אורי בסקי בסנט אנטון, אוסטריה

שבוע הסקי המתואר בדיווח זה, זכה לכינוי "שבוע האקסטרים". סן אנטון (סן קטנטון, בפי המקומיים), תואר בכל הדיווחים כאתר מאתגר. ב-24 לפברואר 2007 יצאנו בטיסת "סנדור" למינכן, וחיש קל נכנסנו לפיקאסו חביבה שנמסרה לנו בשדה התעופה. כ-300 ק"מ עברו תוך 4 שעות, כולל עצירות לרכישת המדבקה האוסטרית, לקפה ולקניות בסופר. בדרך חזרה כדאי להכין עוד שעה פנויה לטובת הפקקים. מי שבוחר לנוע בתחבורה ציבורית, צריך שתהייה לו אופציית תנועה בין האתרים, אם אינו רוצה להסתפק במדרונות אנטון בלבד. לנו הרכב היה כלול בדיל, ויחד עם הטיסה והדירה שילמנו 640 יורו. שאר ההוצאות כללו מגלשיים ומקלות (95), סקי-פס (200), אוכל, דלק (50, דיזל!) והמון אלכוהול.

התגוררנו, שניים ואחת, בדירת שני חדרים בכפר פטנוי (Pettnau) הנמצא 5 ק"מ מערבית לסן אנטון, בעמק ארלברג. הדירה היא קומת הגג של בית משפחה, עם כניסה נפרדת. בכפר הכל נמצא ברחוב המרכזי: חנות סקי, בה שכרנו מגלשיים ב-30 יורו פחות יחסית לאנטון, מינימרקט (הסופרמרקט הגדול נמצא בין פטנוי לאנטון), פאב, שתי מסעדות וגם רפת אחת... האוסטרים שפגשנו היו נותני אמון, באופן מפתיע: בשכירת המגלשיים, באכסנת ציוד הסקי, במסעדות, במועדונים ובהרגשה שנתנו לנו כל השבוע. הם יודעים לארח, לא נדיבים במיוחד אבל הוגנים, ומאד מאד יעילים -; בשירות ובתפעול האתר. הדבר הגרוע בקונספט המגורים המרוחקים, ובכלל באוסטריה, מסתכם ב-4 מילים: SKI-IN-SKI-OUT. אבל מי שאוהב בישול עצמי, סביבה כפרית ושקטה (כשלא גולשים), ומחיר זול, יאהב גם את פטנוי. כשרוצים, נשארים לבלות באנטון אחרי הסקי. צורה מומלצת אחרת היא לחזור לחדר ב-5 בערב, מתרחצים אוכלים ישנים, ומ-11 בלילה מבלים עד שכבר אי אפשר לעמוד...

במקום הזה מבלים כל הזמן. עצרנו ב-11 בבוקר במסעדה (למשל, לקראת סוף מסלול 1 יש ארבע). כבר בשעה זו הופעה חיה ומולה עשרים שיכורים שרים. כולם בבגדי סקי מלאים. אולי זה היה בגלל הקסם והאנרגיות על המדרונות, אולי בגלל מזג האוויר הקשה, לא ברור. מכל מקום, אפשר להתחיל לחגוג כבר מהבוקר. בשעה 4 מתחילים הגולשים להתקבץ ב`קנגורו` וב`מוזרווירט`. הקנגורו הוא המקום הסליזי באמת. שם מתיזים בירות אחד על השני, מתפשטים ונשכבים על השלג. המוזרווירט לעומת זאת הוא רייב סוחף, המתפתח באמפיתיאטרון קטן, ומקפיץ 200 איש על טריבונת עץ. הסוד הכמוס של המקום נמצא דווקא בפנים המבנה. קוראים לו די. ג`י. גרהרד, קשיש מקומי חביב, מפלרטט עם המכונות ומחזיק את הקהל (בפנים ובחוץ) מאד אקטיבי.

בשעות המאוחרות יותר מבלים במועדונים שבעיירה עצמה. המקום "המהוגן" ביותר הם צמד המועדונים פיקדילי ופוסטקלר, להם כניסה משותפת. בפיקדילי רוקדים ושותים, ובפוסטקלר יש הופעות חיות, וגם בו שותים. לאחר מכן נמצא ה`פאנקי צ`יקן`, בו ערב אחד נקרא "ערב שוודיות", והן מגיעות לשם בחבורות, צהובות וארוזות, על הדרן ומלכותן. אחריו מדורג ה`סקוטי`ז`, בו מתקיימות מסיבות מים הכוללות השפרצות חופשי. בתחתית סולם הזימה מדורג ה"קנדהאר" , בו מושלכים הצידה כל החסמים שעוד נותרו מהמקומות האחרים. כל המוסדות המפוארים הללו מאד צפופים, חם ונעים בתוכם, והעובדים בבאר מאד אוהבים כסף... מסביב הכל מאד פעיל. מאות צעירים אירופאים סמוקי לחיים, חלקם צעירים הפוגשים לראשונה את האלכוהול. מאד טמפרמנטי, מאד סקסואלי, מאד המון דברים. סן קטנטון נותנת הארדקור של אפרה סקי, עד מאד מאוחר בלילה. אולי בגלל זה לא צפוף בכלל בתורים למחרת...

אז זהו, פה נגמר הבידור ומתחילה הטירונות. בחצי היום הראשון העננות הייתה גבוהה, והשלג האחרון ירד לפני שבוע. זה היה מצוין, כי בהמשך השבוע הניווט הסתמך, בנוסף למפה, על זיכרונות מתוך הנופים שראינו באותן שעות. מדוע זכרונות? כי מאחה"צ של יום א` ירד ענן על הסן. ביום ב` בבוקר מצאנו בערפל 40 ס"מ שלג נוספים על ההר. ביום ג` בערב, כשהפסיק לרדת השלג , נוסף בסה"כ עוד מטר שלג בטירול. בימים אלה גלשנו לסירוגין בשילובים הבאים: ענן, ענן+רוח, ענן+רוח+שלג וברד. ביום ג` בערב החל לרדת גשם, ונמשך ליום ד`. בבוקר, כל הגויים בחנות אכסון הסקי יעצו לנו לחזור למלון כי הגשם לא מאפשר גלישה. בעודנו בוכים על כוס שוקו (והשעה כבר 10:30) פגשנו שני ישראלים שעודדו אותנו שמעל 2000 מ` הגשם מתחלף לשלג, בתוך הענן. מצוין! לזה אנחנו כבר רגילים. עלינו להר, וגלשנו לסירוגין כמו קודם. בזכות הטמפרטורה שעלתה, בגובה הנמוך נראו המסלולים כמו החרמון בצהריים. ליד גונדולת "גלציג" הכחולה הענקית (24 איש), אפילו עשיתי סקי מים בשלולית שהתהוותה לה.

 מיום חמישי עד שישי בבוקר ירד שוב שלג (30 ס"מ), העננים היו בגובה השליש העליון של האתר, אבל הייתה רוח חזקה שעלתה מהעמק והעיפה ענני פאודר -; מקצוות הרכסים אל המסלולים. לעיתים היה זה מחזה מרהיב -; כל 300 הגולשים, על כל המסלולים, עוצרים באמצע המדרון ומפנים מבטם למעלה, כשגבם לרוח הלבנה העוטפת את המדרון לחצי דקה, ושוב ממשיכים כולם לנוע. ואז, ביום שישי ב-10: שמש! קיבלנו חצי יום של גלישה כמו שהבטיחו בפרסומות, במבצע מיוחד בשבילנו לכבוד היום האחרון.

בגלל כמות השלג העצומה שירדה בבת אחת כבר בהתחלה, ובזכות האמונה האוסטרית ש"לא צריך לטפל יותר מדי במסלולים", הפכו כל מסלולי סן אנטון למסלולי מוגולים, החל מיום ב` בשעה 10 בבוקר, וכל יום בשעה זו, כשמספיק גולשים חרשו את אותם סימנים בשכבת הפאודר העבה. זו הייתה חופשת-אוסטריה הראשונה שלנו, וקיבלנו אזהרות לגבי מצבם "הטבעי" של המסלולים. אבל, בעוד שבצרפת אתה גולש במסלול כחול, מתבונן על הנוף ומסתלבט לך -; באנטון, אם הורדת את העיניים מהדרך ל-3 שניות, הלך עליך.

עם כל ההערכה לאוסטרים, הם צריכים להודות שהרבה מאד מסלולים נצבעו שם בטעות בכחול במקום באדום, ובין האדומים (האמיתיים) לבין השחורים -; אין ממש הבדל. ככה, ביום הראשון, כשאתה רוצה להתחמם קצת בכחול קליל (לפני תחילת הקרבות במסלולים האדומים/שחורים), אתה מגלה שאין כחול! מכל מעלית מגיעים רק לאדומים. רק אח"כ הכחולים מפוזרים ביניהם. באנטון אין מתחילים, רק גולשים טובים ומעלה יושבים שם בצ`ירליפטס. יש המון "דוגמני סקי", יש ילדים בני 12 המסתובבים לבד ועוקפים אותך באדומים, ונצפו גם מספר קשישים.

אז כולנו שינסנו מותניים, עשינו מה שהיה צריך וברמה טובה, אבל היה באמת "אקסטרים". השיפועים באנטון תובעניים, ובימי העננות הרבים, כשהראות הייתה לקויה, אתה מגלה את המוגול רק מטר לפניו, ואת הקפיצה כשאתה נמצא כבר בשיאה, הברכיים קרובות לחזה ואתה מתנתק מהשלג... מצד שני, בדקות נדירות בהן הייתה ראות טובה, רוו העיניים נחת מהשלג הרב והאיכותי שקיבלנו, כפיצוי על השנים השחונות האחרונות. שלג חדש ורב, יציב, עמוק, בוהק ומזמין!

הימים הראשון והשני הוקדשו למסלולי סן אנטון. האתר בנוי בצורה נבונה ונוחה, המעליות התחתונות גדולות ומהירות, וכאמור אין בהן כמעט תורים. המסעדות מפוזרות על המסלולים, כשברובן יש גם חדר `טיפול מהיר` לגולש הצמא: דלפק באר יעיל, מקום ישיבה לא נוח, ו-ווים לתליית הציוד. הנוהל היה קבוע -; ייגר, שוקו, סנדביץ` (שהוכן מראש) והלאה לדרך. ביום ג` נסענו ללך, 20 ק"מ מזרחה מאנטון. בלך יש יותר סטייל, פחות שיפוע, והשלג שם יותר לבן. קשה להסביר את זה, אבל יותר כיף לגלוש בלך. המקום יותר יקר, יותר מכובד ויותר `מבוגר` מסן קטנטון. גם האפרה סקי שם רדום, ממה שהבנו. בקיצור, (אחרי יומיים בהם ירד שלג רצוף) הגענו ללך, ובתמימות בחרנו בסקי-רוט (מסלול לא מטופל כלל) שחור מס` 40, באורך קילומטר, שנראה יפה מהמעלית. אז גילינו שהמסלול נראה כל כך יפה, כי הוא עשוי מדיפ-סנו בעומק מטר! כמעט ללא `שבילים` של גולשים שירדו בו לפנינו. המצב הנדיר הזה נוצל (עם לא מעט נפילות בהתחלה) כדי להתאמן בתנאים אידיאליים על הגלישה השונה כל כך בדיפ-סנו. בזכות האימון, והשלג הרב, נטשנו בשאר הימים פעמים רבות את המסלולים "המוגלגים", ויצרנו מסלולי אופפיסט "אישיים" ביניהם. עשינו כל כך הרבה דיפ-סנו אופפיסט, שבשלב מסוים היה קשה לחזור ולשנות תנוחת גלישה במסלול המהודק.

ביום ד` גלשנו כל היום בהר רנדל -; הצד הצפוני של אנטון. אז סיפרו לנו שאתמול נהרג שם גולש מפינלנד שנפל מדיפ-סנו לדיפ-תהום. מהלחץ (ובגלל שהיה שם כל כך כיף), נסענו ביום ה` שוב מזרחה, ועשינו את המסלול המעגלי לך-זורס-לך, בתנאי שלג ורוח כל כך גועליים, עד שהרגשנו כמו מגלי הקוטב. הצ`ירליפט אל נקודת המעבר בין צורס ללך הוא זוגי ופתוח, כמו בחרמון (בד"כ באוסטריה המעליות מחופות). כשעלינו בו הוא היה שומם. במשך העליה הארוכה מסתתרים מהרוח, וכשיורדים מסתכלים לעבר סקי-רוט 32 האכזרי שנעלם לתוך הענן. אחרי כמה דקות מגיע מישהו, שאומר שהשביל אכן מוביל ללך, אבל "שניזהר מאד, לא מהר מדי, ולהיצמד כל הזמן לימין". המסלול הזה לא יישכח לעולם. הוא היה ארוך, מפותל, תלול, ולכל אורכו הרגליים חפרו בעומק של 40 ס"מ שלג. יום השישי היה סיבוב פרידה מאנטון, וכאמור היה רובו בשמש. גמרנו אותו בתשישות, ועם חיוך גאה.

לעבור שבוע כזה, בלי לוותר על אף יום, ובתנאים האלה -; הייתה חוויה מדהימה, אסקפיזם ענק, וטירונות מתישה. הייתה גם שמחה גדולה לחזור הביתה באופן עצמוני, בלי קביים... סן אנטון קיים את ההבטחה, האתר מאתגר, מספק מסלולים בשפע לכל השבוע, האפרה-סקי כיף מאד, נוח להתמצא בו וגם האוסטרים היו יחסית (לצרפת) נחמדים ונעימים.