הקדמה
גל החום הבלתי נסבל ששטף את אירופה ואת ברצלונה בתוכה גרם לי להתחיל לפנטז על מים. אפילו הרהרתי באפשרות להציב אמבטיה ישנה בפאטיו עם העציצים שבדירתי ולמלאה במים חיים. יתכן שהחום הזה מרתיח לי את המים שנותרו לי במוח. הסימבוליסטים, למשל, מייחסים למים שלושה מובנים: מעיין חיים, תחייה והיטהרות. שבלייה טוען שהמים הם מסה בלתי מובחנת המייצגת את האינסוף של האפשרי: "הם כוללים את כל הייצוגי, את כל הלא רשמי, את זרע הזרעים, את כל הבטחות הפיתוח, אולם גם את כל האיומים לספיגה מחודשת. להיטבל במים כדי לצאת מהם מחודשים מבלי להנמס בהם לחלוטין. לשוב אל המעיינות, לפנות לכלי קיבול ענק בעל פוטנציאל רב ולדלות ממנו כוח חדש: תקופה של נסיגה והתפוררות הטומנת בחובה תקופת התחדשות וצמיחה: אמבט, טבילה".
אגדה נושנה גורסת שהשותים ממימי הקנאלטאס (ברזיה בעלת 4 זרבובים) שבים לברצלונה. בשל כך, אולי, רבים המבקרים, הטורחים ללגום ממימיה טרם צאתם לדרך, אולי יותר כהצהרת כוונות מאשר מתוך אמונה שאכן תתקיים. בתהליך עיורה של ברצלונה מילאו המים תפקיד חשוב. כבר במאה ה- 13 החליטה מועצת המאה (Consell de Cent) הטרייה, להביא העירה את מי מעיינות קויסרולה באמצעות רשת סבוכה של צינורות חימר. הייתה זו, ללא ספק, תכנית מהפכנית ששינתה את פני הנוף העירוני של התקופה ושיפרה באורח ניכר את איכות חיי תושביה.
מועצת המאה אחראית גם לפיתוח רשת אספקת המים הנוכחית לעיר. בשנת 1584 יצא ראש המועצה פר פארראס לעיר ויק, מלווה בכמה טכנאים, כדי לעמוד מקרוב על הדרכים להזרמת מי הנהר טר לערוצי נהרות הקונגוסט והבסוס כדי לספק מים לברצלונה הצמאה. בשנת 1627 החל רעיון שאיבת מים מנהר הליוברגאט, קורם עור וגידים. זו מין הדגם הפשוט והיא נמצאת ליד בית הספר בו אני לומד, באזור מתגוררים הרבה אנשים בעלי כלבים שעטפו את אגן הניקוז בניילון כדי לאגור את המים בהם יוכלו ההולכים על ארבע להרוות את צימאונם.
זמן רב לאחר מכן, בשלהי המאה ה-19, שבה הדרישה למים לשנות את פני הנוף העירוני. בזו אחר זו החלו לצוץ בקרנות הרחובות ברזיות ברזל צנועות. הכנסת מים זורמים לכל בתי המגורים בעיר הייתה אחד מהישגי הקדמה של המאה ה- 20. חרף העובדה שאין כיום בית בו אין מים זורמים, נותרו עדיין למעלה מ- 1700 ברזיות הזוכרות זמנים אחרים, זמנים בהם נהגו התושבים לעמוד בתורים ארוכים כדי להביא הביתה זוג דליים מלאי מים. כיום, איבדו מתקנים אלה זה כבר את תפקידם המקורי. הברצלונאים כבר אינם נזקקים להם כדי להרוות את צימאונם, כאשר בכל קרן רחוב ניתן למצוא דוכן לממכר שתייה קלה, מממותקת, מוגזת וקרה מאוד אלא שהתושבים ממשיכים למצוא להם אלף ואחד שימושים חלופיים כדי לא לוותר על נוכחותם.
לתחילת הכתבה
הברזיות
ליד תחנת המטרו Parallel בדרך להר היהודים עומדת עלמת החן, ראקל מלר אוחזת בידה בידה סל. ראקל מלר או בשמה האמיתי פרנסיסקה מארקס לופז נולדה בשנת 1888 בעיר טאראגונה ונפטרה בברצלונה בשנת 1962. בשנת 1911 היא הייתה הגברת הראשונה של תיאטרון ארנאו, ממנו יצא שמה למרחקים והקנה לה פרסום בינלאומי. כוכבה דרך בשנת 1919 בהופיעה על בימת אולם אולימפיה בפריז, ולאחר מכן זכתה להצלחה מסחררת בלונדון, ברלין, בואנוס איירס וניו-יורק.
ראקל הייתה המוזה של אזור פראלל - רובע שבימים עברו דבק בו אבק כוכבים דוגמת רובע פיגאל בפריז - מסמלת, אולי יותר מכול, תקופת זוהר שמעולם לאחר מכן לא זכו לה המיוזיק הול ותיאטרוני הווארייטה. עוד אחת בפסייג` סאן ז`ואן הפעם מודרנית, שהידורה ניכר בקוויה הישרים, ניצבת מול פינת משחקים לילדים בשדרה על מנת שיוכלו לטול את ידיהם ורגליהם עם תום המשחקים בארגז החול.
הכיכר על-שם אנה הקדושה נמצאת במורד שדרת Portal de l`Angel זהו אחד המקומות היותר ציוריים ברובע הגותי. במקור ניצבה שם שוקת לסוסים - שכיום ניתן עדיין לראות חלק ממנה. ברזייה גותית זו שבנייתה מיוחסת לשנת 1356, היא ככל הנראה העתיקה ביותר בברצלונה, ולה שתי אחיות בכיכר כנסיית סנטה מריה דל מאר ובכיכר סנט ז`וסט. אומרים שתחילה נבנתה בצורת מגדל מתומן, אולם כיום היא בעלת חמש פאות בלבד בצורת מניפה, עם תבליטי הדיוקנאות מהם מגיחים הברזים, ועם שלט הגיבורים סמלה של העיר בחזית הקדמית. בתקופה הניאו-קלאסית בוצעו באתר שיפוצים שהסתיימו בשנת 1918 אז נוסף חיפוי האריחים המאוירים בסגנון זרם הנוסנטיזמו.
ברזייה קטנה זו צמודה לקיר ארמון המשנה למלך, בניין שעד לא מזמן שיכן את אוצרות ארכיב הכתר של אראגון. בכיכר בה נערכה קבלת הפנים לקולומבוס עם שובו מאמריקה ובה מסתופפים בצוותא כנסיית סנטה אגאתה, טרקלין טינל, מצפה המלך מרטי ועוד כמה בניינים מלכותיים, מפתיע שאין ברזייה ההולמת את האזור שלפנים היווה את מעוז האריסטוקרטיה, אלא דווקא כיור זניח נטול תואר והדר.
במאה ה- 19 עמדה במקום ברזייה בעלת קווים גותיים, מעשה ידי הארכיטקט פרנסס דניאל מולינה אי קאזאמאז`ו. אותה עת, היה האתר מקום רומנטי. בימי הקיץ הייתה חבורת נגנים מנעימה את אוזניהם של התושבים בלחנים. אלא שלמרות יופייה היה השימוש בה מועט, וכאשר פורקה, בשלהי שנות השלושים, לא יצא איש להגנתה. כעת ניצב במקומה כיור שאפילו הברז שהיה נעוץ מעליו חסר כעת. מעט למדי לסביבה כה נאצלת.
במרכז רובע `לה ריברה`, שבעבר היה אחד האמידים ביותר בעיר מצויה כיכר כנסיית סנטה מריה דל מאר. בימי הביניים ספסרו יהודים במרבית השטחים הסמוכים לה, והביאו בכך להפקעת מחירם. בראשית המאה ה-19 זכה הרובע למעמד גבוה אף יותר עת משפחות אמידות הקימו במקום את בתי המידות שלהן. היה זה רחוב מונטקאדה בו שכנו הארמונות היפים ביותר. לאחרונה נרכשו מבנים אלה על-ידי העירייה שייעדה אותם כמוזיאונים, שבהם בולט מוזיאון פיקאסו, אחד המפורסמים ביותר בעיר וכולל את היפות שביצירותיו של האומן.
במרוצת הזמן איבד האזור מעט מזוהרו וממעמדו האריסטוקרטי, אם כי מבחינה מסחרית המשיך לשגשג. השוק הסיטונאי המרכזי שהוקם במקום זכה לכינוי `El Born` על שם הרחוב הנושא את שמו. כיום, לאחר העתקת השוק אל מחוץ לעיר, משמש המבנה לפעילויות תרבותיות ואומנותיות. הברזייה הגותית הנמצאת בכיכר, מוכרת בשם "Font dels Senyors" (ברזיית הגבירים) כיוון שבימים ההם סיפקה מי שתייה למעמד האצולה. היא הוקמה בשנת 1402 בבית הקברות העתיק של כנסיית סנטה מריה דל מאר. זהו מבנה רבוע בעל שלושה ברזים, מעוטר בשלטי גיבורים, מרזבים בצורת ראש של בעל חיים ורוזטה קטנה. מעל לברזייה היה מגדל מים וגן תלוי, שהפך כיום לגזוזטרה.
זהו אחד המקומות ההומים והסואנים ביותר בעיר, כך שהנקלע למקום מתקשה לעתים להבחין בעיצובה המרהיב של ברזיה זאת. אריחי הקרמיקה מגוללים את סיפור הרחוב ומקור שמו: לוחות מתכת אחדים שכיסו את שער הכניסה שנקבע בחומה השניה של העיר העתיקה. היא הוקמה בשנת 1681, שנה בה השיגו לבסוף תושבי האזור, אתר אספקת מים משלהם מבלי שיאלצו לחצות את נחל הרמבלה בחיפוש אחר נקודת שאיבה מרוחקת יותר.
סר אלכסנדר פלמינג (1881-1955) הבקטריולוג הבריטי הנודע, זכה בשנת 1945 בפרס נובל לרפואה על גילוי ופיתוח הפניצילין. חומר אנטיביוטי זה הדביר בהצלחה מחלות רבות, שהיו עד אז חסוכות מרפא, ונודע לו שימוש נרחב במהלך מלחמת העולם השניה ועד ימינו אלה. חשיבות הגילוי הוציאה לפלמינג מוניטין עולמי.
ברזיית קיר זו הנמצאת מאחורי בניין האקדמיה המלכותית לרפואה, בבית החולים העתיק Santa creu מסמלת יותר מכל את הכבוד וההערכה שרוכשת ברצלונה לפלמינג. יום אחד כשפסע פלמינג במורד הרמבלה בברצלונה, זיהו אותו מוכרי הפרחים ובהפגנה של ספונטניות הקיפו את בני הזוג פלמינג והעתירו עליהם שפע פרחים. פלמינג הודה לאחר מכן שמכל טקסי ההערכה שנערכו לכבודו היה אירוע זה המרגש ביותר בחייו. עם מותו של המדען, הוקמה לזכרו הברזייה סמוך מאוד למקום בו הרעיפו עליו העוברים ושבים את אהבתם.
מים הם סמל מסולסל הנובע מזכרון מקור החיים והאבולוציה. כולנו מים, גורסת הביולוגיה, ואין יצור אנושי שלא יקבל מסר חיים נוכח המים, אף שהדמיון הסוריאליסטי פיתח פחד טמיר ואופף ל"מוות ממים". כך גם לכל סיום יש התחלה, במים כראשית החיים נעוץ גם היפוכם, וה` צבאות אל קנא ונוקם מעניש על חטא המבול האוניברסלי.
סייע בהכנת הכתבה: איתי רון.
