הקדמה
אוסטרליה גדולה. לא היא לא גדולה, היא ענקית, מפלצת. לומר שאנחנו מטיילים באוסטרליה זה כמו להגיד שהכינה על הראש של דנה קמה מטיילת ברחבי בית ספר. אחרי חודש ביבשת הספקנו להכיר רק את הפינה הדרום מזרחית של ויקטוריה, שגודלה פי עשר ממדינת ישראל, והיא עצמה מהווה כשלושה אחוזים משטח אוסטרליה. אחרי חודשיים, אם תחשבו עלינו בתור כינה, חשפנו עוד קווצת שיער, בפארקים האלפיניים, וקצת שיער גולש בחופים שמדרום לסידני. לפני כמה ימים פגשנו חמישה ישראלים מתוקים מדבש, שנסעו מפרת` לסידני בארבעה ימים, והם דיווחו שרוב הראש הוא בעצם קרחת. שאלנו אותם איך היה בטויוטה העתיקה חסרת המיזוג ואטומת החלונות, במדבר האוסטרלי, והם ענו שבגולני היו תנאים הרבה פחות טובים.
בבוקר אחרי שטעמו מהלביבות שהכנו, הם שאלו אם בהמשך הדרך יש עליות רבות כי למרות האימונים הקשים די נמאס להם לדחוף את קופסת הפח שלהם. תמר הסבירה לחברי חסמב"ה שהפעילות הגעשית באוסטרליה פסקה כמעט לחלוטין לפני מיליון שנים, ולכן ההרים הגבוהים ביותר מתנשאים לגובה של אלפיים מטר בלבד. הבחורים שלנו נשמו לרווחה, ודחפו את הקופסה אל האופק המאובק.
באותו ערב החרמתי לתמר את הספר "הגיאולוגיה של אוסטרליה - מבט אל חגורת הקמט הטזמני והקראטון האוסטרלי" וביקשתי ממנה להתרכז בחוברת "יש לי סוד -אני קורא" ובאימון על פרצופים חדשים. כיוון שנדרשים לנו שלושה גילגולי חיים בכדי לרדת לעומקה של אוסטרליה, אם נניח שבאותם גילגולים אנחנו לוקחים רק טיסה הלוך חזור ומוותרים על מרכז אמריקה והמזרח, וכיוון שבמלבורן נפתחה התחרות הפתוחה של אוסטרליה בטניס, החלטנו לשהות במלבורן כמה ימים ולראות מה יקרה. העבר שלי בטניס כולל שני משחקונים מלאים, ביום שבת אחד עם חבר שלי, יוסי מהשכונה, משחק שלצערי תם טרם זמנו, עקב מכת גב יד אדירה שלי שהעיפה את הכדור לאלף עזאזל, שם הוא נותר עד היום.
כמו כן ראיתי בשידור חי את סוף הראיון עם שלמה גליקשטיין אחרי שנודע כי נכנס למאיה הראשונה בעולם. עלי להודות שבשני העשורים האחרונים קצת התנתקתי מהספורט הלבן, אך הנה נפלה לידי ההזדמנות להחזיר עטרה ליושנה, ולהאיר את הדרך בפני ילדיי התמימים. רכשנו טלפונית כרטיסים ליום הפותח של התחרות והתייצבנו בזמן, לשם שינוי, למשחק המרכזי - דבנפורט נגד אוסטרלית צעירה ומבטיחה ששכחתי את שמה. ישבנו ארבעתנו במרומי האיצטדיון המקורה המדהים עם עוד חמשה עשר אלף צופים, והתחלתי להסביר לילדים את החוקים, כדי שיהנו גם. אחרי דקה קצרה שמתי לב שאני היחידי שמדבר במלבורן רבתי, ושבזמן שהכדורים הירוקים מניעים את ראשי האנשים הנה והנה, דממת מוות יורדת על ההיכל, וקדושת הטניס ממלאת כל פינה. ניסיתי לשתוק, אבל עדיין הייתי חייב לנשום, פעולה שהפיקה איוושת קול נוראית ומחרידה, וגררה מבטי שיטנה מהחלק המזרחי של האיצטדיון. בשלב הזה הילדים התחילו ללחוש לי צרור קושיות שעיקרן חוסר הבנה בסיסי: מדוע שתי נשים בוגרות, לבושות חצאית מיני לבנה, מנסות כבר חצי שעה ולא מצליחות לפגוע אף פעם אחת בשנייה עם הכדור, לא עדיף שילכו מכות? חסכנו לעצמנו גירוש אוסטרלי, קמנו, עשינו קולות של שטיח והתפזרנו החוצה בלי לעורר חשד. דרך אגב דבנפורט קרעה את האוסטרלית המבטיחה בשתי מערכות, כך נודע לי מאוחר יותר.
ליום השני כבר הגענו מוכנים, הילדים הוסמכו על ידי ערב קודם כמחזירי כדורים, ושרקו את החוקה כולל התיקונים שהוכנסו בה באנגליה במאה הקודמת. במגרש 14 מתחרה ציפי אובזילר שלנו שעלתה לסיבוב הראשון מהמוקדמות. כיוון שזהו מגרש צדדי מותר להרעיש. אנחנו חובשים כובעים של ישראל, חולצות כחול לבן, צועקים "אל אל ישראל" ו"צ-י-פ-י, צ-י-פ-י" ומתעצבנים על השופט. ציפי מפסידה. אנחנו מדינה קטנה מוקפת אויבים, ונתגבר גם על זה.
אני מאתר את שחר פאר באזור, ומתדרך אותה לקראת משחקה שיערך מחר. היא לוקחת את היפנית בקלילות במערכה הראשונה, אך מפסידה את השתיים האחרות ויוצאת מהתחרות. ארץ אוכלת יושביה. השהות שלנו במלבורן מתארכת. עד שלא נחזה בניצחון ישראלי לא נמשיך בטיול שלנו.
ביום הרביעי לתחרויות הצמד אנדי רם ויוני ארליך מספקים את הסחורה, הם מנצחים וזוכים להצטלם איתנו. אנחנו זוכים לחזור לשפיות, ולהמשיך בטיול שלנו (ואני מודע לכך שכתבתי כאן סתירה והיפוכה). הזמנו קרוואן שיחכה לנו בסידני ועלינו צפונה דרך הפארקים האלפיניים. תקופת ההמתנה היתה לא פשוטה ונאלצנו להסיח את דעתם של הילדים מהמחשבות על הבית הנוסע. לבסוף הסכמנו שעשר שעות ביום מותר להם לדבר על הקרוואן, ולריב על המיטות, ובשאר הזמן, חד משמעית, עליהם להנות ממה שיש כרגע.
טיולי טבע באזור
עשינו קמפינגים בהרים בפארק הלאומי אלפיין (Alpine NP), טיפסנו על מאונט בופלו (Mount Buffalo) NP, וישנו על שפת נחל בשומקום בין הפארקים. אך הקרוואן סירב להיעלם, ונראה אף שהתקצרות הזמן עד להופעתו, גרמה לצעירים שבינינו לחשוב עליו אף מעבר לעשר השעות היומיות המותרות. בילינו סוף שבוע כייפי בעיירת הסקי סרדבו (Thredbo), עלינו ברכבל אל ההר הגבוה באוסטרליה בפארק הלאומי kosciuszko NP. שלג ראינו שם והרבה, אבל רק בתמונות.
חלפנו בעיירות אוסטרליות טיפוסיות, עצרנו בהן למלא דלק, ולקנות ארטיקים. שמתי לב שזמן פתיחת המקרר של הגלידות התקצר מרבע שעה לשלוש וחצי דקות מאז הגענו לאוסטרליה, והדבר מצביע על שתי עובדות: ראשית, שתהליך ההתאקלמות שלנו כמעט הושלם ואנחנו מכירים את רוב העטיפות. שנית, שויתרנו על החלום לאכול האגן דאז בארץ הקנגורו.
בכל אופן נזכרתי בשלווה שאפפה אותנו בפארק הלאומי טרה באלגה (Tarra Bulga NP) בקמפינג מקסים וידידותי. ביום היינו מטיילים בין השרכים, והערוצים בפארק, ובערב היינו מדליקים מדורה, מכינים תפוחי אדמה עם ריח של ל"ג בעומר, ומצטרפים לחבורת אוסטרלים בגיל העמידה שמזייפים קשות את שירי בילי ג`ואל, עד שנעמי שמר מתהפכת בקברה. אבל היתה שלווה. בלי המתח של הטניס, בלי הקרוואן שלא ברור אם המיטות בו הן בקומות או מחוברות, ואם הן מחוברות אז הם לא מוכנים לישון ומצידם שאנחנו נעבור לחדר אחר והם יעשו תורות על המיטה שלנו, ובלי העיירות המרוחקות שתמיד נגמר להן הארטיק מנגו עם אגוזי מקדמיה, ונשאר רק ארטיק קרמל עם אוכמניות יער מצופה בדאבל שוקולד מריר שנמס והוקפא חמש פעמים, ויש עליו שכבת קרח שיכולנו לעשות עליה סקי בסרדבו. אכן היתה שלווה.
בפסגת הבופלו כשנפרש בפנינו נוף לשלוש מאות שישים וחמש מעלות, ונדמה היה שחזרה השלווה, שאלתי את גלעד איך ההרגשה, והוא ענה שכיף אבל הרבה פחות מבקרוון, שבחייו לא היה בו. הסתבר שהמצב רק מתדרדר, והבנו שאין עוד טעם לבזבז את הזמן על הרים, מפלים, אגמים, ויערות, כשההבטחה הגדולה נמצאת כמה שעות נסיעה צפונה. נעמה הסתכלה עלי, אני הסתכלתי עליה ונסענו ישירות לסידני. הרגשנו שאם נהיה קרוב אל הארץ המובטחת תחול ירידה במפלס ההתרגשות.
מגיעים לסידני
בערב כשהגענו לעיר היפה בעולם, נו טוב יחד עם קוויבק, פירנצה, פושקר, וירושלים, היתה המולה ברחובות. מיליון אנשים בחוץ, מוזיקה באוויר וכבישים חסומים. עצרתי אוזי (אוסטרלי) אחד ושאלתי מה קורה, והוא אמר שהיום זה Australia day. אמרתי אהה נו איך שכחתי, איזה אהבל אני, היום 26 בינואר יום אוסטרליה, כל שנה אני חוגג אותו בחיק המשפחה, בביקור בבית הכנסת, ובמתן בסתר לאלמנות וליתומיהן, והנה דווקא השנה כשאני מזדמן לסידני, העניין זרח מפרחוני לחלוטין. האוזי הגביר קצב והתרחק ממני.
אחרי שעתיים של No vacancy מצאנו חדר במלון ליד דארלינג הרבור (Darling Harbour) התקלחנו וירדנו למטה. שאלתי את הבל בוי אם יש משהו מיוחד לכבוד יום אוסטרליה שנוכל לקחת את הילדים, והוא נתן בי מבט משתומם והורה לנו לצאת מהמלון החוצה לראות את עבודות האש. ידענו שיש תרבות אבוריג`ינית עתיקה באוסטרליה וחשבתי שזה נחמד יהיה לראות איך הם עובדים באש וחורטים על הסלעים לכבוד יום אוסטרליה. מתוך סקרנות, עצרתי אוחז בירה אוסטרלי, ושאלתי אותו כמקומי אל מקומי אם הוא זוכר לכבוד מה אנחנו חוגגים את יום אוסטרליה. הוא ענה ביובש שזהו יום העצמאות שלנו. ברור, ברור, מילמלתי, רק רציתי לוודא את העניין כי זכרתי שחגגנו אותו בקוסטה ריקה אבל יכול להיות שזה לא היה שלנו. אחרי חצי דקה יצאנו לרחבה ממנה נראה הנמל עמוס במאה וחמישים אלף אוחזי בירה שמחכים לעבודות האש. וכשהאירו את השמיים באור יקרות מרקד, לרגע אחד בודד, נשכח הקרוואן מהלב. את הימים שבאו לאחר מכן בילינו בעיר.
הפלגנו לבית האופרה, אך פרנסי העיר ביטלו לי את ההופעה כי נודע להם שזייפתי יחד עם האוזים בטרה בולגה את piano man ובילי ג`ואל מה זה חם עלי. אמרתי שזה מקובל עלי ואני רק מעוניין להראות למשפחה את העבודה של אבא. הם הסכימו וליטפנו יחד את המבנה הקונכייתי הלבן שתקציבו חרג באלף וחמש מאות אחוזים מהתכנון, שזה יותר מהאדניות ליד בית ראש העיר לשעבר בהוד השרון.
היינו באקווריום של סידני, וראינו שם את נמו, את אבא שלו וגם את דוגי, מה שהזכיר לנו שצריך לצחצח שיניים, כי מרפאות השיניים בסידני לא משהו. אחר כך ניסינו לאכול במסעדה המסתובבת שבקצה המגדל הכי גבוה באוסטרליה, אבל לא היה מקום כי הסינים חגגו בדיוק את ראש השנה לשנת הכלב, שחל השנה במרחשוון למרבה הפלא, והחליטו להציף בהמוניהם את המעליות. הסתפקנו בתצפית, ונוכחתי לדעת שלא רק שהמגדל גבוה, אלא גם המעלית אל מרומיו כה איטית שהספקנו להכיר תיירים אמריקאים שהיו איתנו, לפתח עימם שיחה, לריב, להשלים, ולהיפרד כידידים עד שהגענו מעלה.
ואז הגיע היום. הילדים כבר בזינוק נמוך, הציוד ארוז והמונית, שתיקח אותנו אל הקרוואן הנכסף, מחכה למטה. והנה מתקבלת שיחת טלפון עצובה מהארץ, שחבר טוב של גלעד, עומרי, חלה בסרטן. נעמה מדברת עם דניאל אמא של עומרי, ומסתבר שיש לו לוקמיה, מהסוג הפשוט יותר לטיפול.
אנחנו מגיעים למגרש ומקבלים את הקרוואן שלנו בלי חדווה. אנחנו מראים לילדים את המיטה שלהם. שקט, אין רמז ללהט הוויכוחים והתכנונים שליוו את השבועיים האחרונים. אנחנו יורדים דרומה. בבאטמנס בי אנחנו על שפת השפך לים, חיים כמה ימים את הגיאות והשפל. כמו מצב הרוח. היבשה נחשפת, השחפים מגיעים, היבשה מתכסה, הדייגים באים. נעמה מדברת עם דניאל, גלעד עם עומרי. עומרי מספר שהוא הורדם ונותח כבר פעמיים, הוא צם,ובשבוע הבא יתחיל טיפולים. גלעד מספר לו שהוא ליטף וולאבי וקנגורו, ושהוא גלש עם הגלשן החדש. גיאות ושפל.
טיולים מחוץ לעיר
אנחנו מגיעים לקמפינג ליד פוטטו פוינט (Potato Point) בפארק הלאומי Eurobodalla NP שם מסתובבים המוני קנגורואים ווואלאבים (שנשמעים כמו מנה אחרונה, אבל בעצם הם מיני קנגורואים). גלעד ואני מבלים הרבה במים, תמר מתנסה עם הגלשן ברדודים, ובין לבין לומדת לתפור, ומחברת כל שני בדים שנקרים בדרכה. נעמה מדברת עם דניאל, וגלעד חולם שעומרי גולש איתו. ברור לנו שהוא יחלים, וברור לנו שזה לא הולך להיות קל.
אנחנו יורדים עוד דרומה לעיר נרומה (Narooma) שם אנחנו מחנים את הקרוון ליומיים. בערב כמה צעירים מסתובבים סביב הקרוואן שלנו ואני יוצא אליהם ושואל אם הם צריכים משהו. הם אומרים באנגלית משובשת שנראה שתפסתי להם את המקום. אני בודק ומגלה שהם צודקים. תשמעו חבר`ה אין לי כח להזיז את הבהמה הזאת עכשיו, תעשו טובה ותחנו את שלכם בשלי.
- אתה מדבר עברית?
- לא, לא רק את המשפט הזה למדתי ושיננתי כל חיי.
כך נפגשנו עם חמשת המוסקיטרים המתוקים מדבש, שהגיעו מפרת` ושוודאי דוחפים את קופסת הפח הלבנה שלהם בהרי אוסטרליה ברגעים אלו ממש.
בנרומה פגשנו את טרישיה, ספרית אוסטרלית נחמדה, התמסרנו לידיה המקצועיות, וכך במראה החדש, עשינו u turn והתחלנו לחזור לכיוון סידני. הנהיגה בקרוואן מעצבנת, ההגה בכיוון ההפוך, הרעש כמו במשאית של תנובה, כשעושים סיבוב שמאלה צריך קודם כל לפנות ימינה איזה חמש דקות, וכשרוצים לנסוע רוורס כל המשפחה מתצפתת כמו בטקס של מכוניות ברינקס. אנחנו נוסעים מעט ועוצרים הרבה. התוכנית המקורית היתה לעלות עד קיירנס, אבל אנחנו מתחילים להבין את המרחקים ואת קצב הנסיעה עם הקרוואן ומשנים תוכניות, כנראה שנצפין עד בריסביין בלבד.
בפארק הלאומי Murramarang NP פשוט העמדנו את המשאית שלנו, בחניון כורכר ליד הים, ונשארנו יומיים בחוף המדהים Depot Beach עד שמיכלי המים התרוקנו. הפעילויות שלנו שם היו שגרתיות משהו - גלישה, סיורי גיאות ושפל, הכנת כדורי שוקולד, מדורה לאור הירח, וליטוף חיות מקפצות. בתחנה האחרונה שלנו לפני סידני Coledale אנחנו כבר עובדים כמו מכונה משומנת - התעמלות בוקר, לימודים, סיור לאורך החוף, גלישה, הכנת אוכל, הצקות אחד לשני, מקלחת ולישון.
עומרי עבר שני טיפולים והגוף שלו הגיב טוב. אנחנו מאחלים לו שינצח מהר, ושיצטרף אלינו לטיול הבא. ומברכים את הרופאים בשניידר על העבודה המדהימה שהם עושים.
לתחילת הכתבה
