בפרק הקודם בסדרת הכתבות על הטיול המרתק ברוסיה ביקרתי בקמצ'טקה, חצי אי בקצה הצפון-מזרחי של רוסיה. בכתבה זו תוכלו לקרוא על איזור באיקל היפה, אשר שוכן בדרום סיביר. 

הידעתם? "ימת באיקל היא מקור המים המתוקים הגדול בעולם", הוא פריט הטריוויה הנפוץ ביותר שתשמעו אם תגיעו לכאן. "ימת באיקל היא האגם העמוק בעולם", הוא השני הנפוץ ביותר. שניהם, אגב, נכונים. האגם, שצורתו כצורת בננה עצומה, יכול היה להכיל בתוכו בקלות את מדינת ישראל, והוא עמוק יותר מאשר הר מירון הגבוה. הוא שרוע בדרומה של סיביר, ממש מצפון לגבול עם מונגוליה, שומר על פרופיל נמוך בלב-לבה של יבשת אסיה.

לבאיקל (Baikal) הגענו אחרי חודש בקמצ'טקה, בעיקר כי זו הייתה תחנת הביניים המובנת מאליה בין רוסיה למונגוליה. הציפיות שלנו היו נמוכות, ותיארנו שנבלה כאן שבוע או שבועיים לפני שנמשיך הלאה, לכרי המרעה הסקסיים יותר של מונגוליה. התמונה שעלתה בראשנו כשחשבנו על סיביר הייתה של שממה מושלגת מכוסה ביערות מחטים, ותיארנו לעצמנו שעם כל חיבתנו לשלג ואורנים, נוכל למצות את העניין בזמן קצר יחסית. ובכן, ההגדרה עבור סיביר היא רחבה למדי. כגודל השטח הזה, שמקיף למעלה מ-13 מיליון ק"מ, כך שהדימוי שהיה לנו הוא נכון עבור חלקים מסוימים ממנה, אבל ודאי שלא לכולה. ימת באיקל היא, ללא ספק, דוגמא מצוינת לגיוון הזה.



נחתתי באירקוצק, העיר המרכזית באיזור האגם (מרחק כ-60 ק"מ מהחוף. 'יריקה' לפי אמות מידה רוסיות). העיר עלתה לתודעה האירופאית בעיקר בזכות היותה תחנה חשובה על מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית המפורסמת, שאת קרונותיה פוקדים כל שנה תיירים שתויים מרחבי העולם המערבי, שהעניקו לה את השם החינני 'רכבת הוודקה'.

אבל אירקוצק איננה עיר סיבירית טיפוסית, דוגמת פטרופבלובסק בקמצ'טקה. העיר הייתה יעד להגליה של אצילים, אמנים וקצינים רבים, שהשתתפו במרד נגד הצאר בתחילת המאה ה-19. אלו השפיעו רבות על הרכב האוכלוסייה ועל השיח הציבורי והפכו את אירקוצק למרכז תרבותי וחינוכי חשוב, נוסף על היותה מוקד מסחר משמעותי. האתוס המתורבת והמלומד (לפחות במונחים אירופאיים) של אירקוצק נשמר עד היום. העיר מלאה בכנסיות, מוזיאונים, גלריות ופסלים, והצביון שלה הוא אירופאי, הרבה יותר מאשר אסיאתי. גם מבחינה פוליטית, אירקוצק היא משהו מיוחד בנוף הסיבירי. אולי זה הגן החתרני שהוטמע בה בזמן הפיכתה לקן מהפכנים ואולי זה ההכרח לעצמאות בלב השממה הסיבירית, אבל העיר היא אחד המעוזים היחידים של מתנגדי פוטין בכל רחבי רוסיה.

בנוסף, זהו אחד המקומות הבודדים מחוץ למוסקבה בהם קיים סיכוי ממשי למצוא אנשים שיוכלו להרכיב משפטים באנגלית, ו-לא יאומן כי יסופר, בעיר נמצאים אפילו מרכזי מידע לתיירים! אחרי מלחמת הלשונות שניהלנו לעתים בקמצ'טקה (והייתה משאירה אותנו מדממים, אילולא שפת אמם של חלקנו היתה רוסית), לא העזתי לבקש יותר.

הייתי לבד באירקוצק. היה לי שבוע לשרוף לפני שאפגש עם החברים שעתידים להגיע מקמצ'טקה דרך מוסקבה, ואחרי שלא יכולתי לנצל יותר את הכנסת האורחים הנפלאה של בחורה מקסימה, שהסכימה לארח אותי (דרך אתר www.couchsurfing.com, המומלץ בחום, במידה ויש לכם סבלנות להיות נחמדים, אדיבים ומנומסים), החלטתי לנסות לדחוס טיול רגלי באיזור האגם.

ליסטביינקה: האחות הסיבירית של אילת

התחנה הקרובה ביותר לאירקוצק על החוף היא ליסטביינקה (Listvyanka, Листвянка), קהילת פועלים ודייגים, שהפכה לעיירת נופש. במבט חטוף אפשר להבין שהיא תוכל בקלות להגיע להסכם ערים תאומות, בתור האחות הסיבירית של אילת. היא בנויה סביב טיילת ארוכה על חוף האגם, עם אכסניות, מסעדות, דוכני אוכל שמתחרים ביניהם על דג האומול (Omul, Oмуль דג ממשפחת הסלמונים. נחשב, בצדק, למעדן מקומי) בגריל הטוב ביותר, והמון זבל לתיירים, החל בסכיני ציד ועד מחזיקי מפתחות של כלבי הים הבאיקלים.

אני מוצא אכסניה לתרמילאים באחד הרחובות הצדדיים (www.baikaler.com למעוניינים), מניח את התיק ויורד לקנות אוכל לטיול שאני מתכנן. ניתן למצוא בקלות מפות טופוגרפיות בקנה מידה מניח את הדעת באירקוצק, והמסלול, שנמתח לאורך 55 ק"מ, עד לעיירה בלשויה גלאוסטנאיה (Bolshoye Goloustnoe,Большое Голоустное) אמור לארוך שלושה-ארבעה ימים, בקצב סביר. בדרך אני פוגש את אֵנדָה, בחור אירי, שנראה קצת אבוד ושואל אותי אם אני דובר אנגלית. אני משיב בחיוב. גם הוא מתכנן לצאת לאותו המסלול מחר בבוקר. "אתה יודע איפה קונים כאן אוכל?". אני עונה שאני בדיוק בדרך למצוא חנות מצרכים. אנחנו נכנסים למכולת הראשונה שאנחנו נתקלים בה, עורכים קניות, לוחצים ידיים ומאחלים זה לזה הצלחה.



 אני מתעורר מוקדם בבוקר. ערפל סמיך רובץ על ליסטביינקה. רק רחש הגלים מעיד על כך שהאגם הגדול ביותר בסיביר נמצא במרחק פחות מ-50 מטר ממני. אני מבחין באוהל של אנדה, בתחילת הדרך, בפאתי היער. אנחנו מנופפים זה לזה, ואני ממשיך. המסלול מתנחש ומתפתל. אי אפשר לראות כלום. חוש הכיוון שלי נדפק לגמרי, ואני סומך על הממרה לפיה השביל חכם מההולך בו. התעיה הזו, ביער עבות וערפילי באמצע הקישקע של אמא רוסיה, היא קצת גלותית, ושניה לפני שאני נסחף לגמרי בדמיונות הישר מסיפורי הבעש"ט, אני שומע קולות.


 מדובר בחבורה של מתנדבים גרמנים שעובדים על פרויקט "שביל בייקל הגדול" (Great Baikal Trail) -; יוזמה שאפתנית שבסופה אמור להקיף את האגם מסלול הליכה עצום ומרהיב ביופיו. נכון לעכשיו, הם לא מרוצים, ומתלוננים על חוסר הארגון, הסדר, או הנכונות לעבודה מצד המנהלים המקומיים של הפרויקט. אמנם ייתכן שמדובר בהגזמה, אבל זו לא הביקורת הראשונה שאני שומע על הפרויקט הזה, ובמידה ואתם מתכננים טיול לאיזור, יש סיכוי שתשקלו התנדבות בו (אנחנו שקלנו). בדקו טוב-טוב לאן אתם נכנסים. ככלל, תיירות התנדבותית אינה זולה, וכדאי מאוד שתהיה מספקת. (פרטים נוספים תוכלו להשיג כאן - www.greatbaikaltrail.org/en).


 אני מבשל להם קפה, שכידוע, אין כמוהו לנחם את הנפש ולחזק את הגוף, ועוד אנחנו יושבים, מגיע האירי, ונושם לרווחה על כך שמצא את דרכו בערפל, בחתיכה אחת. הוא לוקח כוס, ואנחנו מחליטים ללכת יחד. היום מתבהר, והמסלול, שרובו ככולו הוא הליכה לאורך הצוקים הדרמטיים על קו החוף, מתגלה כיפהפה. בינתיים, אנדה מספר לי שהוא עורך דין לשעבר, שמאס בעבודה משרדית, והחליט לקום ולטייל. הוא היה כבר בחמש יבשות (כולל אנטארקטיקה), והאהבה שלו לטרקים לקחה אותו לפינות נידחות על הגלובוס, מדרום אמריקה, עד למרכז אסיה (כולל פקסיטן ואיראן).


 אנחנו מגיעים לכפר בולשיה קוטי (Bolshiye Koty, Большие Коты, "חתולים גדולים"), אליו ניתן להגיע רק ברגל או בסירה. המקום הוא בעיקרו מקבץ של בתי קיץ, (נפוצים מאוד ברוסיה, ונקראים 'דאצ'ה'), יחד עם מכולת קטנה, ואפילו גסטהאוס עבור תרמילאים (אתם מוזמנים לראות בעצמכם -; www.lesnaya7.com). סביב מעגן הסירות הקטן שעל הגדה אנחנו קונים עוגיות ובירה, ממשיכים עוד קצת, ומקימים מחנה ללילה, לפני שהערפילים חוזרים למחוק את קו החוף.


 יום המחרת, אחרי שהערפילים מתפזרים, יפהפה. אנחנו בקצב טוב, מדברים ועוצרים מדי פעם לטבילה ולקפה, ולא שמים לב שאנחנו כבר חמישה ק"מ מתחנת הסיום של המסלול. אנחנו מגיעים לבלשויה גלאוסטנאיה, חולצים נעליים, ותוהים אם זה היה רעיון מוצלח ללכת את המסלול ביומיים. אנחנו מתנחמים בבירה (לחלק מסיפור הדרך ומידע על השביל -; greatbaikaltrail.org/sites/default).

אלחון: שמש נעימה, רוח מרעננת ומים קפואים

בחזרה באירקוצק אני פוגש בשני החברים, שהגיעו אחרי נסיעה של שלושה ימים ברכבת הטרנס סיבירית המהוללת ממוסקבה. "איך הרכבת?" אני שואל, בציפייה לשמוע לפחות כמה סיפורים מסמרי שיער על קטטות שיכורים בין הקרונות. "סתם. כמו בישראל, רק עם דרגשים וארוך יותר". אני משתדל להסתיר את האכזבה שלי.

 אנחנו מחליטים לנסוע לאלחון (Olkhon, Ольхон) -; אי גדול במרכזו של האגם, כ-70 ק"מ אורכו, וכ-20 רוחבו, שמהווה יעד תיירותי פופולארי מאוד. ישנן עשרות מוניות שירות (נקראות 'מרשרוטקה'), שיוצאות מרחבת האוטובוסים באירקוצק, לנסיעה בת שבע השעות לאי. עם ההגעה אל חופי האגם, עולים כלי הרכב אל מעבורת, שכעבור ארבעים וחמש דקות, מסיימת לחצות את המיצר המפריד בין היבשת לאי. לאחר מכן, כלי הרכב ממשיכים בנסיעה עד הכפר חוז'יר (Khuzhir, Хужир). קישור למפה של האי - map-site.narod.ru/ostrovolhon.

חוז'יר הוא צביר גדול של בתי מגורים, אכסניות, סוכנויות טיולים, מסעדות וגם כמה חנויות מזכרות, לחופו המערבי של אלחון. זוהי, מסתבר, תחנה הכרחית על שביל הוודקה של תרמילאי הרכבת הטרנס סיבירית, והיישוב הומה תיירים, רוסים ואחרים, שמתרוצצים להשכיר אופניים, או לטבול במימיו הקפואים כמעט של הבאיקל.

 אנחנו מגיעים לאכסניה של ניקיטה, מוסד תיירותי ותיק באי (www.olkhon.info/en), בו מסכימים לארח אותנו עבור 500 רובל ללילה. לא זול, אבל אנחנו מרשים לעצמנו את הפינוק. אנחנו מכינים אוכל ושוכבים לישון. למחרת אנחנו קמים ומתחילים ללכת. התכנון הוא להתקדם לאורך קו החוף המערבי צפונה, לחתוך מזרחה ולהמשיך צפונה, עד הכף הצפוני של האי, לאורך שבילי הטיול. בדרך אנחנו מבינים שאלחון לחלוטין לא מתיישב עם ההנחות לגבי הנוף הסיבירי הטיפוסי. המסלול מתחיל בהליכה לאורך קו החוף, שלמעט ההרים הכחולים שניבטים אל ההולך מעברו השני של המיצר, יכול להשתלב מצוין סביב הים התיכון -; דיונות חול, שיחים נמוכים, ותייר מזדמן שהולך ומאדים מתחת לשמשיה, עם בקבוק בירה ביד.

 למרות הפופולאריות, כעבור שעתיים הליכה אנחנו לבד לגמרי. הנוף משתנה חליפות בין כרי מרעה לדיונות, וברקע חורשות ארזים, אורן וערער. ככל שמצפינים, הנוף הופך מצוקי יותר ויותר. הוא מרשים במיוחד בצדו המזרחי של האי, בו הצוקים פורצים עשרות מטרים לגובה מהים, לעתים בזויות של 90 מעלות. על השביל אנחנו מנופפים מדי פעם למרשרוטקה עמוסה בתיירים, שמתזזת בין חוז'יר לבין אחת מנקודות התצפית מראש שיני הסלע.



 האיזור גם מאתגר את התפיסה הרווחת לגבי דת ברוסיה. זהו חיקה של תרבות שמאניסטית שורשית, אליה שותפים גם המונגולים, ומסורות שבטיות עדיין נטועות כאן היטב. התושבים המקוריים של האי וחלק גדול מאיזור האגם, הם ה'בוריאטים' (Buryad, Буряад) -; קבוצת אתנית מונגולית שחלק מבניה הם בודהיסטיים, ואחרים מהם ממשיכים לקיים את המסורות והטקסים העתיקים.

אלחון הוא מוקד רוחני חשוב עבור חסידי הפולחן הסיבירי הילידי. מיתולוגיות ומסורות רבות אופפות את האי, ולכל אורכו ישנן 'נקודות חמות', עבור בוריאטים ואירופאים חסידי ניו-אייג' כאחד. בין אלו, הבולט ביותר הוא כנראה ה'שמאנקה' -; צוק שמחובר לקו החוף ברצועת אדמה צרה, ליד הכפר חוז'יר. על פי האמונה, המקום הוא משכנו של טנגרי (Tengrii), או בורחאן (Burkhan) -; אלוהי השמים רב העצמה, לו סגד גם ג'ינגיס חאן. מעבר לכך, בכל פינה באי אנחנו נתקלים בגלי אבנים, בדגלי תפילה צבעוניים או בעצים, שלמרגלותיהם מונחות מנחות בצורת מטבעות, סוכריות ובקבוקוני וודקה.

"אתם מרגישים את זה?" אנחנו נשאלים על ידי תייר פולני בשרוואל, שאנחנו פוגשים בעצירת קפה ליד אחד הצוקים. העיניים של הבחור בורקות, אחרי שסיים בדיוק מדיטציה יחד עם הקבוצה איתה הוא הגיע לכאן. כל אחד מאיתנו מעניק פירוש שונה ל"זה", ואנחנו מהנהנים בהסכמה.

אנחנו משוטטים חמישה ימים באלחון. השמש נעימה, הרוח מרעננת והמים קפואים. בסופו של דבר אנחנו חוזרים לחוז'יר. אחרי שהזמנו כרטיסי נסיעה חזרה לאירקוצק במשרד המוניות המקומי, אנחנו קונים מצרכים ועורכים מדורת פרידה מהאי על החוף. אני חושב שהסצינה הזו על החול, מחוץ לאוהל, מתאימה הרבה יותר למקסיקו מאשר לסיביר ומתקשה, בלילה הנעים הזה, לקבל את העובדה שפני המים כאן קופאים בערך ארבעה חודשים בשנה. בבוקר אנחנו מוצאים בקבוקי וודקה וקופסאות סרדינים סביב שאריות ממדורה שכנה. בכל זאת, אני חושב ביני לבין עצמי, יחי ההבדל הקטן בין חוז'יר לקנקון.

 אחרי שאנחנו מגיעים, אנחנו יוצאים לטרק בהרי הסאיאן -; אחד המקומות היפים ביותר שראינו אי פעם. בכדי לקרוא על החוויות המסעירות שעברו עלינו בהרי הסאיאן. אחרי הטרק הנוסף אנו שבים לאירקוצק ומשם ממשיכים למונגוליה, דרך העיר הסיבירית וחסרת הייחוד אולאן-אודֵה (Ulan-Ude. אתר אינפורמטיבי - www.waytorussia.net/Siberia/UlanUde). כדי להגיע לעיר אנחנו לוקחים מארשרוטקה מתחנת הרכבת באירקוצק, לנסיעת לילה בת שמונה שעות, כדי לחסוך כסף (הנסיעה עולה בערך 200 רובל, שזה פחות ממיטה באכסניה והרבה פחות מנסיעה ברכבת למונגוליה). כשאנחנו מגיעים, אנחנו מדדים לאכסניה. למחרת אנחנו קונים כרטיסי אוטובוס ממשרד הנסיעות בכיכר המרכזית, מכינים ארוחת פרידה מרוסיה והולכים לישון שבעים וקצרי רוח לקראת ההרפתקה המסעירה הבאה שממתינה לנו מדרום לגבול -; מונגוליה.

לכתבה הבאה בסדרת הכתבות - טיול בהרי הסאיאן >>

לתחילת הכתבה

רוצים לקרוא עוד על רוסיה? הכתבות הבאות עשויות לעניין אתכם:

יעדי הכתבה