הרפתקה בקמצ'טקה - טיול מופלא בסוף העולם

לאנשים רבים השם קמצ'טקה זר לחלוטין. אצל אחרים די בו כדי להצית דמיונות על מפרצים סוערים, הרי געש, אגמי טורקיז, יערות וקרחונים, כמו איזו שנגרי-לה צפונית, חבויה היכן שהוא בקצות התודעה. ההזיות הרומנטיות שלי על המקום היו נשארות בגדר פנטזיה, על טיול שהייתי שמח לערוך "ביום מן הימים" כשאהיה מיליונר עם הרבה זמן פנוי, עד שחבר מהצבא שכנע אותי שלא בשמיים היא, ואם נתכנן את צעדינו היטב, גם לא נצטרך למכור כליה, או את כל השיניים הטובות שלנו, לטובת ההרפתקה הזו.
נעם טיראן - מערכת אתר למטייל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: הרפתקה בקמצ'טקה - טיול מופלא בסוף העולם

"זה לא המקום ההוא במשחק 'סיכון'?" היא התגובה השנייה הכי נפוצה שאני מקבל כשאני מעלה את השם. הראשונה היא "איפה זה לעזאזל קמצ'טקה?"

ובכן, קמצ'טקה (Kamchatka) היא חצי אי בקצה הצפון-מזרחי של רוסיה. גוש קרקע עצום, שגודלו כגודל צרפת, אבל מניין האוכלוסייה שלו קטן ברבע מזה של העיר תל-אביב. פינה נידחת בשוליו הצפוניים של האוקיינוס השקט, שמחוברת בקושי למסת האדמה של היבשת הגדולה בתבל. אחד הנתונים שהופכים את קמצ'טקה למיוחדת הוא היותה חלק מטבעת האש -; רצועה סביב האוקיינוס השקט, שמאופיינת בפעילות טקטונית נמרצת. נכללים בתוכה גם ניו-זילנד, יפן וצ'ילה, בין השאר, שסובלות באופן קבוע מהתפרצויות געשיות, רעידות אדמה וגלי צונאמי. חצי האי נחשב לאיזור הפעיל ביותר מבחינה געשית בכל אירואסיה ויש בו 160 הרי געש, מתוכם 29 פעילים. הוסיפו לכך את העובדה שבמשך שישה חודשים בשנה הטמפרטורות בחבל הארץ לא עולות מעל האפס ותבינו בקלות את הסיבה לכינוי "ארץ האש והקרח", שדבק בו.

כבר מבעד לחלון המטוס ניתן להבין שמדובר במשהו אחר -; אחרי הכחול העמוק של ים אוחוצק אנחנו נשארים רק עם השמיים הבהירים של תחילת הקיץ וקרקע הבזלת הכהה, עליה עדיין ניכרות שאריות החורף -; טלאי לבן על טלאי לבן בין היערות ועל מדרונות הרי הגעש, שמלמעלה מזכירים חצ'קונים ענקיים, עד כמה שלא פסטורלי להודות בכך.

פטרופבלובסק-קמצ'טסקי: דגים מטוגנים

העיר הראשית במחוז קמצ'טקה נושאת את השם האיום פטרופבלובסק-קמצ'טסקי (Petropavlovsk-Kamchatsky, או סתם PK), מרחק נסיעה של שעה באוטובוס משדה התעופה שבפרבר שלה - העיירה יליזבה (Yelizovo). קשה לנו להאמין שהמקום הזה אמיתי. העיר מוקפת יערות ופלגים מפכים, שמושכים אליהם, ביום הקיצי הזה, מהראשונים בעונה, עשרות רוסים מעשנים, חשופי כרס ואדומי לחיים, לנפנף על דגים מעל המנגל, כאילו מדובר לפחות ביער בן שמן ביום העצמאות. מלבד זאת, במהלך הנסיעה אנחנו מבינים עד כמה המקום הזה שברירי - PK, שהיא ביתם של למעלה מחצי מתושבי האי, לחוצה בין מפרץ אבאצ'ה מצד אחד, לרכס הרי געש היפר-פעילים מהצד השני. המושג "בצל הסכנה" מקבל כאן תוקף מאוד מילולי.

בתקופה הסובייטית קמצ'טקה נהנתה ממענקים ומסבסודים לא מעטים לטובת מחקר, תעשייה, נמלים וגם צבא, כדי לחזק את אחד המוצבים הקדמיים של האימפריה. היום, עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי, האיזור שקע בשכחה כללית, ומי שיכל, בעיקר המשכילים והעשירים -; קם ועזב. רבים מתגעגעים לשנות השבעים העליזות -; כשלכולם הייתה עבודה, הפוליטיקאים נהרו לכאן כמו סלמון בעונת ההזדווגות, וקמצ'טקה עוד הייתה על המפה. היום, רובם המוחלט של התושבים עוסקים בדיג, שמהווה את עמוד התווך של הכלכלה, ולמרות שבזמן האחרון ישנה התעוררות תיירותית, עוד ייקח זמן עד שהמקום יתחיל למשוך מסות של מטיילים.

פטרופבלובסק מדגימה את המצב של קמצ'טקה בצורה מצוינת - עיירת פיתוח קומוניסטית לשעבר, שדועכת לאיטה, בלב אחד המקומות היפים ביותר על הגלובוס. מקום אפור ומדוכא, שנראה לעתים תכופות כמו שיכון של פליטים משועממים, כמעט כמו קריקטורה של כל היתומים של אמא רוסיה - רוכלים קירגיזים עם שיני זהב, שיכורים זקנים ומתנודדים, טטארים מעשנים על ספסלי רחוב, וניאו-נאצי מזדמן, שחושף לראווה צלבי קרס, וכרס בירה, מבעד לווסט העור האופנתי שלו (אם אתם שחקני פורנו משנות השבעים, הכוונה). ציוויליזציה מתנוונת בלב השממה.

אנחנו מגיעים לאכסנייה של יבגני פטרוביץ', שרוסלן, החבר מהצבא, מצא, השד יודע איפה. המקום נמצא בקצה של יליזבה -; כמה בקתות עץ מקסימות, ביניהן ערוגות ירק מוקפות גדר חיה. מעבר לשער האחורי, בנונשלנטיות בלתי נתפשת, רובצים שני הרי געש. ברוך הבא לקמצ'טקה, ארוחת הבוקר תוגש בשמונה. ב-700 רובל ללילה ודגים מטוגנים שעושים חשק לבכות, מדובר בדיל לא רע.

פארק נאליצ'בו: לא דובים, אבל כן יער מדהים

היעד הראשון שלנו הוא פארק נאליצ'בו (Nalychevo) - מרחק שעה נסיעה מ-PK. טבעת הרי געש, מכוסים שלג, באמצעה נמצא עמק מלא במעיינות חמים, יערות והרבה מאוד דובים. "קחו אתכם אספקה לשבועיים לפחות ואוהל", אנחנו מצווים על ידי מדריך הטיולים הגרמני שפגשנו באכסניה, עם הקבוצה שלו. "יש רק מקום אחד לקנות בו אוכל ואי אפשר לסמוך עליהם". בתור תרמילאים תפרנים, אנחנו גם ככה לא מתכננים להוציא הרבה כסף. "מצוין", אנחנו עונים, "יהיה בנזין לכירה שלנו?", "כנראה שכן", הגרמני עונה, "סיכוי גבוה יותר מאשר שיהיה גז. חבל. אני מעדיף גז. גז הוא יותר טוב".

הבעיה העיקרית, וההוצאה העיקרית, (במידה ואתם מתכננים לישון באוהל) בקמצ'טקה, היא התניידות. כדי להגיע לכניסה לשמורה חייבים להשיג רכב פרטי. 'למזלנו', פטרוביץ' אומר, הוא מכיר בחור. כל אחד כאן מכיר בחור. בבוקר אנחנו עולים על ואן סובייטי ונוסעים לפארק. אנחנו נרשמים אצל הגיאולוג המזדקן בכניסה הצפונית-מערבית, שמספר לנו שהיו כאן ישראלים גם בעונה שעברה, ומזהיר אותנו מהדובים. הוא מספר לנו שמרכז המבקרים בשמורה נמצא מרחק יומיים-שלושה הליכה מפה, ואומר שהוא יודיע להם שאנחנו מגיעים.

קמצ'טקה עדיין נמצאת תחת צנזורה צבאית, כך שאי אפשר להשיג מפות טופוגרפיות של האיזור, אלא אם כן אתם מחפשים מפות ישנות של הצבא הסובייטי, ומורידים אותן לטלפון החכם שלכם (למשל, דרך הלינק הזה -; maps.vlasenko.net). אנחנו מקבלים מפה מצוירת של השמורה בכניסה אליה ומתחילים ללכת. השביל מסומן וברור מאוד. הנוף משגע. פריחה מדהימה, יערות מקסימים והרים יפהפיים ומים צלולים-צלולים. אחרי יומיים אנחנו מפסיקים להסתובב עם בקבוקים ופשוט מחברים בקליפס ספלים לתיקים כדי לשתות. באופן מפתיע, בכל לילה כמעט יש בקתה או מחסה שנבנו לרווחת המטיילים והחוקרים בשמורה, לרוב עם עמדת בישול ודרגשים עליהם ניתן לפרוש את שקי השינה. מדי פעם אנחנו מוצאים קופסת שימורים או חטיף שהושאר כאן על ידי קבוצה קודמת, ומרשים לעצמנו לחרוג ממכסת האוכל הקפדנית שהקצבנו לעצמנו.

מרכז המבקרים נמצא בלב העמק הגעשי ויש בו עשרות מעיינות חמים, ובנוסף, גם בקתות, מוזיאון וחנות לאספקה. הגענו בזמן מעולה. החנות מאויישת, אבל בתחילת יוני אנחנו בין המטיילים הראשונים בעונה, כך שכל המקום לרשותנו. במרכז המבקרים אנחנו מוצאים גם מחסה מאימת המטיילים בקמצ'טקה - יתושים. אף פעם לא תיארנו לעצמנו דבר כזה. נחילים אכזריים וצמאי-דם, עטים על המטייל התמים בחיפוש אחר פיסת עור לנחות עליה. מנסים לעקוץ מבעד לבגדים, וחודרים הכל מלבד מעילי הרוח שלנו. בעיירה אנחנו כמעט ולא מרגישים אותם, אבל בשנייה שהיער מכסה עלינו, אנחנו מבינים את אזהרות המסע שכולם בפטרופבלובסק חלקו לנו, ומודים על כך שדאגנו מראש לקנות כובעי רשת ושפופרות של החומר המקומי, ה-Deta. את ההשלכות לטווח הארוך של ההתמרחות בקוקטייל הכימי הזה, אנחנו מדחיקים בינתיים. למרות ההגנות הדלות שלנו, חודש עם יתושי קמצ'טקה ישאיר אותנו מצולקים פיזית ונפשית ללא תקנה, לעוד חודש לפחות, והעובדה שנהנינו מכל רגע בכל זאת, מדגימה יותר מכל עד כמה מדהים המקום הזה.



אנחנו מסתובבים בפארק במשך שבועיים. כל יומיים לפחות אנחנו עוצרים לישון ליד מעיין חם, ולא מאמינים לחלוטין שהמקום הזה קיים במציאות. קיבלנו הרבה מאוד אזהרות לגבי דובים, שגרמו לנו לנקוט צעדי בטיחות, כמו לינה במרחק סביר מאיזור הבישול ושמירה על אש במשך הלילה. למרות שאנחנו נתקלים בהרבה טביעות רגליים, למרבה האכזבה, שום דוב לא מראה את עצמו. אנחנו פוסלים על הסף כיבוי של המדורה ופיזור שאריות אוכל מסביב למחנה כדי לזכות במפגש.

המסלול המומלץ לטיול בשמורה הוא בנתיב דמוי פרסה מהכניסה הצפון מערבית שלה, לכניסה הדרום מערבית, תוך כדי עלייה לקו הרכס הגעשי, ירידה לעמק, ועלייה שוב, לאוכף בין שני הרי הגעש - קוריאקסי (Koriakskaya Sopka מטרים 3,456) ו-אבאצ'ינסקי (Avachinskaya Sopka מטרים 2,741) לכיוון היציאה הדרומית. הניווט פשוט מאוד ולא מצריך יותר מאשר המפה שניתנת בכניסה, עד העלייה האחרונה (תופתעו כמה קשה יכול להיות הניווט כאן). אנחנו מנסים למצוא את דרכנו מרוג'ום לרוג'ום, בהצלחה חלקית, בשטח שמתחיל להיות קרחוני וטרשי מאוד. בנוסף, הערב יורד, וערפל מכסה אותנו. סמיך ולבן כמו מרק שמנת-פטריות (אוי, איך מתחשק לי מרק שמנת-פטריות). רדיוס הראיה מצטמצם למטרים בודדים. אנחנו רטובים. כבר שבוע וחצי שהגרביים שלנו לא יבשים ואנחנו רעבים. קיווינו להגיע לבקתות בצדו השני של הרכס, אבל אנחנו מחליטים לעצור, ליד מה שאולי נראה כמו נתיב של טביעות רגליים על הקרח. אנחנו מקימים אוהלים, אוכלים ארוחה חמה ומנחמת ומקווים שהערפל יתפזר מעט בבוקר. תקועים על קרחון, על צלעו של הר געש, אנחנו במצב רוח מדוכדך למדי ושוקלים כבר לחזור על עקבותינו, עד שצווחה נשמעת מהאוהל השני. מסתבר שהמפות הסובייטיות בטלפון של רוסלן מסונכרנות עם GPS ויש קליטה! אנחנו קמים בבוקר ומנווטים בביטחון דרך הערפל, עד שאנחנו נתקלים בשביל ברור. אנחנו מחליטים לקנות GPS אמיתי בפטרופבלובסק.

גולת הכותרת של השמורה היא הר הגעש אבאצ'ינסקי, אליו ניתן לטפס בלי ציוד מיוחד, עובדה שמושכת אליו לא מעט תיירים, גם כאלו שרק קופצים לגיחה מפטרופבלובסק. אנחנו מעבירים את הלילה בבקתה למרגלות ההר ומחליטים לקום מוקדם בבוקר כדי להתחמק מההמון. הקרבה לעיר ותחושת הסיום אחרי שבועיים בפארק עושים את שלהם, וההשכמה המוקדמת שלנו אולי מרשימה, אבל לא מרשימה כמו השעון הביולוגי של קבוצה של שלושים סבתות מיפן שיצאו שעה לפנינו. אנחנו מזנבים אחרי הגמלאיות הנחושות במעלה ההר, עד שאנחנו עוקפים אותן, מיוזעים ומתנשפים. העלייה אמנם לא טכנית וההר אינו גבוה במיוחד, אבל היא תלולה וארוכה למדי - נקודת ההתחלה היא כמעט בגובה פני הים. ההר קוריאקסי, שמדגמן מולנו, עוצר נשימה, אבל כעבור שעתיים של הליכה אנחנו נכנסים אל תוך עננות עבה. אנחנו מטפסים עקב בצד אגודל, לאורך השביל התלול, ומתפללים לנוף בהיר מהפסגה.

הטיפוס מסתיים בפתאומיות. אנחנו מוצאים את עצמנו על ראש ההר, בגובה 2,700 מטרים, מוקפים בכחול של השמים. מתחתינו שכבה סמיכה של עננים, ורק ראשי ההרים השכנים מתנשאים מעליה, כמו איים בים של צמר גפן. מכתש האבאצ'ינסקי מחורר בארובות שמקיאות במרץ קיטור, כמו כבשנים תעשייתיים ולצדן גושי קרח שניצבים כאן מאז החורף, מחזיקים מעמד עדיין בין תימרות העשן. אנחנו מנסים לעכל את המעמד, בין שמיים וארץ, על ראשו של הר שנדמה לנו כמו ענק סלע עם קלקול קיבה רציני. המצב הזה מעורר יראה והשראה בו זמנית שכמו כל תרמילאי ישראלי ממוצע, קשה לנו לבטא. במקום לתת דרור מילולי לרגשות שלנו, אנחנו מכינים קפה.

הירידה מההר מהירה בהרבה, אבל אינה מיטיבה עם הברכיים. אנחנו מתמודדים, ולמחרת מכתפים את התרמילים ומתחילים ללכת לעבר העיר. כעבור שעה אנחנו תופסים טרמפ עם נהג שנוסע בחזרה לציוויליזציה, אחרי שהסיע כמה תיירים לשיפוליו של ההר. הוא עוצר לנו בתחנת אוטובוס ואנחנו לוקחים את הקו הראשון ליליזבה. זה יום בהיר ומקסים בסוף העולם ואנחנו לא יכולים לחכות לבירה ומקלחת. נראה כאילו השכנים שלנו למושבים באוטובוס מסכימים, לפחות עם החלק השני.

אסו ופארק ביסטרינסקי: התמצית של קמצ'טקה

אחרי יום או יומיים של מנוחה ב-PK אנחנו מחליטים לנסוע צפונה, לעבר הכפר אסו (Esso), בליבו של חצי האי. קהילה בתוך היער, שחלק מתושביה הם בני שבט הקוריאק (Koryak) הילידי. הכפר שוכן בתוך הפארק הלאומי ביסטרינסקי (Bystrinsky), שמושך, מלבד מטיילים רוסים, גם טפטוף דל, אבל קבוע של חוקרים ומתנדבים משאר אירופה. הנסיעה משמימה. עשר שעות על דרך כורכר, מוקפת ביערות שדר מונוטוניים להחריד. אנחנו מגיעים לכפר אחר הצהריים ומוצאים את מרכז המידע והמבקרים. את פנינו מקבלים כמה מתנדבים אירופאים, דוברי אנגלית (מי היה מאמין!), שמזמינים אותנו להיזרק ללילה בבקתה שהוקצתה עבורם על ידי הנהלת השמורה. המתנדבים מספקים לנו אירוח ומידע על המסלולים באיזור, ואנחנו בתמורה מבשלים עבורם סעודת שבת. הלילה הסוריאליסטי והבינלאומי עובר בנעימים עד שהחום, השובע והעייפות עושים את שלהם וכולנו פורשים בהדרגה לישון.

ברחבי הפארק ישנם מספר מסלולי טיול. רובם דורשים לפחות שבוע של הליכה. באופן מפתיע, במרכז המבקרים באסו ניתן לקבל בחינם מפות טופוגרפיות (!) של האיזור. אנחנו יוצאים לכמה גיחות אל תוך היער, למרות הטרור שמפעילים כנגדנו היתושים. באסו אנחנו ישנים בחצר מחוץ לבקתה של זוג קוריאקי, שמאפשר לתיירים לנטות סביבה אוהלים. בעלת הבית, אלכסנדרה, היא מעין מכשפה. היא מכירה את כל עשרות מיני הצמחים כאן, בשמם הרוסי והקוריאקי, ואת השימושים שאפשר לעשות בהם -; מי מרפא קלקול קיבה, ומי מעורר את החשק המיני, ומי משמש כסגולה בטוחה למזל. היא לא משתמשת במילה 'דוב' כשהיא מזהירה אותנו מפני החיות. היא דואגת לקרוא להם "בעלי הבית" או פשוט "הם", ומפריחה מדי פעם בפעם מבטים ארוכים לעבר שום מקום. למרות הרציונליות והספקנות שאנחנו מתהדרים בהן, קשה מאוד להישאר ציני בשקיעות הכתומות כאן, בפאתי היער, או בלילה מול המדורה, כשהכל שקט והצללים ארוכים.


 באחד השיטוטים ביער אנחנו פוגשים במשפחה שממליצה לנו על מדריך רפטינג. לא חשבנו לכלול אטרקציה כזו בתכנון המקורי, אבל המאזן הפיננסי שלנו טוב ואנחנו מרשים לעצמנו ספונטניות. למחרת בבוקר אנחנו מקבלים מצוף ומשוט כל אחד מ-ולאדי - המדריך שלנו, ואחרי תדריך קצר שבו מבוססת ההיררכיה בינינו (הוא המפקד ואנחנו החיילים), אנחנו קופצים לסירה. ולאדי הוא חצי קוריאקי, ששום נחשול לא ימנע ממנו לעשן בשרשרת. הוא מספר לנו שהוא מדריך הרפטינג הטוב ביותר באיזור. הסיבה לכך, לפיו, נעוצה בעובדה ששאר המדריכים דואגים לעלות לסירה המתנפחת רק כאשר הם בגילופין, בעוד הוא, כך לדבריו, נוהג לשתות רק קצת, "כדי להיות ממוקד". ולאדי עובד במפעל לשריפת זבל, כשאינו מוציא תיירים לנהר, אבל בכל הזדמנות הוא מפנה זמן לתשוקה הבוערת שלו - דייג. אנחנו מבינים שהרפטינג, שאינו מלהיב במיוחד, אם להודות באמת, הוא רק תירוץ להתחמק מהעבודה ולהטיל חכה. לא אכפת לנו. אנחנו מאושרים עד הגג - הנוף שאנחנו זוכים לו מהנהר הוא יפהפה. היער סוגר עלינו מכל כיוון, ואנחנו מפוטמים במרק דגים טרי שלוש פעמים ביום.



פארק ביסטרינסקי הוא גדול מאוד. עצום, למעשה, ומומלץ בחום לפנות עבורו אפילו חודש - המקום הוא ככל הנראה התמצית של קמצ'טקה הפראית, והוא טומן בחובו כמה פנינים אמיתיות. אנחנו מסתפקים בשבוע וקצת ויוצאים עם טעם של עוד. הזמנו כבר טיסה החוצה.

בחזרה ב-PK אנחנו יוצאים לחוף, כדי להגיד שטבלנו באוקיאנוס השקט ולמחרת אנחנו עורכים טיול יום מאתר הסקי של יליזבה, מרחק יריקה מהעיירה, לעמק מופלא ובו סדרה של אגמים יפהפיים, בעלי השם הצנוע מדי "האגמים הכחולים". מספרם של האגמים בעמק משתנה בהתאם לעונה ולכמות המשקעים באותה השנה וכל אגם מתהדר בצבע שונה, מכחול כהה ועד טורקיז. השביל המוליך לאגמים הוא ברור מאוד ואורכו 15 ק"מ. למעטים מבינכם שיגיעו לשם ולא ימהרו, מומלץ מאוד להביא אוהל ולהישאר לילה אחד לאורך הגדות.

למחרת אנחנו נפרדים מקמצ'טקה. אנחנו מבטיחים לחזור, ומקווים שנקיים את ההבטחה הזו. אנחנו דואגים לשמור על סולידיות ונמנעים ממחוות דרמטיות, אבל אנחנו גם מלאים בהכרת הטוב, פשוט כי הגענו לכאן. כי נוכחנו לגלות, בעיניים וברגליים, שהמקום הזה באמת קיים.

 אתר מועיל מאוד עם הרבה מידע שימושי על קמצ'טקה וסביבותיה - www.visitkamchatka.com.

לכתבה הבאה בסדרת הכתבות - טיול בבאיקל >>

לתחילת הכתבה

רוצים לקרוא עוד על רוסיה? הכתבות הבאות עשויות לעניין אתכם:

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על קמצ'טקה

הזמנת חופשה לקמצ'טקה

הכתבות הכי נצפות השבוע

הפוסטים הכי נצפים השבוע

הטיפים הכי נצפים השבוע

עקבו אחרינו לכל העדכונים החמים בארץ ובעולם