קובה - מקום מדהים!
קובה היא מקום מדהים! אין עוד דבר כזה בעולם (בעצם אולי צפון קוריאה דומה לה). עולם קומוניסטי לחלוטין, שבהרבה מובנים נשתמר משנות ה-50'. האנשים ידידותיים וחמימים, רקדנים מלידה. הארץ יפהפיה, בכל רגע נתון נמצאים לא רחוק מדי מהים. כמו כן, ההיסטוריה העכשווית היא מרתקת, כמו גם חייהם של האנשים שחיים אותה. פוליטיקה ואידיאולוגיה הם נושאים מאוד רלוונטיים בחיי היום יום של התושבים. מקום כה מיוחד -; שווה לחוות אותו על האופניים וכמו שאני תמיד אומר -; רק דרך האופניים מגיעים לאותם חורים, שבהם פוגשים את קובה האמיתית. לכן, המלצתי -; רכבו בקובה וגלו אי מקסים!
מה צריך להביא?
קובה היא מדינה שחסר בה הרבה וכשאני אומר "חסר בה הרבה", אני מתכוון שלא ניתן למצוא בה מוצרים מערביים, אפילו לא בעיר הבירה הוואנה. גם אם אתם חושבים לעצמכם "בטח יש שם אנשים עשירים, בטוח יש חנות אופניים מערבית" -; אז לא! המסחר במדינה לוקה בחסר, בלשון המעטה, בין היתר בגלל האמברגו, שארה"ב ומדינות רבות אחרות לוקחות בו חלק פעיל. קובה לא מקבלת סחורות ממספר מדינות מערביות וגם מאלו שכן -; לממשלה אין כסף לרכוש סחורות יקרות ומתקדמות ואין יוזמה פרטית. לכן, לא ניתן למצוא ציוד קמפינג ולא ציוד אופניים מתקדם (למרות שרבים רוכבים על אופניים, אך אלו אופניים פשוטות).
לכן, כל דבר מתקדם, כמו תיקי צד (Panniers), סבל, צמיג חלופי, כאבלים, חישורים, כלי תיקון (כולל מפתח פותח קסטה ומפתח לשרשרת), שרשרת וכו' -; חובה להביא מהבית. כך גם לגבי הביגוד (אך לזכור שזו מדינה חמה). כן היו חלקי חילוף פשוטים, כמו פנימיות וצמיגים, אך גם אז רק בערים הגדולות וגם זה נתון למזל (אם הסחורה בחנות או לא).
ישנה אפשרות אחת לגבי האופניים עצמם: להביא אותם מהארץ. אני לא נתקלתי בחנויות אופניים, שמוכרות אופניים מתקדמים, או בשירותי השכרת אופניים (טובים) לשבועות. כמו כן, כמובן שאין תיקי סבל (Panniers). אפשר לרכוש שם סבל חזק או תיקי כידון. לכן, המלצה חמה -; להביא גם אותם מהארץ.
איזה סוג אופנים כדאי?
האופנים האידיאליים לכל מסע הם אופני טורינג - מעין הכלאה בין אופני כביש לאופני הרים. הגלגלים שלהם גדולים ודקים יותר מאופני הרים, כך שאפשר להגיע למהירויות גבוהות יותר. מצד שני, האופניים לא שבריריים וקלים כמו אופני כביש, כך שהם יכולים לעמוד בתנאי דרך שונים. אופני כביש יתאימו, אך יגבילו את הרכיבה לכבישים סלולים היטב (במזרח המדינה נתקלנו בכבישים רעועים, בלשון המעטה) וגם את כמות הציוד שאפשר להעמיס עליהם. האפשרות השלישית היא אופני הרים וזאת האפשרות הטובה ביותר, לדעתי. הדרכים ברובן הן סלולות, אך יש גם דרכים משובשות, ויש אפילו קטעים של רכיבה על דרכי עפר (במזרח המדינה, במקומות שהכביש נהרס מזמן). בנוסף, תמיד אפשר לזרוק את הציוד ולצאת לטייל בשטח (לשם כך צריך צמיגי שטח, אבל לא בדקנו אפשרות זו). אנחנו יצאנו עם אופני הרים פשוטים ("הארד טייל", דגם מתחילים) והחלפנו צמיגים לצרים יותר (1.25 אינץ).
חשוב לציין לגבי האופניים: כמה שיותר פשוט -; יותר טוב. כאשר נתקעים עם תקלות רציניות, שדורשות טיפול אצל המכונאי -; יותר סביר שהוא יוכל לטפל באופניים פשוטים מאשר אופניים מתקדמים. עם זאת, צריך נוחות מסויימת ברכיבה והילוכים. לכן הפשרה הנכונה, לדעתי, היא אופני הרים ברמת מתחילים. בנוסף, חשוב - פנימיות עם ונטיל שרדר, V-Breaks, אופני זנב קשיח (או Rigid) וכו'.
הציוד הקלאסי של מסע אופנים הוא סבל אחורי ותיקי צד (באנגלית Panniers) ותיק לכידון (Handel bar bag). התיק האחורי מכיל את כל הציוד (בגדים וכו`), ותיק הכידון מכיל ציוד שצריך בזמן הרכיבה (ארנק, מצלמה, מפות, ספר מדריך, דיסק-מן וכו`). אם המקום לא מספיק בתיקים האחוריים, אפשר להיעזר בתיקים מקדימה. יש סבלים קדמיים מיוחדים, שדואגים שמרכז הכובד יהיה נמוך, ואז זה פחות מפריע להיגוי. אם זה עדין לא מספיק, אפשר להוסיף תיקים/שקי שינה/אוהל על תיקי הצד (מקדימה או מאחורה) ובעזרת כבל באנג`י להחזיק אותם במקום. כל אחד מאיתנו רכב עם שני תיקי צד על הסבל, תיק גב עם תיקי הצד (קשור עם כאבל באנג'י) ועוד תיק כידון וזה הספיק לכל הציוד (להזכיר: אנחנו ישנו בקאזות לאורך כל הדרך ולא בישלנו בעצמנו. קמפינג אינו נפוץ בקובה ולא ברור אם הוא אפשרי, מבחינה חוקית).
מה ואיך לוקחים לקובה?
מזג האוויר בקובה הוא חם ולח. המדינה היא טרופית ואין צורך בביגוד חם (מקסימום אפשר לקנות). כמו כן, צריך להיות מוכנים לגשם בכל רגע, לכן חובה להצטייד בתיקים עמידים במים (או עם כיסוי גשם) ומעיל גשם. אנחנו הסתפקנו בכמה מכנסים קצרים, גופיות/חולצות קצרות ומעיל גשם. מומלץ להביא בגד ים, לכל הזדמנות של כניסה למים (ויש הרבה כי זהו אי). מעיל גשם הוא חובה, בכל מקרה. אנחנו לא לקחנו שקי שינה ואוהל, כי לנו בקאזות (Casa Particulars). ניתן לבחור בדרך קמפינג, אבל לא התנסינו בכך ולפי מיטב ידיעתי זה אסור מבחינת החוק. כמו כן, לקחנו ציוד עזרה ראשונה (בהמלצת אחרים). למזלנו, לא נזדקקנו לו, אבל כדאי לקחת, כי לא ברור עד כמה המרפאות מצויידות בתרופות ותחבושות. כמו כן, לקחנו מטהרי מים. הדעות חלוקות בנוגע לשתיית מים מהברז בקובה. אני עשיתי זאת חופשי, אך מי שלא, כדאי שייקח כדורים מטהרים למקרה, שמגיעים למקום מבודד, בו לא מוכרים מים מבקבוקים. מים בבקבוקים ניתן לקנות בחנויות שמוכרות מוצרים יקרים (ב-Peso Convertible, המטבע השווה יותר). חנויות אלו נמצאות בערים ובתחנות דלק, לאורך הדרך. אנחנו כל פעם קנינו 5 ליטר (גם חסכוני) וחילקנו בין בקבוקי האופניים שלנו.
מבחינת נעליים: כיון שמזג-האוויר חם, סנדלים/כפכפים הם חובה. נעלי טרקים עשויות להיות שימושיות, אם מתכננים לטרק. את רוב הטרקים ניתן לעשות גם עם נעלי ספורט ואף עם סנדלים, אך מי שרוצה להתנסות בטרקים קשים יכול לסחוב נעליים יעודיות (עוד משקל). נעלי רכיבה הן אופציה נוספת-; למי שרוצה להתחבר לפדלים ולהרוויח עוד אנרגיה, שילך על זה. בהחלט ניתן לרכוב עם סנדלים ולאוורר את הרגל בצורה הזאת. בנוסף, יש סנדלי רכיבה יקרים, שיכולים להתחבר לדוושות -; עוד אפשרות שכדאי לשקול. אני רכבתי עם נעלי רכיבה והיו לי עוד סנדלים ונעלי ריצה.
איך לוקחים הכל בטיסה? ברוב חברות התעופה, המדיניות לגבי הכבודה היא שמותר לקחת תיק אחד במשקל 20 ק"ג במטען המטוס ועוד תיק יד במשקל 8 ק"ג. את האופנים ניתן לפרק בקלות: מפרקים גלגל קדמי, מפרקים פדאלים ומפרקים כידון, ואז הכל נכנס בקלות לקופסת אופנים (שניתן להשיג בחינם בכל חנות אופנים בארץ). בהנחה שהאופנים שוקלות 15 ק"ג, אפשר להוסיף קצת ציוד לקופסא (כולל תיקי הצד הריקים) ואת שאר הציוד לשים בתרמיל (25-30 ליטר) על הגב. אם תנסו להעלות קופסת אופנים של 25 ק"ג, סביר שלא יגבו Over-weight, אך זה תלוי בחברה, ויש כאלו שמחמירות ומרוויחות מהקנסות על משקל עודף. לרוב לא שוקלים את תיק הגב, כך שאפשר לשים בו כ-10 ק"ג ואף יותר. תמיד כדאי להגיע מוקדם ל-Check-in ולחייך. חשוב לציין: אף חברה לא אמורה לגבות אקסטרה על גודל המטען (קופסת אופנים נכנסת בגודל מותר) -; אם החברה כן גובה, אל תטוסו איתה יותר ותספרו לחברים הרוכבים לא לטוס עם החברה הלא-ידידותית לרוכבי אופנים.
בנוסף -; תמיד לוודא עם חברת התעופה לפני הטיסה לגבי מדיניות הטסת אופניים. ישנן חברות שגובות תשלום נוסף, וישנן חברות שמתירות זאת חינם. למשל, חברת אל-על מגדילה את מכסת המשקל עבור רוכבים (בהודעה מראש). אני טסתי עם Cubana. טיסה ללונדון עם אלעל ומשם עם Cubana. אני לא יודע מה מדיניות נשיאת אופניים אצלם (כי האתר שלהם גרוע ומאוד לא אינפורמטיבי), אבל סוכן הנסיעות דאג מראש, שיתירו לי לשאת אופניים ללא תשלום נוסף.
חשוב לציין: בקובה, בדרך חזרה, דייל הקרקע רצה לגבות ממני כסף נוסף על האופניים. הרמתי את קולי והסברתי, שהסוכן סידר לי מראש שאוכל להטיס את האופניים. בסוף זה הסתדר ולא שילמתי, אבל תהיו מוכנים למצבים שבהם מה שקבעתם מראש עם חברת התעופה לא מתקיים בבואכם לנמל לעשות Check In. כמו כן, חשוב -; אין בקובה קופסאות אופניים, או לפחות אני לא מצאתי. כמו שאמרתי מקודם, בקובה יש מעט סחורות, ואין אופניים מערביים כמעט. רוב הדברים שאפשר להשתמש בהם בשנית -; משתמשים בהם שוב ושוב. לכן, לא ניתן למצוא קופסאות אופניים. אני ארזתי עם מספר קרטונים, שלא ממש החזיקו את האופניים, אבל לפחות עטפו אותם. האופניים הגיעו חבולים. לכן, אם נוחתים וממריאים מאותו שדה (לא המקרה שלי) -; כדאי להשאיר את הקופסא שהגעתם איתה בקאזה ולהשתמש בה בדרך חזרה.
איפה ישנים?
קובה היא מקום מיוחד באופן כללי ובפרט בנוגע למקומות לינה. המקום הכי נוח, נחמד וזמין לתרמילאים הוא בקאזות. מדובר בבתים של אנשים, שיש להם חדר או שניים לאירוח תיירים. הם משלמים מס כבד מאוד לממשלה, ללא תלות במספר האנשים שמתארחים אצלם. הקאזות חייבות לעמוד בסטנדרטים גבוהים יחסית, לכן בכולן יש מזגן, מים חמים (תיזהרו לא להתחשמל מהמתקן לחימום מים) ומצעים נקיים. לרוב, הן גם מציעות ארוחות בוקר וערב (3 דולר לבוקר ו-7 דולר לערב). לילה בקאזה עולה בין 15 ל-25 דולר, תלוי בכישורי המיקוח, העונה והרמה של החדרים. זו בהחלט האופציה הכי מומלצת, כי מתארחים אצל אנשים בביתם וכאן ניתן להשיג את האוכל הטוב ביותר. כל הציוד (כולל האופניים) נכנס לתוך הבית, אין בעיה. לרוב, הם גם יעזרו לתכנן את המסלול לימים הבאים ולהזמין לכם קאזות מראש (למרות שזה לא היה נחוץ בתקופה שאנחנו היינו) אצל חברים שלהם. הרבה פעמים הם יעשו Over-Booking ויעבירו אתכם לחברים שלהם.
אפשרות לינה נוספת היא מלונות (ממשלתיים, כמובן. הכל ממשלתי). המלונות חייבים להיות כאלה שמותר להם לארח תיירים (לא כולם כאלה). אני לנתי לילה אחד, בערב הראשון בקובה (כי חייבים לתת כתובת לינה ללילה הראשון לויזה והקאזה לא ענו לי בזמן במייל - עוד משהו שמאפיין את קובה, אם בכלל יש גישה למייל...). המחיר היה כ-15 דולר לחדר, ליחיד. המלון היה בסדר, נקי ועם Facilities סבירים, אבל כל המלון נראה כאילו נשאר תקוע בשנות ה-60 (המבנה, המעליות, הבריכה המגעילה) והאוכל היה נוראי. אפילו שהיה Buffet חופשי, הכל הרגיש לי מקולקל. זהו דבר נוסף שמאפיין את קובה (אוכל גרוע). המקומיים יודעים איפה להשיג את המצרכים הטובים - סיבה נוספת לישון בקאזות (לקבל ארוחות טעימות).
לילה אחד לנו במלון מקומי, במחיר של שקל לחדר זוגי. אמנם המקום היה מגעיל, מלוכלך ועם שירותים בעייתיים (מקלחת קרה, בלי אסלה), אבל זו הייתה חוויה. נתקענו בעיירה שכוחת אל, של מאה תושבים ונאלצנו לישון שם. לא ברור איך הסכימו לארח אותנו התיירים במלון, שרמתו מיועדת למקומיים, אבל הסכימו, אז לא התווכחנו. יש גם מלונות פאר, אבל אלה קיימים רק באזורי תיירות ובהם לא לנו ולא התעסקנו, כך שאין לנו מושג מה טיבם.
את האופנים תמיד ניתן לאכסן בבית עצמו או בחדר של המלון. אם תרצו גם לנקות את האופנים (אם סיימתם יום בוצי), אז בעלי הקאזה (לרוב המשפחה) יעזרו ויספקו ברז מים ומטליות. ובכלל, מצאנו שרוב בעלי הקאזות היו נחמדים ותמיד עמדו לרשותנו ועזרו לנו.
מה אוכלים בדרך?
האוכל בקובה גרוע. הסיבה להגיע לקובה היא לעולם לא האוכל. אוכל רחוב קיים, אבל הוא לא תמיד זמין בעיירות קטנות לאורך הדרך והוא מאוד לא מגוון. אוכל רחוב כולל: לחם, לחם עם מיונז, לחם עם נקניק ופיצה. זהו. טוב, זה קצת מוגזם, אבל ככה זה הרגיש בתחילת הטיול בצד המזרחי (והעני יותר) של המדינה. בהמשך נתקלנו גם במיץ קנה סוכר, עוגיות וכו'. פיצה (עולה פחות משקל) הייתה זמינה וטעימה, אך היא הייתה פשוט בצק עם שמן. מאכל זמין מאוד היה הגלידה. הגלידה (לא זאת מחנות מוצרי היוקרה, אלא גלידת רחוב) עולה גרושים, היא עשויה ממים, אבקת חלב וסירופ. היא מרעננת וטעימה, אך שימו לב שהיא ממים מקומיים. לאחר מספר פעמים שאכלתי אותה, כבר הייתי חסין והתחלתי לשתות מים מהברז.
אוכל, מוצרים איכותיים ומים בבקבוק אפשר למצוא בחנויות שמוכרות מוצרים ב-Peso Convertibile. כמעט בכל עיר יש חנות, אבל לא תמיד הן פתוחות, לעתים שעות הפתיחה די בעייתיות. היינו קונים שם 5 ליטר של מים מינרליים ומתפנקים במוצרים מערביים (לא זולים), כמו פחיות שתיה קלה, שוקולד, עוגיות, גלידה איכותית של נסטלה וכו'. כמו כן, יש רשת מזון מהיר בשם "El-Rapido", שמספקת פיצות ברמה של פיצה מקפיצה או סנדוויצ'ים קפואים. הכל מגעיל ויחסית יקר, אבל היתרון הוא שהם פתוחים יותר שעות, לעתים 24 שעות, ויש להם מוצרי יוקרה, כמו פחיות שתיה קלה, בירה, עוגיות.
דבר מבלבל נוסף הוא חנויות ההקצבה -; אלה הן חנויות שנותנות אוכל למקומיים לפי פנקס התלושים שלהם. כל מקומי מקבל סוכר, אורז, ביצים, לחמניות ועוד מוצרים בסיסיים, לפי תלושים שהוא מקבל מהממשלה. לעתים היינו מתבלבלים ונכנסים לחנות הקצבה כזו. חלב טרי -; כמעט ואין בכל המדינה. לאנשים אין תמריץ לגדל פרות ולכן רק ילדים מקבלים חלב טרי. בכל הטיול שתינו חלב רק מאבקת חלב (וזה לא עושה טוב לבטן). בשר בקר, למשל, אסור למאכל על ידי המקומיים (יש עונש מאסר על אכילת בשר בקר). אני לא אפרט על חוקים ותקנות נוספים, אבל המקום הזה מאוד מוזר במדיניות הקומוניסטית שלו. האוכל הטוב ביותר מוגש בקאזות. בעלי הקאזות מכירים את השוק השחור ויודעים מאיפה להשיג מצרכים. עבור התשלום הנוסף לארוחת בוקר וארוחת ערב, מקבלים ארוחות די טובות ממצרכים טריים. בארוחת הבוקר אכלנו לרוב ביצה, לחם, מיץ סחוט ובערב בשר או דג עם תוספות טעימות, כמו בננות מטוגנות, אורז או שעועית. באופן כללי, אורז, שעועית ועוף נראים כמו מאכל מאוד פופולרי, אחרי הלחמניה עם נקניק.
האם יש חנויות אופנים בקובה?
לא ממש ואם כן, הן לא יחזיקו חלפים לאופניים מערביים או ידעו לטפל בהם. כשחיפשנו צמיגים ופנימיות, מצאנו אותם בחנויות "כלבו" וכמובן שרק בחלקן. לכל חנות יש ציוד וסחורה שונים. לא כדאי בכלל להסתמך על חנויות האופניים בקובה. מומלץ להביא חלפים ולדעת איך לתקן. מה שכן, המצב הכלכלי הקשה והמחסור הרב הפך את הקובנים לעם של ממציאים ומאלתרים, כך שאם יהיו תקלות, אני מאמין שתוכלו להיעזר בכישורי האלתור הקובניים ולפתור אותן בדרכים עקומות...
מומלץ לקחת: כלי תיקון (למשל אולר כלים) וחלקי חילוף. פנימית, משאבה ומדבקות תיקון חייבים לקחת לכל רכיבה, אך מעבר לכך צריך מברגים שונים, שיתאימו לכל בורג באופנים (יש כלים הכוללים את כולם ומומלצים מאוד). בורג לכיוון הגלגל, במקרה של שמינית וכן בורג לפתיחת קסטה, למקרה הצורך. חלפים שצריך לקחת: כבלים להילוכים ולברקסים, רפידות לברקסים, חישורים בגודל מתאים וחוליות לשרשרת. חשוב מאוד להצטייד מראש בכלים, בחלפים ובידע, כי כשהתקלה תקרה במהלך המסע, יכול להיות שלא תמצא חנות שתוכל לתקן את האופנים. בכל מקרה של תקלה בלתי פתירה, תמיד ניתן לקחת אוטובוס או מונית פרטית ולהמשיך לעיר הקרובה (לא ששם ידעו לטפל בתקלה...).
מידע מקומי חיוני
תחבורה ציבורית: כמו בשאר השירותים במדינה, לתייר אסור להשתמש בתחבורה המקומית, ויש חברות אוטובוסים שמיועדות עבורו. המקומיים המסכנים נסחבים באוטובוסים-משאיות בעמידה ומבלים שעות בצמתים, מחכים לטרמפ או הסעה. בצמתים יש אנשים שתפקידם להעמיס את האנשים על המשאיות שעוברות. מאז נפילת ברית המועצות ובעקבות האמברגו, נוצר מחסור אדיר בכלי רכב ובדלק ולכן המקומיים חייבים לקחת טרמפים ולהיסחב על משאיות. לתיירים עומדים אוטובוסים נוחים יחסית, שיכולים לקחת גם אופניים (בתוספת תשלום כמובן). הם מכסים את המדינה די טוב. המחיר לא זול, אבל סביר.
בטיחות: קובה היא מדינה בטוחה מאוד. קובה היא מדינת משטרה, יש שוטרים במקומות רבים, התושבים חיים בפחד מהשלטון, ודבר זה ניכר מאוד. על הרקע הזה התייר זוכה לכבוד מלכים והוא untouchable. עם זאת, ציוד שיושאר ללא השגחה, יעלם תוך שניות. בנוסף, נאמר לי כי בהאוונה, הבירה, יש מקומות מסוכנים, שלא כדאי ללכת בהם בלילה. חוץ מזה היה בטוח לחלוטין.
המקומיים: אנשים נחמדים בטירוף. היו לי חוויות מדהימות של אירוח, שלא נתקלתי בהן במקומות אחרים. בכל מקום (לא תיירותי) רצו לדבר איתי ואף פעמים רבות להזמין אותי לבתיהם. אחווה מיוחדת הייתה עם רוכבי אופניים מקצועיים בקובה. חסרון אדיר שהיה לי הוא שלא למדתי ספרדית, לכן הייתה מעין חומה ביני לבין המקומיים. למזלי, הכרתי במספר הזדמנויות דוברי אנגלית, אבל, באופן כללי, המון רצו לדבר איתי ולא יכולתי לתקשר איתם. לכן, מומלץ מאוד לדעת ספרדית. באיזורי תיירות הסיפור הוא שונה. יש מלא מציקנים (בעיקר בעלי קאזות וחבריהם) ושם למקומיים כבר לא כל כך אכפת ממך. יש גם המון מקומיים עם אנגלית מעולה, שמתיידדים איתך כדי שתקנה להם דברים. אני לא שופט אותם לרעה (כנראה הייתי נוהג באותו אופן במצבם), אבל זה לא נעים ואלו לא החוויות שחיפשתי. בסופו של דבר, נוצר מצב, שבכלל לא התעניינתי במקומות תיירותיים, אלא רציתי להמשיך לרכוב ולהגיע לחורים, שם היו לי החוויות הכי טובות.
כבישים: הכבישים ברובם סלולים, אך מגוונים ברמתם. רכבנו על כבישים משובשים ביותר במזרח המדינה, כבישים חצי-משובשים במערב וכבישים סלולים היטב במרכז. לכן, סוג האופניים תלוי היכן רוצים לטייל. באופן כללי, אופני טורינג או אופני שטח יוכלו לעבור כל כביש. התנועה לא רבה, קובה היא בין המדינות עם שיעור רכב-אדם הנמוך בעולם. גם דלק הוא מצרך יקר, ולכן אין כמעט רכבים, מכאן שמסע אופניים הוא אידיאלי במדינה. הרכבים שכן נראים על הכביש הם לרוב רכבים ישנים ומזהמים. כשמשאית משנות ה-50' עוקפת אותך, היא משאירה ענן שחור של פיח (כמו דיונון), לא נעים. התנועה זהירה עם רוכבים, ואף פעם לא הרגשנו סכנה בזמן רכיבה.
ספרי הדרכה: אנחנו טיילנו עם מדריך "לונלי פלאנט" לקובה ועם מדריך "לונלי פלאנט לטיול אופניים בקובה". המדריך היה מוצלח מאוד, ואכן תאר את המסלולים בצורה נאמנה. הוא לא כולל את כל הדרכים במדינה ונאלצנו לאלתר לפי הרצונות והיעדים שלנו, אבל הוא נותן אינפורמציה טובה על המסלולים היפים והמיוחדים ביותר. כמו כן, המקומיים תמיד ישמחו לעזור ולייעץ לאן לנסוע ולהזמין לכם קאזה מראש (לרוב מיותר ומגביל, כי אז אי-אפשר להתמקח). בנוגע למקומות לאכול או קאזות, המדריך מיותר לחלוטין, עדיף להגיע ולבדוק את המקומות בעצמכם. המקומיים כבר יובילו אתכם לקאזות. היו אף מלונות ומקומות, שהוזכרו במדריך ככאלה שיכולים לארח תיירים, ונסגרו מזמן או היו fully booked עד 2011.
המשך הכתבה, עם מסלול הטיול - בפרק הבא!
