רוצה לסיציליה
כמה פעמים חשבתי שאני נורא רוצה כבר להיות במזג אויר יותר אביבי, שלא לומר קיצי, ולהיות מסוגלת לשבת בחוץ מבלי שיקפאו לי כפות הרגליים... כמה פעמים חשבתי שהכי עדיף לכולם יהיה להחזיר אותי למצב המזרח-תיכוני שלי, מבלי לנסות ולשחק אותה אירופאית... כל האמור הוא כמובן הגזמה רבתי: בולוניה רחוקה מלהיות צפון איטליה טיפוסית, וגם באופן אישי רוב הזמן נהניתי מאוד מאוד להיות קצת אירופאית ופחות ישראלית. כל מה שאני מנסה לעשות זה build up לחימום הלב והאווירה בכל מה שקשור לאי קטן בדרום איטליה, אולי קצת פחות ידוע למטייל הישראלי, פחות מבוקר, וחבל. בעצם לא חבל. אי מקסים, מחירים זולים, אנשים מקסימים: בקיצור "גועל נפש" של חופש: אל תבואו. תשאירו ככה, כמעט ולא מקולקל..
קשה לי לשבת ב-Cagliari, סרדיניה ולשחזר שבוע וחצי כל כך כל כך מלאים. בדרך כלל הכתבות שלי מכילות טיולים של ימים ספורים, סופשבוע, שבוע מקסימום (אם היה חופשה מהלימודים). מאז שחזרתי לסטטוס של מטיילת, התמונה די השתנתה. אני יושבת כאן בגסט האוס די נוח, ומנסה לחשוב איך לתאר את סיציליה מבלי להחטיא את המטרה. אני יכולה כבר מראש לסכם את הימים האחרונים בכיף, כיף גדול, לעינים, לחך, למצברוח. כפי שהבטחתי בכתבה הקודמת, אני חוזרת לאיטליה להחזיר לה קצת כבוד. כבוד של עם חם וחייכן, עם שאוהב לחיות, אם יש הכנסה וגם אם אין. אלון, שותף ללימודים ולמסע בסיציליה, אמר שמסיציליה יותר מהכל הוא לוקח את האנשים ואת המתוקים. כל אחד מאלו יקבלו התייחסות נפרדת, מבטיחה.
מתחילים בקטניה
את הטיול עשינו כמו חיוך: ממזרח, דרך הדרום, למערב. כל חלק הוא אחר. אומרים שקשה להגיד שאיטליה מדינה אחת, כי הכל כל כך שונה ממחוז למחוז. בעיניים הבלתי מלומדות שלי, קשה אפילו להתייחס לסיציליה כמחוז אחד. סיציליה גדולה בשטחה ממדינת ישראל, ויש לה את אותה כמות תושבים. אני לא חושבת שאפשר לכתוב כתבה אחת על כל ארץ הקודש, בלי להחטיא (או לחטוא, תלוי איך מסתכלים על זה) כמה מטרות...
מזרח הוא מזרח. וקטניה (Catania) היתה היעד הראשון שראיתי כשנחתתי בסיציליה. הבלאגן - כמו במזרח (הרחוק!), הרחוב הראשי- כמו באירופה שאנחנו מכירים. האנשים- נחמדים כמו שאף פעם לא ראיתי. מכיוונים בכביש ועד ליווי לאיפה שצריך, עם אוטו או בלעדיו. מסתבר, שלמרגלות הר הגעש הכי פעיל באירופה, הר אתנה (Etna), יש חיים לא רעים. קטניה היא עיר סטודנטיאלית תוססת- יש הופעות, הרבה ג`אז, גלריות עם תערוכות, והכל במעין תפאורה טבעית של עיר שהפסיקו לבנות אותה באמצע, או לפחות הפציצו באיזו מלחמה ולא ממש המשיכו לשפץ אחרי. יש מה לראות בעיר- כנסיות, רחובות, חיים סיציליאניים, ויש גם המון מה לראות מחוץ לעיר- הר אתנה, חופים יפים, ולא מעט ערים סיציליאניות אחרות מפורסמות במרחק של לא יותר משעה נסיעה. יום וחצי הסתובבתי בעיר, אוכלת ארנצ`ינו (Arancino)- (כדור או קונוס מטוגן שמכיל ארוחה שלמה של אורז ובשר/אורז חצילים וגבינה ועוד כמה גרסאות אחרות של אורז עם עוד כל מיני דברים) ומצלמת ומצלמת.
בעיר יש שני שווקים נהדרים, שוקקי חיים ומלאים הפתעות. הכי אהבתי את השוק ליד החומות - צעקות, שירים, קולות, אנשים מבוגרים קונים עוף מבושל בנייר עיתון, הודי מנסה לשכנע אותי שאין דבר שאני יותר צריכה בשמונה וחצי בבוקר משקית מלאה חלזונות טריים. המולה. ליד השוק, בגן משחקים קטן, המון זקנים נפגשים בימי שמש לשחק קלפים. אני מתקרבת לצלם. אחד מהם מציג אותי לכל היתר, ומסביר לי שלא איכפת להם להצטלם, אבל זה מועדון לזקנים, ואני צריכה ללכת לצלם צעירים.
יום וחצי מאוחר יותר אלון הצטרף. עוד יום וקצת בקטניה עברו עלינו בחברת החברה הסיציליאנית הראשונה שלנו, העונה לשם אלי (כן, כמו ב"הליכה לקיסריה"). אלי הפכה שלא מרצונה למורה הרוחנית שלנו. טיילנו לפי ההמלצות שלה, אכלנו פירות ים בקטניה רק אחרי שהיא בדקה איך המטבח נראה, השתכנענו שלכל עיר יש את החוקים שלה ואת האופי שלה, ובעיקר כל גחמה הכי קטנה של אחד מאיתנו תורצה ב"אבל אלי אמרה".
א-צ'י תרצה וסירקוזה
גם בלי שאלי אמרה, אבל בזכות המלצה של חבר איטלקי אחר, נסענו ביום גשום במיוחד מקטניה שעה באוטובוס מקומי לעיר קטנה עם נמל עוד יותר קטן- א צ`י תרצה (A Chi Trezza). היה כל כך הרבה גשם שאפילו לא הצלחנו ללכת ברחובות. המסעדה היחידה שהיתה פתוחה מול הים נאלצה לעשות הסבה לפאב, ובשלוש אחרי הצהרים בילינו שעתיים של יין מול הים, כי פשוט אי אפשר היה לצאת החוצה. שעתיים מאוחר יותר, זחוחים ומרוצים, הלכנו לראות איפה יצא נפטון מהים. האגדה מספרת שבמרדף אחרי מישהו הוא יצא מן הים מול חופיה של A chi trezza, והשאיר את חותמו הפוטוגני בצורת שלושה סלעי ענק שמזדקרים מהים. מקום קטן ומתוק, א צ`י תרצה, שווה את הטיול שכולל לא רק אגדה אלא גם נמל קטן וציורי והמון אנשים מבוגרים שעומדים במה שנראה כמו הכיכר המרכזית ובודקים את מזג האוויר.
העיר קטניה, שהזכרתי מקודם מהווה מקור בלתי נדלה לאנשים נחמדים - החל מהפקיד בשדה התעופה וכלה באחרון הצעירים (חוץ מהמוכר גלידה שהפרענו לו לראות כדורגל, אז זה מתקבל..). זו גם העיר ממנה אמורים לצאת לטיפוסים וטיולים בהר אתנה - הכי גבוה בסיציליה, והר געש הכי פעיל באירופה (עד כמה שסיציליה היא אירופה). חברה שלי רויטל הגדירה היטב את מילכוד הרי הגעש - תמיד יש בהם מזג אוויר מחורבן. זה כנראה התירוץ הכי טוב ל`איך היינו ליד האתנה ולא טיפסנו`. ההר ליווה אותנו לאורך כל הנסיעה בחוף המזרחי של סיציליה, כמעט עד שהגענו לסירקוזה (Siracusa), עיר עם צליל של מאפיונרים.
העיר סירקוזה אמורה להיות העיר הכי יוונית בסיציליה, או באיטליה, תלוי באיזה ספר קוראים. אני מתחילה להרגיש קצת כאילו אני חוזרת על עצמי, עם כל ה`הכי` הזה.. אבל אלו לא ההגדרות שלי. הגענו לסירקוזה ביום אביבי טיפוסי - השמש לא החליטה אם לזרוח או לא, הרוח עושה מלחמות עם החול, ותיירים - אין. סירקוזה כולה, על סמטאותיה הציוריות (והערוכות היטב לתיירים - לפי כמויות חנויות המזכרות), והמרפסות עם הפיתוחים המיוחדים - מתכוננת לגל התיירות של הקיץ. בין רוח לרוח הצלחנו לראות שמתחבאת כאן עיר יפה לכל הדעות - עם מזרקה מרשימה במרכז, כיכר דואומו רחבת ידיים ומזמינה קפה בשמש (כשיש שמש).
הדואומו עצמו נכנס לרשימת הכנסיות המוזרות שנראו בסיציליה. כפי שתראו בהמשך, מדובר ברשימה ארוכה ובה ניתן לראות איך ניסו האיטלקים למחוק זכרים לתרבויות ואמונות אחרות על מנת להקים כנסיה נוספת. במקרה הזה, מדובר בכנסיה הבנויה על מקדש רומי (או יווני) עתיק באמת. כך, את הכנסייה תומכים עמודים (אלון המלומד עשה את ההבחנה בין עמודים דוריים ויוניים, אני שמחתי שניחשתי נכון...). יצאנו מהכנסייה, בה גילינו את יתר התיירים בעיר (ברובם תיירים או משפחות גרמניות), וטיילנו קצת לאורך הטיילת - השמש יצאה ואיפשרה לנו לראות את המון הכחול שמקיף את הלשון עליה יושבת העיר העתיקה של סירקוזה. בינות אלפי מלכודות תיירים, מצאנו דווקא בית קפה נחמד לקפה של אחר הצהרים.
נוטו ודרום סיציליה
המשכנו טיפונת פנימה, לתוך היבשת, לעיר נוטו (Noto). אלי אמרה (זוכרים את המשחק `אלי אמרה` שהזכרתי קודם?) שזו עיר שנמצאת ברשימת אונסק"ו לאתרים הראויים לשימור. פעם אחרונה שביקרתי באתר אונסק"ו זה היה באחד החופים היותר יפים ביוון, אז אולי הם צודקים שם באונסק"ו. חוצמזה, כמו שכבר אמרנו - אלי אמרה...
העיר נוטו נראתה קצת לא קשורה לסיציליה שראינו עד כה, ובטח לא למה שנראה אחר כך, אם מתייחסים רק למרכז העיר. בשלב הזה יש מחשבה שחשוב לי לחלוק - ההבדל בין מרכזי עיר ומה שלא מרכז, זה העיקר בסיציליה. לפני שאני מספרת על נוטו יש כאן משהו שחשוב להדגיש, והוא חוסר הקשר. בכל מקום שביקרנו בסיציליה, הפרברים, ובכלל כל מה שמחוץ לחומות העיר העתיקה, או מה שמוגדר כמרכז, נראה מנותק ולא קשור. חלק מהבתים לא בנויים עד הסוף, חלקם פשוט בנויים בצורה עלובה. יש פערים משמעותיים וחוסר אחידות בעיצוב בין החלק המרכזי ליתר, כאילו מי שהתחיל את המלאכה בכל תקופה- האיטלקים, הרומאים, היוונים, המורים, הספרדים וכיוצא בזה - הותירו חותם מקומי, והעיר סביב התפתחה בחוסר קשר, או יותר נכון בקשר בלתי אסתטי, מה שמותיר לצערי אותי כמו כל יתר התיירים, ברחובות הראשיים ומרחיק אותי מהעיר האמיתית, אם יש כזו. הערה זו לא תהיה נכונה לגבי פלרמו, אבל פרה פרה, ויש עוד כמה פרות בדרך.
בחזרה לנוטו: שני רחובות ראשיים. הצבע המרכזי: קרם. האור המרכזי: זהוב. הסגנון המרכזי: רומנטי-בארוקי. המון פיתוחים על הבתים, המוסדות המרכזיים בעיר (עיריה, כנסיה, בית הטבילה וכו`) נראים כמו חצי-ארמונות. עיר יפה. רחובות יפים. שווה להקדיש חצי יום טיול. העיר כולה מצויה בעלייה, וקל להאבד בסמטאות אם יוצאים ממתחם התיירים. ראו הוזהרתם, לא כולם יהיו פוקסיונרים כמונו ויזכו לטרמפ חזרה למרכז מג`יאני, בחור נחמד שעובד במשטרת הכספים, ובשעות הפנאי גם מפעיל צימר עם נוף לים (לדבריו, לא בדקתי).
נוף לים זה טוב ויפה, אך כיוון שעד כה לא היה מזג אוויר מתאים, עוד לא בדקנו את מצב הים בסיציליה. השמש יצאה אלינו בנוטו, אז שינינו נתיב והדרמנו על הים. לאורך כל חופיה הדרומיים של סיציליה יש המון ים, נקי, ריק, עם חופים חוליים. נראה כאילו גם כשמלא כאן מרוב ים לא מרגישים את כמות האנשים. נסענו בכביש הנופי לדרומה של סיציליה, עוצרים לפיקניק בשמש. אין כל סיבה לאכול באמצע היום במסעדות (על כל סוגיהן) כשאפשר לקנות גבינה, זיתים, נקניק ולחם טוב, להוסיף כמה ירקות ופירות ויוצאת יופי של ארוחת צהרים, בפחות או יותר אותה הוצאה.
עוד פיצה, עוד קסטה סיצ`ילאנה - הממתק הכי טעים באי (לדעתי, אלון מעדיף קנולו), ויש עוד חצי אי לעבור. כשנוסעים באוטו מספיקים לראות יותר מקומות ביום, עוברים יותר ויש יותר מה לכתוב. החלק הבא של הכתבה יכסה את מזרח סיציליה פחות או יותר. אני בנתיים אנסה לכסות את מזרח סרדיניה, האי בו אני נמצאת עכשיו, ואמשיך לכתוב הערות בפנקס הירוק, לפני שאשכח את כל מה שאני עוברת. במהלך השיטוטים כאן, בחלק הדרומי של איטליה, 200 קילומטרים מתוניס, הזמן נוסע, כמו שאהוד בנאי אומר. לדבריו, זה מה שזמן אמור לעשות. אני מתמודדת עם פלאשבקים מיוון, חששות מהעתיד שלי בצרפת, והצורך לחוות גם דרכי, גם דרך המצלמה, וגם דרך הכתיבה את מה שעובר כאן, בדרום אירופה.
לאחר חציית מחצית מחופי דרום סיציליה החלטנו שאם יש נוכחות כל כך מאסיבית של כל כך הרבה כובשים, ננסה לדגום אותם לפחות חלקית. כך מצאנו את עצמנו מחפשים עתיקות. כשהייתי סטודנטית באוניברסיטת חיפה אני זוכרת שהשיעורים בכלכלה היו לפעמים ליד הלוח של החוג לאבולוציות ימיות. הייתי עומדת מול הלוח ונורא צוחקת מהשם של הקורסים - תורת הדגים א`, ב`, ג`, מבוא לכדים במזרח התיכון וכו`.. לא מזלזול, פשוט אלו שמות מאוד זרים למי שלמד קורסים שתמיד מתחילים במילים "דיני-", "מיקרו", "מאקרו" או "מבוא ל-"... מאוד מפליא היה ללכת לחפש אתרי עתיקות - ועוד, למרבה הפלא - להנות מהן...
פיאצה ארמרינה, עמק המקדשים וסאלנינוטה
אחרי מספר ימי טיול, הסתבר שבערך באותה עוצמה שאני אוהבת את הים, אלון אוהב הרים. ההרים הביאו אותנו לעזוב את קו החוף ולהכנס עם הרכב "אינלנד". היינו צריכים תירוץ תיירותי לכך, אז בהמלצתה של אלי, הלכנו לראות פסיפסים בעיר פיאצה ארמרינה (Piazza Armerina). הפסיפסים שהחלו כתירוץ התגלו כממש פלא. מסתבר, שעוד בתקופת הרומאים היו כמה שחשבו, שבים הגבעות של סיציליה יכול להיות כיף גדול לבנות בית. ביניהם היו כמה רומאים מבוססים שבנו לעצמם וילה משהו משהו, עם חדרים למשרתים ולאדונים ולחיות ולאורחים ולכינוסים ולמסיבות ו... אני יכולה רק לדמיין מה היה קורה בוילה הזאת כשהיו הרבה אורחים. כל החדרים כולם היו מרוצפים בפסיפס ואני באמת ובתמים חושבת שיש בוילה הזו את הפסיפסים הכי מדהימים שראיתי.
גם העיר עצמה, Piazza Armerina, עיר עם שם של כיכר, לא היתה מאכזבת. אכסניית הנוער שישנו בה היתה מהנקיות והנעימות שראיתי. העיר עצמה, ימי-ביניימית אמיתית, התאימה לטיול קצר של בוקר, או יותר נכון - טיפוס קצר של בוקר, לדואומו של העיר. מדובר בעיר אסתטית ומעניינת, בצבעים של חום וצהוב כהה, עם אנשים מאוד מאוד נחמדים בכל פינה (איש אחד שנסע באוטו לידינו וזיהה את התרמילים עצר, נתן לנו מפה של העיר, והמשיך לנסוע), רחובות צרים וצפופים, ובתים שנבנו לפני מאוד שנים, ומאז לא עברו שיפוץ או שיחזור.
במורד הגבעות שהובילו ל-Piazza Armerina, הלכנו לבקר עוד עתיקה, גם רומאית, גם ענקית - עמק המקדשים, או בעברית- Valle dei Tempi. מרשים לראות איך הרומאים בחרו להם שוב יופי של ספוט להקים בתי אל, למרות שהשם הוא מעט יותר מרשים מהמקום עצמו. העמק אכן מלא בהרבה עתיקות, וביניהם שני מקדשים ששומרו כמעט לחלוטין. בינות התיירים והשבילים המסומנים (יש הרבה ללכת, שם ב-Valle) נהננו מאוד מהתחלת הפריחה של האביב בין השיירים הארכיאולוגים. נהננו מהפיקניק למרגלות עמוד דורי או יוני עם נוף לים.
לא תכננו לראות כל כך הרבה ארכיאולוגיה, אבל עצירות צריך לעשות כשנוסעים, והסתבר שיותר מהמון האבנים שאני לא מאוד מבינה, אפשר להנות מהעוצמה של המקדשים הללו, אפשר להנות מהמחשבות על כל האנשים שהיו כאן לפנינו, כל כך כל כך מזמן. מ-Valle dei Tempi המשכנו ל-Salinunte, אתר מקדשים עתיקים שחבוי בחוף הדרומי של סיציליה, הוא תחליף פחות תיירותי (כך לפחות לפי הלונלי-פלנט) ל-Valle dei Tempi. האביב נתן אותותיו ב-Salinunte, ומילא את המרחב הענק של המקדשים בשדות של פרחים צהובים וסגולים ובריח של עונה חדשה, שמתערבב עם רוח חזקה שהביאה איתה הרבה ריח של ים.
מרסלה, טרפני ופלרמו
אחרי הרבה נוף של ים והרבה עתיקות מתחיל הסשן העירוני במסע הסיציליאני שלנו, שלוש (וחצי) ערים כל כך שונות, שלא ייאמן שכולן נמצאות על אותו חלק מערבי-צפון מערבי של סיציליה. Marsala (מרסלה), Trapani (טרפני), ו-Palermo (פלרמו).
על מרסלה (Marsala), העיר ויין הקינוח, אין הרבה מה לספר. עיר נטושה, תשושה, עם מרכז עיר איטלקי למהדרין ופרברים שלא יביישו אף עיירת פיתוח. אפילו בשבת בערב היה קשה למצוא בה מקום בילוי. אולי החמצנו משהו, אבל קסם לא נמצא. הלונלי פלנט המליץ להגיע לעיר ולו בכדי להנות ממוזיאון שמכיל שיירים של ספינה ויקינגית, נורדית, ששלדיה ותכולתה נמצאו מתחת לים לפני שנים לא רבות. המליצו, אז הלכנו לראות. אכן, במוזיאון הארכיאולוגי, המצוי במבנה בעל ארכיטכטורה שלא תבייש את המבנים של מרפאות טיפת חלב, מצוי שלד ענק של ספינה ענקית שלא יאמן שאכן הצליחו לבנות (ולהשיט, בהצלחה חלקית..) עוד לפני שישו בא לעולם והוסיף לה דת נוספת.
טרפני (Trapani) בשבילי היתה כבר סיפור אחר. כימיה לא ברורה. עיר כמו שעוד לא ראיתי. אלי, אותה חברה מקטניה שהכרנו בתחילת הטיול, אמרה שחייבים לראות את טרפני, לא ממש הסבירה למה, היא אמרה שזה כפר דייגים, ושיש בו דגים טעימים. היא אמרה שהוא שונה במראה מסיציליה. וצדקה. כנושאת דרכון כחול, למעט מספר לא מבוטל של נסיעות לסיני, לא ביקרתי במדינות ערביות. כשראיתי את טרפני ראיתי את מה שדמיינתי. רחובות צהובים-לבנים מלאי סמטאות, עיר מוקפת חומה שמאחוריה יש הרבה ים. אנשים גרים בבתים צנועים, בתוך מה שנותר מהחומות ועוד הרבה מחוץ להן. ריח של דגים. מפינות רבות בעיר העתיקה רואים כיפות של מסגדים שמישהו הוריד להן בכוח את הסהר. אלון חייך למראה המבנים המוריים ואמר שהכיבוש משחית. אני חשבתי פוליטיקה ונכנסתי לאוטו.
מטרפני נסענו לכיוון פלרמו, לכיוון סוף הטיול בסיציליה. הדרך היתה יפהפיה: צוקים שליד הים, ים בכחול באמת אינסופי, והמון קישוטים של צמחי אביב. בסמוך לטרפני עשינו עוד טיול קטן בעיר מעולם אחר לגמרי: אריצ`ה (Erice). אחרי בוקר בכפר דייגים מורי, האוטו טיפס לגובה של כמעט 100 מ`, ופתאום השמש של הים התחלפה בענן ענקי, סנדלי השורש בנעלי ספורט והגופיה במעיל רוח "אופנתי". אריצ`ה היא עיר נורמנית, עם טירה ומבצר וחומה על מצוק, עם סמטאות מאבן אפורה ועם המון עליות וירידות.
לכמה שעות של טיול בעיר הרגשנו קצת אנגליה, קצת סקוטלנד, קצת מארץ רחוקה. מה עושה טירה נורמנית שמשקיפה על כל המפרץ מטרפני ו(כמעט) עד פלרמו, ולמה הבניה כל כך שונה מכל עיר אחרת בסיציליה? הרבה שאלות ומעט מדי אינפורמציה. אריצ`ה היא עיר מאוד תיירותית - מלאה צימרים ומסעדותף בתי קפה וחנויות של מזכרות. כבר אמרתי בכתבה אחרת, לפעמים אני חושבת שיש מקומות שהתיירותיות מוצדקת - באמת יש מה לראות, וגם לתיירים מגיע להנות מהקסם.
בסופה של הדרך חיכתה לנו פלרמו (Palermo)- העיר הכי מודרנית בסיצילה, הכי גדולה, ועם הכי הרבה עמודים במדריך התיירות. סטפני, החברה הבלגית שלי אמרה שפלרמו היא אחת הערים האהובות עליה בעולם. היה לי קצת קשה להבין למה, עד שהגעתי. ברור שפלרמו אהובה על סטפני, זו עיר עם נוחות אירופאית וקסם מזרח תיכוני, עם רשתות איטלקיות ומסגדים, עם שווקים וקתדרלות. אני לא כל כך אוהבת לכתוב על מקומות שכבר נכתב עליהם, אבל אני רק יכולה להגיד שמפלרמו אני רוצה עוד. עוד בלאגן, עוד בלבול, עוד שיטוט, עוד טיול.
פלרמו היא עיר של ניגודים, כמו שרואים את המזרח הרחוק בפעם הראשונה ונורא קשה להבין איך זה עובד, איך קיימים כל כך הרבה ניגודים. ככה בדיוק פלרמו לאירופים, ואני מאוד מנסה לא להיקלע לקלישאות. אפילו יותר מטרפני, שהוזכרה מקודם, ניתן לראות שפעם היה כאן כיבוש מוסלמי. המון כיפות עגולות של כנסיות, חלקי מבנים שפעם היו זוהרים, שכונות עוני צבעוניות ובתי קפה יוקרתיים.
פלרמו היא גם עיר סטודנטים: צעירים ברחובות, פעילות מחאתית, הופעות של כל מיני אומנים לא מוכרים. מצד שני היא גם עיא של תיירים: גרמנים ויפנים חמושים במצלמות בקתדרלה הכי מוזרה שראיתי, ארמון נורמני עם פסיפס רומי בזהב נוצץ ובעיצובים ערבסקיים. מצד שלישי אפשר לראות בה את פלרמו של יום יום: סוחרים בשווקים צבעוניים וצעקניים, נשים עם עגלות תינוקות מפטפטות בגן הציבורי אחר הצהרים. בקיצור פלרמו של ניגודים. עיר שמכילה למעלה מרבע מתושבי סיציליה. ואנחנו ראינו רק יומיים ממנה.. זוהי עיר שמגיעה לה כתבה בפני עצמה, ואם לא ידגדג לי באצבעות מדי לכתוב על סרדיניה, אני אשקיע בה עוד כתבה.
קסטה אחרונה בפרלרמו, גלידה אחרונה בתחנת רכבת, הכל אחרון, אלון ואני עוזבים את סיציליה בהרבה עצב, מחכים כבר לפעם הבאה. יש מקומות שרואים ולא חוזרים. לסיציליה אני עוד אחזור. יש עוד המון מה לראות והמון איפה לרבוץ, להסתכל בים, לחשוב ולנסות להבין מה הביא אנשים מכל כך הרבה חלקים של הים התיכון להגיע לכאן, לנסות, מי ביותר כוח ומי בפחות, לקחת את הפיסה המיוחדת הזו לעצמו ולעמו. אי כובש, סיציליה. בנתיים, אני חוזרת להפליג. לילה על הסיפון, בדרך לעוד אי שהוא עולם ומלואו - סרדיניה.
