בכל ביקור באתונה אני בוחרת שכונה ומשוטטת בה בלי מפה. בחלק מהשכונות אני מגלה שצריך לטפס בעליות ואז יש תגמול - המראות של העיר מתגלים מלמעלה.
מניסיוני, באתונה תמיד יש הפגנה או שביתה, ואז קשה להגיע משדה התעופה למרכז העיר באוטובוס או במונית, וכדאי לעלות על רכבת - שווה לבדוק אם הכביש פנוי. הפעם הגעתי היישר לחצי מרתון, ונהג המונית שניסה להביא אותי ליעד התעצבן וקילל במשך כשעה וחצי. התמונה שנחרטה בראשי מהיום הזה מאפיינת אולי את יוון: בכניסה לבנק Bank of Greece, השוכן בבניין מפואר, מול מבנים היסטוריים, השתכן לו חסר בית מסוגנן.
הצימאון לקפה בינלאומי
כשאני מגיעה לאתונה אני מרגישה בבית, כי רוב הבניינים כאן הם בני עד ארבע קומות, ובסגנונות שונים. גם היא, כמו תל אביב, עיר מאוד בינלאומית: יש בה מסעדות, בתי קפה וברים מעוצבים במקוריות, וזה תענוג להציץ או להתיישב ולראות כמה זמן יכולים יוונים לשבת על כוס קפה קטנה, לקטר ולרכל - הספורט הלאומי כאן. היוונים לא יוותרו על כוס הקפה שלהם, יווני או פראפה, שהוא קפה קר מוקצף שאפשר להזמין בדרגות חוזק ומתיקות שונות. קפה מוקה (Mokka Speciality Coffee) שנמצא בכניסה לשוק המרכזי הוא אחד מבתי הקפה הפופולריים, ואני אוהבת לשתות בו קפה יווני כשאני מגיעה לבקר בשוק.
האתונאים צמאים לקפה, ולא רק יווני. בעיר צצו בשנים האחרונות ברים מעוצבים רבים, שמקפידים על הפרטים הקטנים ועל איכות הקפה, שמגיע ממגוון ארצות אקזוטיות. בית קפה מדליק שכזה מצאתי ברחוב סקופה 33, המחבר את אקסארכיה (Exarchia) לשכונת קולונקי (Kolonaki), והייתי חייבת לעצור כדי לרכך את המעבר החד בין השכונות.
בגנים הלאומיים לא אוהבים קווים ישרים
קבוצות תיירים מתקהלות לפני הכניסה הראשית לגני זפיון (Zappeion Gardens) ליד כיכר סינטגמה (Syntagma Square)
הגנים, שהוקמו ב-1860, מספקים הפוגה נהדרת: אפשר לשוטט, להקשיב לציפורים, לשבת על ספסל מול אגם קטן ולהתפעל מאוסף בן מאות מיני עצים וצמחים שהובאו מכל העולם. הם כבר אינם מפוארים וכבר לא נקראים הגנים המלכותיים, ואולי זה סוד קסמם.
חבר סיפר לי שבגן יש 365 שבילים כדי שהמלך יוכל להיכנס לארמון בכל יום בשביל אחר, אבל עיון במפה הראה שמדובר כנראה באגדה אורבנית. כשהתפעלתי מהשבילים המתפתלים בגן, ללא תבנית או הגיון כלשהם, חייכו חבריי היוונים ואמרו לי שביוון הכול מתפתל, והיוונים לא אוהבים קווים ישרים. וזו הסיבה שאהבתי כל כך את הגנים שקפאו בזמן - כי ההליכה המתפתלת בשבילים ופינות חמד שהתגלו בכל פעם אפשרו למחשבותיי לצוץ ולעלות.
הסוד שליד שכונת פלאקה
נהג המונית המליץ לי לסטות מהרחובות המרכזיים, בהם מוכרים מזכרות לתיירים, ולשוטט בסימטאות הציוריות של שכונת אנפיוטיקה (Anafiotika), שצמודה לשכונת פלאקה (Plaka). מדובר בעתיקה ביותר שבשכונות המגורים באתונה, והנהג צדק - ההרגשה היא כמו ללכת בסמטאות כפר קיקלאדי.
השכונה הכי מדליקה בעיר
השכונה המתחדשת, הכי אנרכיסטית, ובעיניי גם הכי מדליקה, היא אקסארכיה (Exarchia). בתים מתפוררים בסגנון ניאו-קלאסי מהמאה ה-19 יעידו על יופייה שהועם. ברחובות סביב האוניברסיטה והפוליטכניקום יש יצירות גרפיטי מעניינות במיוחד ועל כן שווה לשוטט בה.
בהמלצת חברתי טיפסתי הפעם במעלה רחוב בנאקי (Benaki) עד שהגעתי לפארק סטרפי (Strefi hill), שמשקיף על מרחבי אתונה, בת כחמישה מיליון תושבים. בפארק שוטטתי במבוך של שבילים, פגשתי בעלי כלבים ויכולתי לראות את גבעת ליקבטוס (Lykavetus)
ואיפה לאכול בשכונה? מסעדת Giantes הענקית והפופולרית שוכנת בחצר גדולה, מעוצבת, צבעונית ונעימה ואת התפריט המגוון הים תיכוני שלה אפשר לקרוא באתר המסעדה לפני שבאים.
שכונת קולונקי: חו"ל זה כאן
שכונת קולונקי (Kolonaki)
המשכתי במעלה רחוב סקופה (Skoufa) עד הכיכר של קולונקי ופניתי לרחוב Patriarchou Ioakim. במספר 36 שוכנים בית המלון Coco-mat Hôtel והחנות שבו Coco-mat. במלון כארבעים חדרים משלושה סוגים, והוא שווה ביקור מיוחד, שכן הוא שובר את הקונספט של מלון רגיל, כי נכנסים לחנות שרצפתה שקופה.
כשמסתובבים בחנות, שמוכרת בעיקר מוצרי טקסטיל איכותיים ואורגניים לבית, רואים גם את המוצגים בקומה התחתונה, שמשמשת גם כלובי של בית המלון. חדר האוכל הקטן נראה כמו מטבח ביתי, ובחדרים המקסימים התפעלתי בעיקר מהרעיון הגאוני של המקלחת השקופה. הקונספט האדריכלי של המלון מאוד ייחודי וכל פרט בו שווה התבוננות.
פסירי: קירות מכוסים בגרפיטי
בשכונת פסירי (Psirri)
הכותבת, אלישבע זלצר, בלוגרית, אדריכלית ועיתונאית רחוב, ובעלת אתר המשוטטת
