגונות רדודות המופרדות מהאוקיאנוס ברצועה צרה, ומספקות אזורי עגינה, נופש ודיג, ונופים ציוריים. החופים יפים אך פנינו לשמורות, ועל כן לא התעכבנו כאן.
אל הפארק הלאומי הראשון בויקטוריה אנו מגיעים כמעט במקרה: תמונה קטנה של גשר תלוי, שראינו באחת החוברות, הביאה אותנו לפנות מהעיירה Yarram בכביש צר העולה צפונה לאורך נהר Tarra. פארק טרה-בולגה (Tarra-Bulga), מתגלה לנו כפארק קטן אך מדהים: הכביש הצר מטפס בתוך יער גשם עטוי שרכים ירוקים, יער כמו שלא ראינו מאז קייפ טריבוליישן. היער עצמו אגב, שונה מאוד מיערות הצפון. אלו הם יערות גשם של טמפרטורה נמוכה, והצמחיה שונה אך משגעת, בעיקר השרכים הרעננים המכסים כל פינה. תחת הטפטוף הבלתי פוסק עצרנו לטיול בנחל מקסים ב- Tarra valley picnic area, ולאחר מכן לטיול ביער גשם ואקליפטוסים וכמובן הגשר תלוי ב- Bulga. על הגשר עברנו כמובן יותר מפעם אחת כמיטב המסורת, כאשר הילדים מנסים לנדנדו כמה שאפשר. בחניון של Tarra Vally גילינו סככת מנוחה עם שולחנות, אח ועצים מוכנים, שם בילינו את שארית אחר הצהרים מתחממים לצד האח המבוערת עם מרשמלו ותפוחי אדמה מפויחים.
עם ערב סרנו לקמפינג הסמוך השוכן על שפת הנהר (Tarra valley caravan park). מרגרט ודויד, זוג מבוגר שטייל בקווינסלנד בקראוון והתלהב מהענין, מצאו כאן קמפינג למכירה, נהר חוצה אותו ואקליפטוס עתיק עצום מידות מתנשא במרכזו... מאז הם כאן. בקמפינג הביתי תוכלו לקבל הרבה אינפורמציה על האזור, ודיויד ישמח להבעיר בשבילכם אח במטבח ולצייד אתכם בדף התחזית לפני שתצאו (נו טוב, כבר הבנתם שאין כאן ממש תועלת בתחזית, אבל נחמד מצידו). מרגרט סיפרה לנו שטרה-בולגה הוא עדיין סוד קטן בויקטוריה, פינת חמד שנותרה מחוץ למסלול התיירות העיקרי. לא עושה רושם שהם עושים מאמץ רב לפרסם את הסוד הזה, טוב להם ככה... בלילה חנה שם מלבדנו רק עוד זוג אחד נוסף.
אפרופו אקליפטוסים, אתם בטח חושבים- "יער אקליפטוסים? נו טוב, זה יש לנו גם בארץ", ובכן, לא ממש. נכון, יש גם בארץ אקליפטוסים, ותשעים אחוז מהאקליפטוסים כאן נראים כמותם, אבל יש גם אקליפטוסים אחרים לגמרי, בגובה המתקרב למאה מטרים, בני מאות שנה, חלקם גבוהים ודקים וחלקם בעלי גזע בקוטר של עד חמישה מטרים! בהרים הכחולים סיפרו לנו, שהעץ הגבוה ביותר שתועד אי פעם בעולם כולו היה אקליפטוס (בהרים הכחולים כמובן) שהגיע לגובה של 133 מטרים! תשכחו מהסקויה והרד-ווד: אקליפטוס זה הדבר הבא! (בהערה פרטית לחברי לעבודה מסרגון שקוראים כאן- מקווה שתבינו את כפל המשמעות). לצערנו, אותו אחד שטרח למדוד ולתעד את אותו עץ ענק בגובה 133 מטרים גם כרת אותו! למרות שלא נמצאים כיום כבר כאלו אקליפטוסים, אלו בגובה 50 מטרים נפוצים למדי ומרשימים מאוד. עוד בסביבה מפלי אגנס (עולים צפונה מ- Welshpool), מקום יפה לארוחת בוקר לפני שהמשכנו בנסיעה מערבה לעבר הפרום.
וילסון פרומנטורי
הפרום, או בשמו המלא- פארק ווילסון פרומונטרי (Wilsons Promontory National Park), הינו חצי האי הדרומי ביותר ביבשת- שמורה ענקית, מרהיבה בנופיה וחופיה. בשמורה גם שפע חיי בר- קנגורואים כמובן, אך גם וומבטים נדירים וציפורי אמו ענקיות, אותן זכתה רק רונית לראות כאן בצד הדרך! היה זה יום בהיר לשם שינוי כאשר הגענו לשמורה, כך שמייד בחרנו במסלול הנופי המטפס להר אוברון לתצפית על השמורה מגובה מעוף הציפור. כשלושה וחצי קילומטר של טיפוס מתבררים כמוצדקים לגמרי. מהתצפית המדהימה נשקפים יערות, גבעות ובעיקר קו חוף מפורץ ומדהים.
במפרץ וויסקי, שהזכיר לנו את מפרץ בולדינג האהוב במגנטיק אילנד, היה אמנם קר מדי לשחות אבל נהננו לנשום לרווחה את אוויר האוקיאנוס, להרגיש את החול הדק בין האצבעות ולהשתכר מהנוף (גם בלי וויסקי...).
הקמפינג היחיד בשמורה (לאלו שאינם עושים הליכות של כמה ימים, ויש כאלו הרבה שנראות מדהימות למי שמעונין) הינו Tidal River, קמפינג מסודר להפליא לצד החוף, אך אם לשפוט על פי גודלו לא כדאי לבקר כאן בזמן חופשות... מ- Tidal יוצאים מסלולים רבים ומכאן יצאנו למחרת תחת טפטוף טורדני בשביל המקסים לחוף Squeaky, שביל מומלץ, יער גשם, נופים ועוד חוף מדהים. מלבד הטפטוף ליוו אותנו גם כמה קנגורואים בדרך, או אם לדייק, אלו היו וולאבי ביצה- אחרי שלושה חודשים כאן אנחנו כבר מבחינים בדקויות. אין יותר סתם `קנגורו`, ישנם סוגים רבים ואנו חמושים במדריך חיות אוסטרליה, שעוזר לנו לזהות כל סוג וסוג. בלילה אגב, יצאנו לטיול לילי בחיפוש אחר וומבטים. לילדים היה קצת קר ומפחיד כך שחזרנו אחרי שהספקנו לפגוש רק פוסומים, אך למי שחפץ במפגש עם וומבטים בטבע- זה המקום, צריך רק קצת סבלנות והם יופיעו.
על מנת להגיע לנקודה הדרומית ביותר של הפארק, שהיא גם כאמור הנקודה הדרומית ביותר ביבשת, צריך לצעוד הרבה (בטיול דו-יומי לרוב) כך שוויתרנו, אולם בהחלט היינו קרובים. בנקודה המזרחית ביותר ביבשת היינו כזכור בביירון-ביי, ובכך תם פרק השיאים הגיאוגרפים בטיול שלנו- בקצוות של הצפון והמערב כבר לא נהיה בטיול הזה, צריך להשאיר משהו לפעם הבאה...
פיליפ איילנד
נסענו לאי פיליפ בעיקר בשביל החיות המקסימות האלו, הפינגווינים הקטנים ביותר בעולם אשר להם מושבה גדולה באי. האי עצמו לא ממש עונה על האסוסיאציה שלנו למילה "אי", והוא נראה יותר כמו פרבר של מלבורן המחובר אליו בגשר קצר. הטפטוף שליווה אותנו בבוקר בפרום הפך כבר לגשם זלעפות כאשר הגענו לאי פיליפ, וכך יצאנו חמושים במעילי גשם לתור את ה- Nobies, אזור סלעי בקצה האי שהאוקיאנוס מתנפץ בו, אינספור שחפים מקוננים בו ומשם גם ניתן להשקיף על סלעים מרוחקים יותר בהם מושבה ענקית של כמה אלפי כלבי ים. בתנאי הראות הקשים, היה מאוד קשה להבחין בכלבי הים והשיטוט בגשם וברוח נמאס די מהר על הילדים כך שבמהרה חזרנו לקראוון, סחוטים ממים מתחת לקו מעילי הגשם.
לנו מזג האוויר מפריע, אולם לפינגווינים הוא אינו משנה כלל וכלל, כך שגם הערב, כמו בכל יום, מיד לאחר השקיעה, יעלו אל החוף מאות הפינגווינים המקננים באי לאחר יום של שחיה ואכילה. בשעה שהפינגווינים עוד שחו בים הקר, התייבשנו אנו בקראוון ונערכנו למצעדם על החוף הרטוב. הפעם לא רק מעילי גשם, אלא גם תוספת מקורית של שקיות זבל גדולות לכיסוי הרגליים ובידוד הישבנים.
הפינגווינים הקטנים (זהו שמם האמיתי - Little Penguin), בטנם לבנה וגבם כחול כהה, גובהם פחות מחצי מטר, עוזבים את הקן בכל בוקר עם שחר וחוזרים אליו עם הדמדומים. עבורנו זהו מצעד מרהיב, אך עבור הציפורים הקטנות שאינן מסוגלות לעוף, ותנועת הליכתן החיננית על היבשה איטית ומסורבלת, זוהי השעה המסוכנת ביותר להיטרף. חבורות חבורות מתקבצים הפינגווינים בקו החוף בינות לגלים, ואז צועדים יחדיו כמה שיותר מהר לעבר הקינים הפזורים כמה עשרות מטרים משם. משום מה, אור הפנסים והמוני הצופים (המשלמים ממיטב כספם, גם ביום גשום שכזה), היושבים על ספסלים ממש מול החוף, לא מטרידים אותם, וכך כולם נהנים. כך גם היום, בדיוק עם חשכה, בשעה שמונה ורבע, החל מצעד הפינגווינים ובמשך כ-45 דקות פסעו לחוף יותר מ-600 פינגווינים. כאשר פסק המצעד על החוף, פסענו על השבילים המוגבהים מסביב ושם ראינו את היצורים החביבים ממש מטר מאתנו, כל אחד מתנדנד למחילתו- פשוט מקסים! ההפקה ממוסחרת למדי אך מאורגנת להפליא, ולעתים נדמה כאילו באנו להופעה מאורגנת (באורח פלא אפילו הגשם הפסיק ברגע המתאים...), אולם ה"שחקנים" אמיתיים לגמרי והמופע מומלץ בחום! לטובתם של הפינגווינים אגב, אסור בשום אופן לצלם ולכן אין הפעם תמונות...
הגרייט אושן רואד
ה- Great Ocean Road, דרך פתלתלה ודרמטית לאורך אחד מקווי החוף המרשימים והבוגדניים ביותר בעולם: הרים ויערות נפלאים מתנשאים מעבר למצוקי החוף, תצורות סלע מעשה יצירתו של הים מעטרים אותו ועשרות ספינות וחלומות התרסקו בו. הכביש הקשה נסלל במסגרת עבודות יזומות בשנות השפל שלאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי החיילים החוזרים מהמלחמה, ואילו כיום הוא אולי אתר התיירות המוביל בויקטוריה.
ה- Surf coast:
בטורקי (Torquay) נכנסנו ל-i ויצאנו עמוסי עלונים ומפות, אך גם עם תחזית קודרת- למרות היום הבהיר להפליא התבשרנו על סופה שתתחיל בערב. "כדאי שתמצאו חדר טוב וחם להתחפר בו לסופשבוע", אמרה לנו הגברת באינפורמישן. הסופה אכן הגיעה, אולם אנו לא התחפרנו ובגרייט אושן רוד הסוער, זכינו למפגן מרשים של גלים, רוחות וסלעים.
בשארית היום היפה שעוד נותר לנו הספקנו לעבור את קטע החוף המדהים עד ל- Wye River, עם הרבה עצירות לצילום קו החוף המרשים. ביקרנו במגדלור ב- Aireys Inlet, ובחוף אשר מתחתיו בעל עמודי הסלע המרשימים, וגם במפל ארסקין השוצף אשר ליד לורן. באזור לורן מסלולים רבים לצעידה ומפלים נוספים, אותם כבר לא הספקנו לעשות בשל מזג האוויר. את הקראוון החננו בקמפינג המקסים של Wye River כבר תחת מטרי גשם כבדים, גשם שנמשך מעתה כיומיים כמעט ללא הפסקה.
קטע החוף הנ"ל אגב, ידוע גם כחוף הגלישה (ה- Surf Coast), וגלישת הגלים הנה נדבך מרכזי בתרבות המקומית. כולם כאן גולשים, ובכל פינה חנויות גלישה. ב- Surf City אשר בטורקי תמצאו אפילו מוזיאון גלישה, ולצידו מרכז קניות עמוס חנויות גלישה של כל החברות הגדולות בתחום.
פארק אוטווי
למחרת המשכנו ביום טיול באזור פארק אוטווי (Otway National Park). במעילי גשם ובגדים חמים צעדנו במסלול יער הגשם הקצר והמדהים של Maites Rest, ואחר כך ביקרנו במגדלור של Cape Otway. הביקור במגדלור יקר מאוד ואינו מצדיק את מחירו הגבוה. את אותם הנופים ניתן לראות חינם מאינספור מקומות, אולם לפחות מילאנו את בקשתו של תומר מזה זמן רב לטפס אל מגדלור, דבר שלא מתאפשר בדרך כלל באלו שעדיין עובדים. כמו כן, בדרך ל- Cape זכינו לצפות במשפחת קואלות על עצי אקליפטוס בצד הכביש. את החוויה הגדולה של היום גילינו מעט צפונה מכאן, בשביל צמרות העצים המכונה Fly". השביל באורך של כמעט קילומטר נמתח בגובה של 20 עד 30 מטרים בתוך יער גשם סבוך, ובמרכזו גם מגדל בגובה 47 מטרים, כמעט בגובה צמרות העצים. מעבר ליופיו של היער יכולנו לראות מגובה השביל כיצד גזעי העצים נדים ברוחות העזות במשרעת של כמה וכמה מטרים, מפחיד ומרשים! בפארק אוטווי אינספור מפלים ומסלולים ארוכים יותר, אולם גם עליהם נאלצנו לוותר בשל מזג האוויר.
פורט קמפבל וורנמבול
הפארק הלאומי פורט קמפבל (Port Campbell) הוא המפורסם ביותר בדרך האוקיאנוס, ובו תצורות הסלע המרשימות אשר זכו לשמות מרשימים לא פחות כגון "12 השליחים", "גשר לונדון" וכדומה, כולם תוצר של תהליך שחיקה איטי אך מתמיד של מיליוני שנה ומיליארדי גלים מתנפצים. כאשר הגענו בפעם הראשונה לנקודת התצפית של "12 השליחים", הרוח היתה כה עזה עד שמייד החזרנו את הילדים לקראוון. תומר ממש לא יכל ללכת מול הרוח, ושניהם היו מבוהלים עד מאוד מעוצמתה. לכולנו היה זה מפגן מרשים לעוצמת האוקיאנוס. בגשם הצולף הצלחנו בקושי לצלם כמה תמונות, פרשנו לחניון הקראוונים בעיירה פורט קמפבל אך כמובן שחזרנו למחרת עם תחילתה של הקלה בסערה. למחרת גם ביקרנו בכל שאר אתרי הפארק הנפלאים, כולם מעוררי התפעלות, גם אלו הפחות מפורסמים (כגון Bay of Martyrs). ב- Loch Ard אף צעדנו במסלול בעקבות אחת מטרגדיות טביעת האוניות המפורסמות יותר, המסלול היה דווקא שמח ויפה (וגם רטוב כמובן...).
נפרדנו מדרך האוקיאנוס וחיפשנו מקום ללילה, בו הקראוון לא יתנדנד מהרוחות ואולי אפילו נוכל לפתוח חלון. בוורנמבול מצאנו קמפינג נחמד (Ocean Beach) ולצידו פארק מתקנים שעלה מייד לראש דרוג מצעד המתקנים של תומר ושקד. מזג האוויר השתפר ונשארנו כאן ללילה נוסף לשמחת הילדים, ולצורך מנוחה ויבוש כללי. שעות רצנו בין המתקנים, האומגות ומגלשות מכל הסוגים, וגם ביקרנו במוזיאון חביב סמוך בו משוחזרת עיירת נמל מהמאה ה-19.
בבית הספר שבכפר המשוחזר למדנו מבריסטול המפרט את חובות המורה, כי לפני מאה חמישים שנים חיי המורים היו הרבה יותר קשים. למשל היה עליהם למלא מנורות, לנקות את ארובת הכיתה ואחרי עשר שעות בבית הספר להקפיד על קריאה נוספת בתנ"ך. בתום חמש שנים של הקפדה יתרה על כל החובות, זכאי היה המורה להעלאה של שני שילינג... שנת שבתון כנראה לא היתה אז. בריסטול אחר בכיתה גילה לי את ההגיון מאחורי מידת האורך "מייל", כידוע בערך 1.6 ק"מ, אך אף לא כפולה פשוטה של שום דבר אחר. לסקרנים- 3 פיט הם יארד, 5 וחצי יארד הם pole, 4 פולס הם chain", 10 צ`יינס הם furlong, ו-8 פורלונג הם מייל, כלומר 1 מייל שווה ל- 3x5.5x4x10x8 פיט, או פי 12 אינצ`ים! אני מוריד את הכובע בפני היצירתיות האנגלית... מייל ימי אגב, זה כבר סיפור אחר לגמרי (והתנצלותי לקוראים שהשתעממו, אחרי הכל אני בכל זאת מהנדס...).
מכאן נמשיך לגרמפיאנס, כפי הנראה הפארק הלאומי האחרון לפרק זה של הטיול באוסטרליה, אך על כך בפעם הבאה.
הורים וילדים וגשם
החוויה של הנסיעה בגרייט אושן רואד הועצמה במידה רבה עבורנו בשל מזג האוויר הסוער אשר פקד את האזור. כך זכינו לראות את הים במלוא עוצמתו, את גליו המכים בחוזקה בסלע ושוחקים אותו (אולי זכינו לראות בעצם את תחילת היווצרותם של תצורות חדשות...) וכך גם למדנו איך זה לטייל עם ילדים במזג אוויר סוער ואפילו ליהנות מכך. אין ספק, שבימים האחרונים ניצלנו כהוגן את מעילי הגשם של הילדים אותם קנינו במחיר זעום של 5$.
יאמר לזכותנו שלא התעצלנו ובכל יציאה מהקראוון הלבשנו לילדים את שכבות המעילים, כובעי הצמר והכפפות. יאמר לזכותם של הילדים שבכל האתרים בהם סיירנו, בין אם ירד גשם זלעפות ובין אם סתם טפטף, הם לא התלוננו על מזג האוויר ובעיקר צחקו על כך שהם עפים ברוח. כשהם התחילו לעוף קצת יותר מדי תומר קצת פחד, אבל שקד נהנתה מהתחושה ואפילו צעדה איתי ברוח אימתנית למרפסת התצפית על שנים עשר השליחים. בפעם היחידה בה החלטתי לחזור לקראוון בגלל הגשם, התבררה ההחלטה כשגויה- אחרי שנרטבנו כהוגן מלפנים בהלוך, בחזרה נרטבנו גם מאחור... אלמלא היינו חוזרים היינו נרטבים פחות! כמובן שכעבור מספר דקות הגשם נחלש ושבנו למסלול רטובים ומחייכים כדי לצפות ב - Blow Hole המרהיב. בשל מזג האוויר הסוער והקר קינחנו מדי ערב את צעידות היום במרק דלעת האהוב על כל בני המשפחה. מאחר שהילדים רגילים למרק טחון וחלק (ואת טוחן ה- Brwon השארתי בבית) עמלתי קשות על ריסוק ידני של המרק במסננת הספגטי. לבסוף נציין, שבימים אלו שקד שקדה על סיפור תיבת נוח בלימודי התורה ומזג האוויר מסביב סיפק תפאורה טבעית ללימוד על איתני הטבע והמבול...
